"יש לי ביקורת על החברים מהאוצר. עגל הזהב של אגף התקציבים זו הפרטה ומיקוד חוץ. אם נבין שעובדים זה נכס ולא נטל, שירות המדינה יראה אחרת לגמרי" – כך אמר היום (רביעי) יו"ר הסתדרות עובדי המדינה, עו"ד אופיר אלקלעי, בדיון על חוסן ציבורי בעת חירום בכנס אילת לעבודה. את הפאנל הנחתה איילה מילר, סמנכ"לית אסטרטגיה בפורום הכלכלי-חברתי.

לדברי אלקלעי, "לחברים שלנו מהממונה על השכר אני רוצה לומר – יש לנו בעיה קשה שזו החוזים האישיים. לא פותרים כך, באספירין של חוזים אישיים, את הבעיה שטבלאות השכר לא רלוונטיות. צריך שהאדם שמתקבל לשירות המדינה יראה טבלאות שכר שמאפשרות התקדמות מקצועית ואישית."

על פעילות המגזר הציבורי במלחמה אמר אלקלעי: "אני סבור שהמגזר הציבורי, עובדות ועובדי המדינה, עשו ועושים עבודה נפלאה מאז תחילת המלחמה. נכון שזו נושאת מטוסים גדולה שיותר מורכב להזיז אותה מאשר עמותה קטנה. אבל אני לא חושב שיש אף מדינה בעולם שהתמודדה עם משברים כמונו ונתנה מענה לאזרחים כפי שעובדי המדינה נתנו. עובדי מס רכוש שנותנים מענה מהיום הראשון למלחמה. הביטוח הלאומי שנותן מענים לאוכלוסיות עצומות, ללא תוספת כוח אדם. המורים והמורות. באים בביקורת למגזר הציבורי כי אנחנו מתמודדים עם ממשלה שהקימה משרדים מיותרים. שמעבירה תחומים ממשרד למשרד כאילו זה לגו. מעבירים את העובדים כאילו הם חפצים. החלשת השירות הציבורי זו רעה חולה. הפוליטיזציה של השירות הציבורי היא רעה חולה. הגשנו בגצ כנגד שיטת מינוי פוליטית של נציב שירות המדינה.

"אנחנו מתריאים מפני פגיעה בדרג המקצועי הבכיר בשירות המדינה. יש נטייה להאשים את 'הפקידים' ואני חושב שזה כינוי מקטין. כשפוגעים בדרג הבכיר זה מחליש את אחרון העובדים וגורם לעובדים לברוח משירות המדינה."

סגן הממונה על השכר: "הגמישות של ההסתדרות היתה מאוד משמעותית"

לדברי אוהד אלקבץ, סגן בכיר לממונה על השכר: "לא צפינו כזה צבר של אירועים מאז'וריים כמו הקורונה והמלחמה, ובתוך כך היו פעולות מאוד מוצלחות של המגזר הציבורי, הרבה בזכות יחסי העבודה הטובים עם ההסתדרות.

"במלחמה האחרונה כמות המפונים יצרה השפעה משמעותית ביותר על המגזר הציבורי. לדוגמה, 250 בתי ספר שהיה צריך לפתוח. הגמישות גם של ההסתדרות וגם של הסתדרות המורים הייתה מאוד משמעותית. היו גם לא מעט בעיות שנכון לנו לטפל בהם עכשיו בכמה היבטים. לצערי לא השלמנו את הפקת הלקחים.

"ראינו במלחמה שדברים שקרו לנו בקורונה חזרו לנו שוב במלחמה וזה חבל. יש הרבה לקחים שנכון ליישם בראש ובראשונה לטפל בתגובתיות שלנו שהיא לא מספיק מהירה. היא הייתה טובה אבל לא מספיק מהירה. אם יהיו לנו מספיק תוכניות מגירה ונלמד מהלקחים נוכל ליצור תגובתיות מהירה יותר.

הדבר השני זה לנסות ולזהות את מקומות המשבר הנקודתיים שקרסו לנו במקרה החירום ולטפל בהם. אנחנו עובדים עכשיו על אוכלוסיית המטפלים – העובדים הסוציאליים, הפסיכולוגיים שהגענו איתן למצב החירום כשהן במצב לא טוב וצריך לחזק אותן. אנחנו עובדים על זה עכשיו.

