זה היה כמה שבועות אחרי שפרץ ריב גדול ביני לבין חברה טובה, ועננת חוסר הפשר שאופפת אותו לא התבהרה. כמה זמן נוכל לשאת את המתח? השתיקות, המבטים, ההימנעות מכל מחוות פיוס מהוססת, פן תתפרש כרמז לשובה העתידי של הקרבה? זה לא בסדר, זעק קול רועם ונעלב ממעמקי תודעתי. אני מבין איך היא חוותה את הדברים, אבל הרי אפשר להבליג, או לפחות לדבר כמו בני אדם. חיפשתי מי אשם במה שקרה. אשמתה? אשמתי? הכעס עליה והאשמת עצמי, הכעס על עצמי וההאשמה שלה, התחלפו וסבבו זה את זה, הפכים משלימים.

יוטיוב נפתח כאילו מעצמו, ועל הצג הופיעה דמותו של גבר כסוף שיער. ארשת פניו נעה בין רצינות תהומית לאירוניה משועשעת, לעיתים שתיהן בו בזמן, מבטו תזזיתי וחודר. כפות ידיו עטויות בובות סמרטוטיות, דמויות סכמטיות של חיות – תן בשמאל וג'ירפה בימין.

הקשבתי לרוך הסמכותי בקולו של הגבר ולהסבריו הסבלניים, ונעניתי להם. לאט הצלחתי להרפות מהסחרור של כעס ואשמה, אשמה וכעס. אולי אני לא מוכרח להחליט "מי צודק"? חשתי בהירות עולה בי, בעוד השיפוטים שלי הולכים ונמוגים, חושפים את יופיין של משאלות הלב הפגיעות המסתתרות מאחוריהם. הלב שלי תרגל שפה חדשה: זה מה שראיתי. זה מה שאני מרגיש. זה הצורך שעולה בי. הייתי רוצה לבקש ממך ש…

האיש כסוף השיער הוא מרשל רוזנברג, פסיכולוג והוגה יהודי אמריקאי שהשבוע מלאו עשר שנים ללכתו. רוזנברג עומד מאחורי גישת 'תקשורת לא אלימה' (Nonviolent Communication). בעברית השתרש שמה כ'תקשורת מקרבת', אף שמטרתה אינה התקרבות בכל תנאי. במובן הצר, ניתן להתייחס אליה כשיטה לפתרון קונפליקטים, אך מבחינת היומרה וההיקף, נכון יותר לראות אותה כתפיסה רוחנית-קיומית או כדרך חיים. היא ניתנת ליישום, ויושמה בפועל ביחס לקשרים בין בני זוג, הורים וילדים, עמיתים, מורים ותלמידים, בניסיונות גישור בקרב אוכלוסיות משוסעות פוליטית ולאומים לוחמים (כולל בהקשר הישראלי-פלסטיני), וכן ככלי לשינוי הדיאלוג הפנימי בנפש הפרט.

משפה מוסרנית ושיפוטית לשפה של צרכים ורגשות

רוזנברג גדל בדטרויט, מישיגן, ובילדותו סבל מגילויים אנטישמיים. ב-1943, בגיל 9, נחשף למהומות הגזע בדטרויט – קטטה בין אדם לבן לאדם שחור הציתה עימותים שנמשכו שלוש יממות, דוכאו לבסוף רק בממשל צבאי זמני באזור, וגבו את חיי עשרות, רובם שחורים. למהומות אלה התייחס אלתרמן בשיר שפרסם באותו השבוע ב'טור השביעי' על דפי 'דבר':

אֶל כּוּשִׁי וְלָבָן הַבּוֹרֵא מְחַיֵּךְ.
כּוּשִׁי לְלָבָן עַל הָרֶגֶל דּוֹרֵךְ.

לָבָן מִתְרַתֵּחַ. לָבָן קוֹפֵץ.
הוֹמוֹ סַפְּיֶנְס. תַּרְבּוּת. יוּנַיְטֶד סְטֵיטְס.

עוֹבֵר רֶגַע. מַבִּיט הַבּוֹרֵא מִמָּרוֹם.
וְרוֹאֶה הַבּוֹרֵא: בָּעִיר פּוֹגְרוֹם.

כְּבָר הָעִיר מִתְהַפֶּכֶת, הָעִיר מִתְגַּלְגֶּלֶת
וְיוֹרָה וְגוֹעָה וְהוֹמָה וְסוֹקֶלֶת!
מִבָּתִּים לְחוּצוֹת! אֵין יָשָׁן וְנִרְדַּם עוֹד!
לֹא! יוֹרְים וְנוֹשְׁכִים זֶה בָּזֶה בְּפִיזְ'מוֹת!
וְאֵין כֹּחַ אֲשֶׁר יְפַזֵּר וְיַתִּירָה
וְדִיבִיזְיוֹת אַצּוֹת כְּבָר מִנֶּגֶד הָעִירָה
וְקוֹל זַעַם וְנָהַם וְרַעַם וָחִיל
וַאֲנַחְנוּ רָאִינוּ מִמָּה זֶה הִתְחִיל…

החשיפה של רוזנברג מילדותו לשנאה ולאלימות, גם כלפי הקבוצה שאליה הוא שייך וגם כלפי קבוצות אחרות, עוררה בו את הכמיהה לאלטרנטיבה. הוא עשה דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית, והיה תלמידו של קארל רוג'רס, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה. כשהחל לפתח את שיטתו ולהפיץ אותה, בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, הסוגיה הזו הייתה במרכז סדר היום בארצות הברית. "בימים ההם רבים היו מודאגים מהיחסים בין הגזעים", אמר באחת מהרצאותיו. "הם ראו את המחיר של גזענות, ורצו לדעת איך תקשורת לא אלימה יכולה לסייע לאנשים לשחרר את עצמם מסוג החשיבה והלמידה התרבותית שתרמה לגזענות. עבדתי על זה".

על פי הגישה, כל בני האדם מונעים מצרכים אנושיים אוניברסליים, כמו הצורך בביטחון, במשמעות, באוטונומיה ובאהבה, אך הם מתקשים לזהות אותם ככאלה. במשך אלפי שנים, האנושות יצרה לעצמה מבנים חברתיים שמבוססים על היררכיה, ציות ומחויבות. המבנים האלו לוו בדרכי מחשבה וביטוי שיפוטיות, המקשות עלינו להביע את עצמנו ולשמוע את האחר בפתיחות. בעזרת הקשבה פעילה ואמפתית לעצמנו ולאחרים, ניתן לעבור משפה מוסרנית ושיפוטית ('שפת התן') לשפה של צרכים ורגשות ('שפת הג'ירפה', בעלת הלב הגדול ביותר בטבע). כך נוכל להשיג את מטרותינו ולהפוך את חיינו וחיי זולתנו ל"נפלאים יותר".

גישתו הסולדת מכפייה הובילה את רוזנברג בנקודות מסוימות למסקנות רדיקליות למדי מבחינה פוליטית. ביחס לחינוך, הוא דגל בלמידה מבוססת סקרנות ורצון, לא ענישה ומסגרת נוקשה. הוא התנגד למלחמות ושאף להשכין שלום ברחבי העולם. בשיחה עם הכותב והמורה הבודהיסט הבריטי וישואפאני ב-2002, סיפר רוזנברג שבתקופת מלחמת וייטנאם לא רצה לשלם מסים, "כי לא רציתי שהם ישמשו להפצצת כפרים", אז "נתתי כסף לצדקה וחייתי ממשכורת עוני".

הוא הדגיש את האחריות האישית שעלולה להיטשטש עם השימוש ב"שפה ביורוקרטית". "קראתי ראיון עם אייכמן", סיפר באחת מסדנאותיו. "הוא נשאל 'האם זה היה קשה לשלוח עשרות אלפי אנשים אל מותם', והוא ענה 'השפה שלנו עשתה את זה לדבר קל. זו שפה שבה אתה מתכחש לאחריות למעשים שלך. אם מישהו שואל אותך למה עשית את זה, אתה אומר, הייתי חייב'. כשאומרים שחייבים לעשות משהו בגלל 'הוראות הממונים', 'מדיניות החברה', 'הכריחו אותי' – זו שפה מאוד מסוכנת".

תצפית, רגש, צורך, בקשה

רוזנברג היה ביקורתי ביחסו לשיטה הכלכלית, וקרא לשנות את צורת החשיבה על כסף מיסודה. "האם אתם רוצים לחיות בעולם שבו אנשים מתים בזמן שהם מועברים מבית חולים אחד לאחר אחרי תאונה, כי לא היה להם מספיק כסף בשביל בית החולים הפרטי, אז שלחו אותם לציבורי?", אמר בסדנה. "אז לעולם אל תגבו כסף, אל תעשו דברים עבור כסף. עשו את העבודה שממלאת את הצורך שלכם במשמעות, ותשיגו את הכסף שדרוש כדי שתוכלו לעשות את זה. למי שאין לו כסף לתת לי, אני פשוט אומר להם מה הם יכולים לעשות שימלא את הצרכים שלי. אנחנו בדרך כלל מצליחים למצוא דרך להסתדר כשזה המצב".

