רק בעלייה לרכב ההסעות מול מחלקה ח באסף שמיר הרופא שבה טופלו חמשת אזרחי תאילנד המשוחררים, נראה לראשונה מכשיר השמיעה על אוזנו הימנית של בנאוואט סהטאו מאז שהוחזר מהשבי בעזה. את המכשיר התקינו לו במהלך תשעת הימים שהיה מטופל בבית החולים נוכח ירידה דרסטית בשמיעתו, והוא נבחר רק לאחר שנמצאה חברה שזמינה גם בתאילנד, כדי שיהיה אפשר להתמודד עם תקלות.

סהטאו כבר נחת הבוקר (ראשון) במדינה ממנה היגר לישראל ביחד עם וואצ’ארה סריהאון (32), פונגסאק טינה (35), סוראסאק לאמנאו (30) וסאת'ין סוואנאקהם (34), ולמרות כל מה שעבר ואולי בגלל, עכשיו הוא כבר חזר לשמוע.

במשך 482 ימים חמשת אזרחי תאילנד, "מהגרי העבודה", "התאילנדים", הוחזקו בשבי. בבית החולים שטיפל בהם ידעו הפעם טוב יותר לקראת מה הם הולכים, לעומת ההסכם הראשון שבו שוחררו 23 אזרחי תאילנד ואזרח הפיליפינים. האוכל הותאם להם, פסלון הבודהה הובא מראש, שמות אנשי הצוות הופיעו בתגית בתאית, וכן יתר הצוות הטיפולי ביניהם הפסיכיאטר, הרופא, והפסיכולוג דוברים תאית.

הפרידה מאזרחי תאילנד בבית החולים שמיר אסף הרופא (צילום: יהל פרג')

רחל אזולאי, מקריית שמונה, מתנדבת באסף הרופא כבר 12 שנים "כדי לעשות טוב לחולים". כמו עובדים נוספים במקום, רחל הגיעה להיפרד מאזרחי תאילנד בנפנוף דגלי ישראל. "אין לי מקום בלב, קשה לי, אני רק בוכה", מספרת אזולאי, "רציתי לבוא קצת, כדי שיהיה שינוי. מסכנים מה שהם עברו. יש לי צמרמורת. אני מקווה שהם יהיו בסדר כי הם חיוורים והורידו במשקל. איזה עולם".

את מרב תשומת הלב הישראלית תופסים מן הסתם הקורבנות הישראלים של מחדל 7 באוקטובר, אך סיפורם של השבים התאילנדים מורכב לא פחות. ביום שלישי, נחתו בארץ אחיו של סריהאון, בן אחיו של טינה, אימו של לאמנאו ואחיו הצעיר של סהטאן, "זה עשה הבדל עצום", אמרה ל'דבר' רוניה לוי, אחות ראשית שליוותה את השבים, עכשיו וגם בנובמבר 23', על הגעת קרובי המשפחה: "התחברנו אליהם. זה היה חיבור מאוד אינטימי. בנובמבר הגיעה קבוצה גדולה, אבל עכשיו הם היו רק חמישה, במצב נפשי וגופני אחר. עבורי זו זכות להיות פה, בטח כשיש אנשים כלכך טובים במשימה הזו, והם עכשיו יפתחו פרק חדש בחיים, הם חוזרים הביתה".

רוניה לוי, אחות ראשית שליוותה את השבים. "עכשיו הם יפתחו פרק חדש בחיים" (צילום: יהל פרג')

ממלאת מקום שגרירת תאילנד שסיימה את תפקידה ביום חמישי, וורפון גנצ'נוונג, הודתה לעם בישראל על הכנסת האורחים לפני השחרור: "חיכינו במשך 482 ימים לשחרור של אנשינו. זה תמיד מחמם את ליבי כשאני רואה את היחס של הישראלים". פנבאה צ'נדרראמייה שירתה בישראל במשך חמש שנים, מתוכן מלחמה אחת, 39 עובדים שנרצחו ב-7 באוקטובר, הטסת אלפי עובדים חרדים חזרה לביתם, 41 שנחטפו לעזה, עובדים שנהרגו במלחמה בצפון, ושחרור החטופים. מכאן היא ממשיכה לתחנה הבאה, שם לא בטוח שיהיה לה מה לעשות עם הנסיון שצברה, היישר לשוויץ.

ד"ר יהל קורלנדר, חוקרת מהגרי עבודה לחקלאות בישראל במכללת תל חי: "החיבוק, התמיכה והמעטפת הכלכלית שחמשת אזרחי תאילנד שהיו בשבי חמאס שחוזרים היום לביתם בתאילנד, מזכירה לנו איך ישראל צריכה וחייבת להתייחס למהגרי העבודה שלה. הממשלה הנוכחית מובילה קו שמחסל הישגים של שנים בנוגע למאבק בדמי התיווך, ומחמיר את התנאים של מהגרי העבודה הנמצאים כיום. בישראל יש היום יותר מהגרי עבודה מתאילנד משהיו פה לפני המלחמה. חלקם בתנאים קשים, ששילמו סכומי כסף גדולים דרך קבלנים פרטיים. אם יש משהו שישראל יכולה לעשות לטובת העובדים התאילנדים, היא לדבוק בהבאה של עובדים רק דרך ההסכמים הבילטרליים, כמו לפני המלחמה".

השיקום הצפוי בפני חמשת המשוחררים ארוך, ולא בטוח שבתאילנד יש את כל האמצעים והידע על מנת לטפל כנדרש עם השבים. תאילנד מונה כ-70 מיליון תושבים, ובכל שנה מסיימים עשרות פסיכיאטרים בלבד את לימודיהם. בנוסף, בריאות הנפש במדינה עוד לא התמודדה עם אירוע מהסוג הזה. דניאל פורת, פסיכולוג דובר תאית שמלווה את השבים בשנה שעברה, אמר בהקשר זה ל'דבר': "אני שולח בלב כבד את החטופים ששוחררו חזרה לביתם בתאילנד".

למרות מה שמדינת ישראל עושה עבור השבים התאילנדים, היא לא מנופפת בזה. ייתכן ויש דרישה מממשלת תאילנד להצניע, ייתכן ונסגרות עסקאות נשק או אחרות מאחורי הקלעים, אך ראוי שאזרחי ישראל יכירו – גם את השיניים השבורות של אחד השבים ששבר מחבל חמאס עם כת הרובה שלו, ישראל מתקנת.