"היבט נוסף זה חיזוק הקשר בין הממשלה המרכזית לשלטון המקומי ולמגזר השלישי. היכולת להתרחב ברגע היא אחד הדברים הכי חשובים במצד חירום ולממשלה זה קשה. ראינו את התועלת הרבה בשימוש בשלטון המקומי כמוציא לפועל וגם במגזר השלישי. אנחנו צריכים לעבוד על הקשר הזה, למסד אותו ולמצוא את הדרך שבה נוכל 'להתרחב ברגע' בצורה יותר טובה.

"אם אני מגיע לריצה אחרי שלא אכלתי שבוע, אני לא אצליח לרוץ"

אורי פליישמן, סגן יו"ר האגף לאיגוד מקצועי ומנכ"ל הסתדרות האחים ואחיות, ביקר את מדיניות האוצר, לאורך השנים – חוסר הקצאת משאבים לעובדים ולציוד בשירותים החברתיים, שהובילה לכשלים בתפקודם במלחמה. "מדברים איתנו על שעת חירום, ואנשים חושבים שזה אירוע בלתי צפוי שאף אחד לא מתכונן אליו. הצפת הפנימיות במערכת הבריאות, כל שנה יש שפעת וכל שנה זה קורה. היה לנו קורונה לפני כן ואחרי זה את ה-7 באוקטובר ומלא סבבי לחימה. מצב חירום הוא לא הפתעה, הוא חלק מהמשחק וחייב להיות חלק מהתוכנית.

"בדרום קוריאה יש יחידה שלמה שאמונה על מצבי חירום ולוקחת סמכויות מכל המקומות האחרים. זו חלק מהבעיה שלנו – אנחנו לא יודעים לתכלל. מגיעים לקורונה ואין מי שמנהל את האירוע, וכך גם ב-7 באוקטובר. ואז הכול נופל בסוף על האדם הפרטי שלוקח את הנשק מהבית והולך ומסתער, ועובדי מערכת הבריאות שמופיעים ונותנים 200%. וזה מה שקרה. אבל זה לא מספיק אם אין תוכנית ואין מי שמתכלל את האירוע.

"אם אני מגיע לריצה אחרי שלא אכלתי שבוע, אני לא אצליח לרוץ. וזה מה שקורה. מרעיבים את השירותים הציבוריים. מתוך 4000 ילדים שפונו משדרות רק 400 אנשים ראו איש מקצוע. ניצולי הנובה רק 24% קיבלו טיפול. אם נסתכל על דוח מבקר המדינה לפני שנתיים – היו חסרים כבר אז 700 פסיכיאטרים. בין 12 ל-17 חודשי המתנה לפסיכיאטר. אתם חושבים שבמצב כזה פתאום אפשר יהיה לטפל בנובה? לגדל פסיכיאטר לוקח 13-14 שנה. כבר לפני שנתיים בהסכם המסגרת חתמנו על מענק מיוחד לעובדים בפסיכיאטריה ולא משנה מה תפקידו – מהאחות ועד המנקים. כי זה כבוד לעבוד פסיכיאטריה וצריך להראות את זה. אחד הדרכים לטפל בבעיה זה להעלות את קרנו של המגזר הציבורי.

אלקבץ: "אין ספק שהייתה פה התגייסות של העובדים במגזר הציבורי. משרדי הממשלה, המורים והמורות. הסיפור של החינוך בארץ והמורים שרצים מבית ספר לבית ספר. 250 המוסדות שנפתחו. החבר'ה שחוזרים עכשיו לצפון. יש מקומות שאי אפשר לצפות להגיע לריצה רעבים ולסיים אותה. יש מקומות שצריך לטפל בהם עכשיו, ואנחנו יודעים מה המקומות הללו. אנחנו צריכים עכשיו לבנות שם את התשתית שנוכל להתמודד אחר כך עם אירועים כאלה. חבל שהיה צריך להגיע אליהם כדי לטפל בזה. צריך באמת להרים את קרנו של המגזר הציבורי – זה לא רק שכר, אבל אין ספק שאנחנו יכולים וצריכים להגיע להסכמים טובים שיחזקו את המגזר הציבורי ואת מעמדו כדי להביא אליו עובדים אטרקטיביים."