"צורך" היא מילת מפתח. אחד מבסיסי התקשורת המקרבת הוא המודל המרובע של תצפית, רגש, צורך ובקשה. התצפית היא תיאור נקי ככל האפשר של מה שאנו "רואים, שומעים או חשים", ללא שימוש ב"פרשנות, הערכה, שיפוט, דעה קדומה או האשמה" (הציטוטים מתוך ספרו של רוזנברג 'תקשורת מקרבת – שפה לחיים'). בהמשך לאותה תצפית, אנחנו יכולים לזהות רגש שעולה בנו, ואותו רגש נובע מצורך אנושי כלשהו, שנענה או לא נענה. אם מדובר בצורך שלא נענה, נוכל לחשוב מה יוכל לעזור לנו לענות על הצורך הזה. אם מה שיעזור לנו נוגע לאדם אחר, נוכל לבקש ממנו לנקוט פעולה מסוימת, אך הוא יכול לומר גם "לא", מתוך רגשותיו וצרכיו שלו.

כך למשל, ניתן להגיד לשותף לדירה, במקום "תפסיק לטנף פה, יא אגואיסט", משהו כמו: "בשבוע האחרון ראיתי שלושה מקרים שבהם לא ניגבת את שולחן האוכל בסמרטוט לאחר השימוש בו, והבחנתי בפירורי אוכל שהיו עליו. הרגשתי תסכול וכעס, כי חשוב לי לחוות שקט נפשי ושלווה בבית שאני גר בו. תוכל בבקשה להסתכל בסוף הארוחה הבאה אם יש על השולחן פירורים, ואם כן, לנגב אותם?" כמובן, זה תיאור קצת קריקטורי. אין בתקשורת המקרבת דרישה לדבר בתבנית כזו – במובן חשוב, אין בה דרישה כלל, ובוודאי יש בה הכרה בכך ששפת היומיום עשויה להיות שונה מהשפה הקפדנית של התרגול – אך היא מציעה שדרכי ביטוי ומחשבה המתמקדות בהתבוננות קונקרטית וניטרלית, ואז מעבר לרגש, צורך ובקשה אישיים, עשויות לתרום לחיינו ולחיי זולתנו.

בין תצפית לשיפוט

רכישת שפת התקשורת המקרבת מאפשרת שני סוגים מיוחדים של תרגום: מאסטרטגיות לצרכים, ומשיפוטים מוסרניים לצרכים.

האסטרטגיות הן דרכי פעולה או מציאויות אפשריות המועדפות עלינו, משום שהן מגלמות בתוכן משהו שחשוב לנו; זיהוי אותו הדבר שחשוב לנו, הצורך שעומד בשורש האטסטרגיות, מאפשר לנו למצוא דרך לממש אותו גם בדרכים אחרות, ובכך מאפשר לנו לפתור בעיות באופן גמיש ויצירתי יותר. כך למשל, במקום להתעקש לנסוע מחר לחוף הים במקום לסיים עבודה חשובה, אני יכול להבין שעולה בי צורך במנוחה, בספונטניות ובחיבור לטבע, ולחפש לו מענים אחרים.

השיפוטים מבטאים יחס של אהדה או סלידה באופן עקיף, סמכותי ובלתי אישי, ולכן שפה שיפוטית ומוסרנית נוטה להביא למחלוקות בלתי ניתנות לגישור. התקשורת המקרבת מאפשרת לזהות את האנושי המשותף מתוך נקודת מבט לא מתיישבות לכאורה, להפסיק לחפש מי אשם ומי צודק ולהתחיל לחפש איך החיים של כולנו יוכלו להשתפר. במקום לומר "אתה חסר אחריות ומאכזב", לומר קודם כול לעצמי "הצורך שלי בביטחון ובהבנה לא נענה".

