התוצרת החקלאית המקומית הנקשרת כסמל לחגי ישראל – ובעיקר שבועות וט"ו בשבט – מחזקת עובדה ידועה ומוכרת: לאורך השנים וגם היום, מדובר בענף שהוא לא רק משאב חיוני, הוא גם גאווה מקומית וערכית והוא גם חלק מהביטחון הלאומי. את ט"ו בשבט הקרוב אף נציין מחר (רביעי) באווירה מעט יותר אופטימית מזו של השנה שעברה ובעיקר עם הרבה מקום לתקווה.

אלא שתקווה, כמו כל ניצן ונטע, זקוקה לתנאים טובים, לקרקע, למים ולאופק שיאפשרו לה לשגשג ולצמוח. נכון להיום, דווקא לצד השיקום, הבנייה מחדש וההחלמה של החברה הישראלית בדגש על יישובי הפריפריה בדרום ובצפון, נראה שמדינת ישראל אינה ממהרת לחזק ולטפח ענף חיוני זה, והצעדים לחיזוק גורמי הייצור החיוניים לחקלאות אינם מקבלים מענה הולם, כך שהם נותרו מדשדשים מאחור אף שזה הזמן המתאים לעשות זאת.

האבסורד הוא שמדובר בתהליכי שיקום, חיזוק וצמיחה מתבקשים לענף שהמלחמה הוכיחה מעל לכל ספק את חיוניותו, ואת תפקידו בביטחון האזרחי – אם בסימון הגבולות ואם בביטחון המזון בחירום ובשגרה. אף שהתקבלו החלטות חשובות ונעשו צעדים חשובים, חלק מהתהליכים תקועים בסבכי הביורוקרטיה, אחרים מעוכבים ללא החלטה ומושפעים מאינטרסים חיצוניים ופוליטיים, ובינתיים, החקלאים שממשיכים לעבד את האדמות כרגיל, כפי שעשו גם תחת אש הקרבות – משוועים לוודאות ולאופק ברור. כבר נאמר והושר במילים שהיטיב לדייק יחיאל מוהר: "יודע חקלאי פיקח, והוא הנחיל זאת לצבא, שאת הזן יש לשבח, ולהיטיב בהרכבה". כדי להמשיך לעשות זאת צריך ודאות וידיעה שיהיה ניתן להמשיך לעבד, לזרוע, לנטוע ולהשקות ללא איומים מהסביבה החיצונית.

אלא שגם כיום הוודאות לחקלאים חלקית ביותר. אפילו הפיצויים למי שנפגעו קשות במלחמה וסיכנו את חייהם עוד לא הוסדרו, ורבים מהם שהמשיכו את הרציפות התפקודית של משקיהם ורוצים להמשיך ולתכנן קדימה מנועים לעשות זאת בגלל אי-הסדרת הפיצוי שמגיע להם.

חוסר הוודאות והקושי ממשיך במחיר המים לחקלאות. אם לא די בכך ששנה זו תתברר כשנה שחונה, במחיר הגבוה של המים השפירים ומי הקולחים לחקלאות עוד לא חל כל שינוי והם אף ממשיכים להתייקר. זאת אף שוועדת הכלכלה של הכנסת דנה רבות בנושא, שמחנו לראות הסכמה חוצת מפלגות ועמדות פוליטיות, וחוק המים לעדכון המחיר עבר בקריאה ראשונה. אלא שבינתיים השינוי עוד לא הגיע, ובעלויות ממשיכים לשאת החקלאים.

עלות נוספת שממשיכה להכביד על החקלאים נובעת מהצורך בידיים עובדות. המלחמה רק הגבירה את המצוקה. אין ספק שהעובדים הזרים הם חלק חיוני במערך, וכמובן שובם של אלה שנחטפו לעזה חימם את הלב של כולנו. בתוך כך, תהליכים חדשים שמקדמת ממשלת ישראל מכבידים את עלויות ההעסקה ומשיתים אותן על החקלאים.

ט"ו בשבט כבר כאן, בקרוב ייצאו ילדי ישראל לנטיעות, ילמדו על חשיבות הצומח, ייהנו מפירות טריים ויחגגו את ראש השנה לאילנות. עכשיו, כשיש מקום לאופטימיות, בואו לא רק ניטע את התקווה, בואו גם נטפח אותה. ט"ו בשבט הוא חג של צמיחה והתחדשות, ולכן זה הזמן שבו הממשלה תאשר תוכנית ותקציב לחיזוק והגדלת הייצור המקומי בהמשך להחלטתה להגדיל את הייצור המקומי של ענפי הצומח ב-33% בעשר שנים. נוסף על כך, יש לחזק את החקלאים לכל אורכה של הארץ. הם לא מבקשים תנאים מיוחדים. הם רק מבקשים להמשיך לעבוד, לתכנן, להביט קדימה ולספק לכולנו תוצרת.

הכותב הוא מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל