משפחותיהם של שורדי השבי אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי, ששוחררו אתמול (שבת) משבי חמאס, נשאו הערב הצהרות לתקשורת מחוץ לבתי החולים שיבא ואיכילוב.

שרון שרעבי, אחיהם של שורד השבי אלי שרעבי והחטוף יוסי שרעבי שנרצח בשבי: "ביום שבת חזרו אלינו אלי, אוהד ואור. באופן סימבולי: א', א', א' – מהסוג המשובח שיש, ששרדו תנאים מאוד קשים של שבי והם חזרו הביתה.

"זה הניצחון של עם ישראל שהחזרנו אותם הביתה. אלי הבוקר מבקש ממני להודות לכל עם ישראל, להודות למנהיגים בארץ ובעולם, להודות לחיילים הגיבורים שלנו שמסרו נפשם, למשפחות השכולות, לחיילים הפצועים וקטועי הגפיים שסיכנו את חייהם למען הצלת כל החטופים והחטופות שלנו.

"זה הדנ"א של עם ישראל. זה הניצחון של כולם. אני רוצה לפנות לראש הממשלה בנימין נתניהו: בעת הזו יש עדיין בעזה 76 חטופים שזועקים אלינו מן האדמה כדי שנציל אותם. ביבי, ישבתי איתך, הרבה מאוד פעמים וגם בפעם האחרונה הבטחת לי להשיב את אלי בחיים. הבטחת וקיימת. אבל המלאכה עדיין לא תמה.

"כשאני רואה את אלי, את אוהד ואת אור – וחטופים אחרים ששבו אלינו – איך אפשר לא לחשוב על המשפט 'את אחי אנוכי מבקש'. ואני אומר לך, ביבי נתניהו, בעת הזו, קח החלטות אמיצות. מדובר ברגעים קריטיים להצלת חיי אדם. כל רגע שעובר, כל שנייה שחולפת זו שנייה שעשויה להציל חיים ממנהרות חמאס, מהאויב האכזר הזה שטבח והרג בנו עוד מ-7 באוקטובר.

"בעת הזאת אני אומר לכל אזרחי ישראל שהתגייסו באומץ, שלא עזבו אותנו לרגע, את כל משפחות החטופים: תמשיכו את הזעקה שלכם. אתם התקווה של כל החטופים, החיים שרואים אתכם משם ואוחזים בתקווה שאתם נותנים להם. החללים, לקבר ראוי בישראל מגיע להם. גם להם נגמר הזמן.

"בעת הזו, אנחנו צריכים לזכור את כל החיילים שלנו שעדיין שומרים על ביטחוננו בכל גזרה. להגיד לכם שאלי אחי, בהתרגשות גדולה, מחבק כל אחד מכם. אתם האור שלו. אין לנו מדינה אחרת, ואתם מגינים עליה באומץ.

"בשם אלי אני יכול להגיד לכם, המאבק הזה נגע בכל אחד שנמצא בידי חמאס – בידי ארגון טרור רצחני שאין בו חמלה. אלי, כפי שראיתם אותו, הוא התיעוד הדחוף ביותר להשיב ולהציל נפש בישראל כדי להשיב את כולם הביתה באופן מיידי. תודה רבה לעם ישראל".

מיכאל לוי, אחיו של שורד השבי אור לוי: "ערב טוב, אתמול אחרי 491 ימים של גיהנום חזר אלינו האור. 491 ימים שבהם היה כלוא במנהרות חמאס, מנותק מהעולם, מחייו, ממשפחתו. 491 ימים שבהם כל דקה הייתה מלחמה – פיזית, נפשית, רגשית. אתמול, אחרי שנה וארבעה חודשים, ראיתי את אחי שוב. חיבקתי אותו, אבל זה לא היה אותו אור שיצא מהבית ב-7 באוקטובר 2023.

"אור חזר אלינו במצב גופני ירוד. מי שראה את התמונות, את הסרטונים, לא היה יכול להתעלם. במשך 16 חודשים הוא היה יחף, רעב ובפחד תמידי שכל יום הוא יומו האחרון.

"המכה הקשה ביותר חיכתה לאור כשהוא יצא לחופשי, כשהחשש הכי גדול שלו אושש: עינב, אישתו האהובה, נרצחה באותו יום ארור. במשך 491 ימים הוא החזיק תקווה שיחזור אליה. במשך 491 ימים הוא לא ידע שהיא כבר איננה. הוא גילה את זה רק אתמול. איך אפשר בכלל לעכל דבר כזה?

"אבל אתמול, אחרי כל מה שעבר, הוא סוף סוף פגש את מוגי, הבן הקטן שלו. ילד בן שלוש שלא ראה את אבא שלו 491 ימים. כשהם נפגשו, אלמוג שאל אותו: 'אבא, למה לקח לך כל כך הרבה זמן לחזור?' באיזה עולם ילד אמור לשאול את אבא שלו שאלה כזאת?

"רבים שואלים אותנו אם אנחנו שמחים היום. ברור שאנחנו שמחים. אור חי. הוא כאן. אבל השמחה הזו מהולה בעצב עצום, בכאב שלא ניתן לתאר. אין שמחה שלמה כשהוא חוזר לבד. אין הקלה אמיתית כשהלב נשבר מחדש עם כל פרט שהוא מגלה.