למעבר מאסטרטגיות ומשיפוטים לרגשות וצרכים מצטרפת ההכרה בתנודתיות של הרגשות והצרכים, של האני. במקום לחפש בקדחתנות תשובות כמו "מה אני רוצה" או "מה דעתי", אפשר לנוע עם ההכרה. להתבונן בגחמה עזה או במחשבה-של-כעס, ולדעת שהן עשויות לחלוף. בתקופה סוערת במערכות יחסים מרכזיות בחיי, ובהתמודדות פנימית ארוכת שנים עם אשמה עודפת וחיבוטי נפש מייגעים, לצורת החשיבה החדשה הזו הייתה עבורי משמעות כמעט גואלת.

עם השנים הלכו והתחוורו לי גם מגבלות של הגישה, לפחות עבורי ולהשקפתי. מקורות כוחה של התקשורת המקרבת – ההפרדה בין התצפית ה"ניטרלית" לפרשנות האישית, הניסיון להימנע משיפוטים ערכיים וההתמקדות ברגש ובצורך ברגע נתון ולא בזהות עצמי קשיחה – הם גם מקורות חולשתה.

רוזנברג הרבה לצטט את הפילוסוף והמורה הרוחני קרישנמורטי, שאמר: "היכולת להתבונן מבלי לאבחן היא הצורה העליונה ביותר של חוכמה". כחלק מהצעות התרגול שלו, רוזנברג מציע למיין משפטים למשפטי 'תצפית' ומשפטים 'שיפוטיים'. יש בזה משהו עקר. כמנחה כריזמטי, הוא נטה להציע תשובות ברורות מתי עברנו את הגבול בין 'תצפית' ו'שיפוט', להנהן בראשו לחיוב או לשלילה בחומרה לשמע דוגמאות מהקהל, אבל בחלק מהקביעות שלו היה מן השרירותיות.

האם האמירה שמישהו "צעק" היא שיפוטית? אולי "הרים את הקול", או שצריך לציין מספר דציבלים? מה לגבי "דיברה הרבה", "התחמק מקשר עין", "השתמשה במילים מעליבות", "שיקר", "לא אמרה תודה על העזרה שקיבלה"? אנחנו יצורים חברתיים, ומפתחים במהלך חיינו את הכושר לתווך אחד לשנייה את תמונת המציאות כפי שאנו חווים, תמונה שהממדים התיאורי והפרשני בה שלובים.

הבעייתיות התחוורה לי כשהתחלתי לקחת קורסים בפילוסופיה. פילוסופים כמו הילרי פטנאם ופיליפה פוט הצביעו על השפה האנושית כרוויה במושגים "עבים", כאלו שיש בהם ממד תיאורי וממד ערכי, כמו "אומץ", "נדיבות" או "אכזריות". לפי פטנאם ופוט אי אפשר להפריד לחלוטין בין הממד התיאורי לממד הערכי, שארוגים זה בזה. למשל, לא ניתן להבין במה נבדל ה"אמיץ" מה"פזיז" ללא הבנת ההבדל בין מטרות מוצדקות למטרות לא מוצדקות. המושגים העבים מסייעים לנו לייצר תיאור בעל משמעות של בני אדם ושל תהליכים היסטוריים וחברתיים, וניסיון לוותר עליהם, אם בכלל אפשרי, ישאיר אותנו עם שפה דלה בהרבה. באור הזה, הניסיון של רוזנברג להוציא את השיפוטים מהחדר נראה לי ככלי מועיל לפעמים אך מוגבל, התואם בעיקר שיחות טעונות במיוחד, שבהן לא ניתן לפנות להסכמות בלתי מדוברות על ערכים משותפים.

לב העניין הוא הניסיון להימנע מפרשנות, כדי להקהות את עוקצה של המחלוקת שבאה איתה. רוזנברג הולך כאן, גם אם לא במודע, בעקבות הוגים אמפיריציסטיים כמו דיוויד יום בן המאה ה-18, שאמר שכל ידע מקורו בתצפית ישירה, וחשד במונחים דתיים, מטאפיזיים, אסתטיים ומוסריים כחסרי משמעות. גם אם היא מוצגת בסגנון של תורה רוחנית, לתקשורת המקרבת יש כוח משיכה של גישה מדעית-אמפירית קשוחה נוסח יום – כל מה שאינו נצפה ישירות הוא סובייקטיבי בלבד, ולכן אפשר להפסיק להתכתש על פרשנויות שונות למציאות. אך כמו שהראה הפילוסוף הגדול שהגיב ליום, עמנואל קאנט, העולם לא נגיש לנו 'כפי שהוא'. האדם הוא יש מפרש, אפילו מושגי הזמן והמרחב שלנו כרוכים בפרשנות, וללא הפרשנות, העולם הוא כאוס חסר פשר של גירויים. את הפער הזה חוויתי ברגע של חוויה רוחנית מוזרה ומערערת – בתקופה שבה עסקתי רבות בתקשורת מקרבת – לכמה שעות העולם צפיתי בעולם כאילו מבחוץ, לא נוגע לי ולא מובן.