"מה אפשר לקנות לארוחת צהריים עם 22 שקלים?"

אלקלעי: "זו משימה לאומית. צריך לזכור שעובד זה בן אדם, ואדם צריך קודם כל הכרה במה שהוא עושה. מי שבא לשירות הציבורי במדינת ישראל לא עושה את זה בגלל השכר אלא בגלל השליחות. אבל צריכה להיות הכרה בעבודה שלו והוא צריך לקבל את התנאים ההולמים לחשיבות העבודה שהוא עושה. לצערי אנחנו בהרבה ויכוחים עם הממונה על השכר על התנאים שמסביב. אם עובד יודע שדואגים לו ולמשפחתו 360 מעלות מסביב הוא יהיה במקום אחר וחוש אחרת לגמרי במקום עבודתו.

"אנחנו צריכים לטפל גם בכל הדברים הנלווים. אנחנו עכשיו למשל בדיון על ארוחות הצהרים לעובדי המדינה. היום אחרי שהעלנו את זה נותנים 22 שקלים. בהסתדרות בלי שהוועד ביקש העלנו ל-41 שקלים. מה אפשר לקנות עם 22 שקלים? צריך להשקיע בלמידה. אני מאמין בלמידה לאורך החיים וצריך שתהיה מוטיבציה לעובד כל הזמן להשתפר. גמולי ההשתלמות שאתם רואים בו רעה חולה, אני חושב שזה דבר שצריך לדייק אותו בשיתוף פעולה וזה דבר נכון וחשוב. העובדים צריכים להתפתח, ללמוד, להתקדם גם בשכר ונראה עובדים הרבה יותר טובים ושירות ציבורי יותר יעיל לציבור בישראל."

"צריך להקצות משאבים, וצריך חמלה"

פליישמן: "בסוף, זו הקצאת משאבים. זה תעדוף. אם רוצים מערכת ציבורית טובה, מערכת בריאות, רשויות מקומיות וכו' – זה קודם כל להקצות משאבים. וזה דורש מדיניות ומנהיגות. כשמדברים על רנטגן – ויש לנו חמישית ממכשירי ה-MRI לעומת מדינות OECD, דימותן לא יכול לעבוד בתנאים הללו. אופיר ואני עובדים במקום של 35 עובדים, המשרד שלהם נמצא במקום מתקלף, ישן, תיקיות פיזיות ולא מערכת ממוחשבת. מקום עבודה שאזרחים מחכים בו שנה לטיפול כי אין הקצאות, אין ניהול, אין תכלול של האירוע. אז אני בעד לחזק ולפרגן. המיתוג חשוב – אבל מאחוריו צריך להיות בשר, וזה באמצעות תקצוב ותעדוף. אם צריך להעלות לשם כך מיסים תעלו מיסים. אם צריך לתעדף אחרת, תעדפו אחרת. בקורונה כל המערך הנשימתי בישראל היה מצומצם. אם מישהו רוצה להתמודד במשבר הוא צריך להתכונן ולעבות את המערכים כמו שצריך.

אלקלעי: "בסיור באבו כביר ובבית החולים ברזילי שאלתי את העובדים איך מקום העבודה מטפל בהם ונדהמתי לגלות שהוא לא. זה שינוי שחייב לקרות. חייב להיות מערך טיפול מראש, מונע, שמתייחס למראות הקשים שהעובדים הללו נחשפים אליהם ולעומסים שמתמודדים איתם."

פליישמן: "צריך חמלה. גם למילואימניקים שחוזרים. לסיטואציה שנוצרה. אם אדם מוצף, ומרכז העבודה שלו היא עבודה מקצועית מסויימת – להביא לו מישהו שייתן לו יד ויפחית את העומס. להוסיף כוח אדם איפה שצריך. גמישות – אם חוזר מילואימניק ש-4 חודשים לא היה בבית, תן לו להגיע שעה יותר מאוחר לעבודה שייפרד בבוקר מהילדים. תאפשר יותר עבודה מהבית. אני לא מדבר על דברים מוחלטים, אלא על חמלה. הבנה שאנשים עברו פה אירוע. צריך שיהיה בן אדם בקצה שיקשיב."