"וכאן אני רוצה להגיד משהו ברור: במשך 491 ימים, אחי ועוד רבים אחרים היו שם, ושום דבר לא הכין אותם או אותנו למה שיבוא אחר כך. ראינו ממשלות מתחלפות, ראינו מנהיגים מדברים, ראינו את כולכם זועקים. אבל בזמן שאור היה כלוא בחושך, מקבלי ההחלטות ידעו בדיוק מה מצבו ומצבם של כולם, ולא עשו מספיק כדי להחזיר אותו בדחיפות הנדרשת. אור, אוהד ואלי הם קריאת השכמה, הם ההוכחה שאחרי 491 ימים כולם הומניטרי. כל רגע שם הוא קריטי, כל שנייה יכולה להיות האחרונה. אין להם זמן.

"אנחנו כאן היום כי מבחינתנו המאבק שלנו לא הסתיים. אחי כאן – אבל יש לי עוד אחים ואחיות שעדיין שם והזמן שלהם אוזל. כל יום שעובר הוא גזר דין מוות לאלו שנשארו מאחור.

"אני מבקש מכם, אני מתחנן, אל תשכחו אותם. אל תפסיקו להילחם עבורם. החזרה של אור היא נס, ולכל המשפחות מגיע הנס הזה. לעם ישראל מגיע הנס הזה. תודה רבה לכולכם, התמיכה שלכם היא כל כך לא מובנת מאליה ואפשרה לנו להחזיק את התקווה".

אלה בן עמי, בתו של אוהד בן עמי, קראה לחברי הקבינט להחזיר את כל החטופים במהרה לישראל: "אמרתי שלא אישבר, אבל כשראיתי את הרזון והשבריריות של אבא – קרסתי לרצפה. אבא שלי עבר זוועות, עוד לא התחלנו בכלל לשמוע ולהתעמק בתופת ובגיהנום שהוא היה בהם. למזלנו יש לנו איתו מעכשיו את כל החיים. אבל שם, מאחור, נשארו עוד 76 חטופים, עמוק במנהרות החמאס, בחושך, בגיהינום ותחת ידי מחבלים שאחראים ל-7 באוקטובר. אם קודם משימת חיי הייתה להעביר את הדחיפות בשחרור החטופים, עכשיו, אחרי שאבא שלי חזר, אני מבינה כמה זה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי.

"'אני צריכה עזרה, חטפו את אבא שלי' – זה המשפט הראשון שיצא לי מהפה ב-7 באוקטובר כשהרמתי את הטלפון לדני קושמרו בחדשות 12. עד אתמול השיחה הזאת הייתה הדבר שהכי קשה לי לשמוע. אבא שלי, הסלע היציב של החיים שלי נחטף – ובשיחה הזאת שומעים את חוסר האונים הנוראי שהייתי בו.

"'ראיתי תמונה שלו בחדשות עזתים, הוא בעזה' – אלו המילים הבאות, וככה בעצם גילתה מדינת ישראל בשעה 12:00 בצהריים, ביום הנורא מכולם – אנשים נחטפים לעזה. אתמול, שנה וארבעה חודשים אחרי, ישבתי לצפות בשחרור שלו. תוך כדי שאנחנו מחכים לראות אותו יוצא מהרכב של חמאס עברו לי המון תמונות בראש, גם כל החודשים האלו היו לי המון תמונות בראש, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שראיתי על פניו וגופו של אבא שלי כשעשה אתמול את צעדיו הראשונים בחזרה לעולם.

"הייתי בטוחה בעצמי, שאראה אותו ואהיה חזקה, לא אישבר, וברגע שהוא הלך מולי על המסך, קרסתי על הרצפה בצרחה – 'סליחה'. בעודו עולה לבמה, הסתכלתי על הכתפיים שלו, על עצמות הבריח, על הרזון, על השבריריות ועל הפנים הנפולות. הצרחות והבכי לא פסקו, 'אוף' צרחתי. כי כן, מה שכולכם ראיתם בטלוויזיה אתמול, המראות הקשים, הנוראיים שבא להעיף את הטלוויזיה לרצפה – זה אבא שלי.

"אנחנו לא נוותר עד שהחטוף האחרון בבית, שלב ב' בעסקה שיחזיר את כל החטופים הביתה חייב לצאת לפועל, אין ברירה אחרת. אני פונה לקבינט – אתם ראיתם את התמונות אתמול ביחד איתנו, אתם מבינים שחייבים להחזיר את כולם, אל תתעלמו מזה – תמצאו את הדרך שזה יקרה כמה שיותר מהר.

"אבא שלי בבית, הוא חזק וכבר מדבר על לצאת למאבק בעצמו, לצאת להביא את החטופים הביתה כי הוא לא מסוגל לחשוב על כך שנשארו עוד אנשים מאחור בתנאים שהוא היה בהם. הוא מבקש במילותיו להודות לכולם ובמקביל לבקש שאל תפסיקו לרגע, אל תעצרו, תמשיכו לצעוק את הקול של מי שלא יכול לדבר, עד החטוף האחרון".