לחדור מתחת לקליפה של דפוסי התנהגות ורגש

ייתכן שיש מקור השראה משותף לרוזנברג וליום – הבודהיזם. המחשבה הזו מתבקשת ביחס למושג ה"עצמי", שהבודהיזם שולל. יום הציג את העצמי כבמת תיאטרון מתחלפת, שעליו מופיעות תפישות שונות, בלי משהו שמאחד אותן. גם רוזנברג בדרכו עודד מיקוד ברגש ובצורך בהווה, שיכול להשתנות בכל רגע ורגע. אחרי שנים בעקבות רוזנברג, בסופו של דבר מצאתי שהזהות האישית המתמשכת היא עבורי לא רק מקור לסבל, ושלפרויקט החיים של הגדרה עצמית וגיבוש נרטיב אישי שפת התקשורת המקרבת לא לגמרי מתאימה.

במציאות בשנים האחרונות בישראל ובעולם – מלחמות ומשבר אקלים, 'פוסט אמת' וקיטוב, מכונות רעל ובינה מלאכותית  – אני רואה לנכון דווקא להיאחז חזק יותר במוסר. השפה המוסרית, כמו שפה בכלל, נוצרת בהקשר חברתי. בהינתן הסכמה משותפת, ולו חלקית, של ערכים משותפים, בני אדם מסוגלים לבחון את עצמם ואת זולתם על פי אמות מידה עקביות. אמות המידה האלו אינן חקוקות בסלע, הן נתונות לשינוי ועיצוב חברתי מתמיד, אולם הן לא חייבות להיות שרירותיות. הביקורת של התקשורת המקרבת על השימוש במוסרנות ככלי למשטור נקמני היא במקומה; הפחד להיות "לא בסדר" אכן לא נוטה לשרת את החיים. אך במיטבו, השיח המוסרי אינו מתמקד בהצבת גבולות וביצירת תמונת אויב ("מי אשם", "האם הוא אדם רע", "האם מגיע לו גמול או עונש"), אלא בבחינה רפלקטיבית של אנשים את עצמם ואת קרוביהם, מתוך הנחה שגם כשאנו שואפים לטוב "לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ".

התקשורת המקרבת היא תנועת שחרור הומניסטית בעלת שפה סובייקטיביסטית – וכאן טמון פרדוקס, אם לא לוגי אז פסיכולוגי. המילים "טוב" ו"רע" אינן נשמעות בתרגול, אולם ברור כי מתרגלי התקשורת המקרבת שותפים לתפישת טוב משותפת. אולי מכאן מגיעה חלק מתחושת הפקפוק בכנותה של הגישה, שמלווה אנשים מסוימים במפגש איתה. ברור כי האנרגיה שמניעה את התקשורת המקרבת לדחות את השיח המוסרי היא למעשה אנרגיה של להט מוסרי.

וכאן גם ההודיה שלי לרוזנברג, ולמסע שלי איתו. הכוח שלו כנביא אמת – לא רק אמת, אבל הרבה אמת – נותר גם ממרחק השנים, וגם דרך מסך הטלפון. הכלים שלו מבוססים על אמונה עמוקה בתיקון עולם ובתיקון אדם. הוא ראה בצלילות איך מאחורי כל כך הרבה אסטרטגיות הרסניות שוכנים צרכים אנושיים אוניברסליים ובני השגה, והאמין שכל מגוון הצרכים יכול לדור בכפיפה אחת – אם נלמד להבין אותם נכון. הוא עזר לרבים למצוא דרך לחדור מתחת לקליפה של דפוסי התנהגות ורגש, לראות את האפשרות והחירות במקום שבו היה אילוץ וכורח, ואת "הגם וגם" במקום שבו היה "זה או זה", "אני או אתה", "אנחנו או אתם". נוח על משכבך בשלום, מרשל. אני לא צריך לאחל לך שתהא נשמתך צרורה בצרור החיים, זה כבר המצב.