כמעט שנה וחצי אחרי המחדל הצבאי, המודיעיני והמדיני הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל, הממשלה דנה ביום ראשון בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר. מה אפשר ללמוד מהדיון?
- הממשלה לא תקים: לאור הדברים שנאמרו בדיון, אפשר לקבוע שהממשלה לא תקים בקרוב שום ועדת חקירה – לא ממלכתית, לא ממשלתית, לא בהסכמה רחבה, ולא כל וריאציה אחרת. כך עולה מדברי נתניהו, שאמר שאנחנו בהפסקת אש זמנית מ"מלחמה בשבע חזיתות", והוסיף: "אף פקיד לא יקבע מתי תסתיים המלחמה". הקשר בין הפסקת המלחמה בכל שבע החזיתות לוועדת חקירה הוא בפועל – פס ללא הגבלת זמן.
הסיבה לכך פשוטה: אין ועדת חקירה סבירה, גם אם תמונה בכנסת, בממשלה או בהגרלה, שלא תמצא שיש לנתניהו אחריות גדולה על המחדל. קשה למצוא אדם שיהיה מוכן לחתום על דוח שמנקה אותו ולו חלקית מאשמה. האפשרות היחידה למנוע תוצאה כזו היא להגביל את הוועדה להיבטים צבאיים וטקטיים צרים מאד, או להפוך אותה לכנועה בצורה קיצונית. את שתי האפשרויות האלה יהיה קשה מאד להעביר ציבורית, לפחות כרגע.
אז מתי תוקם ועדת חקירה? אם שום דבר דרמטי לא ישתנה, אפשר להמר על חלון הקסם – כשלושה חודשים לפני הבחירות. זה הזמן שיאפשר לממשלה להשפיע ככל האפשר על הרכב הוועדה, בלי להתמודד עם המסקנות שלה בקלפי.
2. בג"ץ לא יקים: הציפייה שבית המשפט העליון יפתור את הבעיה צפויה להתבדות. החוק קובע במפורש שהקמת ועדת חקירה ממלכתית היא החלטה בסמכות הממשלה. העתירה שהוגשה נתלית בקביעת עבר של בג"ץ, שלפיה במקרים נדירים, הסכמות הופכת לחובה. אולם עד כה, כל העתירות שדרשו להקים ועקת חקירה בעבר נדחו. סביר יותר שבג"ץ יתפקד כמעין שעון מעורר שמחייב את הממשלה לדון בנושא מדי פעם, עד שתלחץ על הסנוז, אולי בדומה לנושא גיוס החרדים. היועמ"שית גלי בהרב-מיארה מציגה קו תקיף בנושא, אך ספק אם הוא יתקבל בבג"ץ.
גם אם בג"ץ יבחר בקו אקטיביסטי מאד, תהיה פה בעיה מהותית. לפי החוק, את הרכב הוועדה קובע נשיא העליון. במצב כזה, בית המשפט העליון גם יחליט על קיום הוועדה – וגם יקבע את הרכבה. קשה לראות את הממשלה מקבלת פסיקה כזאת ומקימה ועדה, וקשה לראות ועדה שקמה באופן הזה נהנית מהלגיטימציה שהיא צריכה על מנת לפעול. ועדת החקירה הממלכתית תהפוך לשם נרדף למשבר החוקתי.
3. ועדה 'לא ממלכתית': בקואליציה דוחפים את הרעיון של הקמת ועדת חקירה "בהסכמה רחבה' – כלומר ועדה חקירה לא ממלכתית. הנימוק לכך מתבסס על מקומו של בית המשפט העליון בתהליך, למרות שקשה להאמין שרוב הציבור קושר בכלל בין הדברים. יש גם נייר עמדה שהונח על שולחן השרים (אך לא פורסם לציבור בינתיים) על ידי התנועה למשילות ודמוקרטיה, ולפיו למערכת המשפט חלק מרכזי במחדל ולכן היא לא יכולה לקחת חלק בחקירה.
אפשר להתייחס לטענות האלה ברצינות אבל צריך לשים את הדברים בפרופורציה: ועדת חקירה היא לא חלק מובנה ממערכת המשפט, ולא כפופה לבג"ץ. הניסיון לגרור את ועדת החקירה למחלוקת על מערכת המשפט הוא הגזמה במקרה הטוב, וניסיון מסמוס במקרה הרע. לקשר הזה בפועל שני מרכיבים מרכזיים: הראשון הוא שנשיא העליון ממנה את ועדת החקירה; ובקואליציה שכלל לא מכירה במינויו, כנראה לא יקבלו זאת בשום צורה. השני הוא ששופט עליון או מחוזי לשעבר יעמוד בראש הוועדה. פה יש עניין מקצועי שקשה יותר לחלוק עליו: יש הגיון בהעמדת שופט, בעל ניסיון ממשי בבירור עובדות וראיות, בראש ועדת חקירה. כל החלטה אחרת תדרוש נימוק הגיוני.
אם כל העניין הוא השופט עמית, הממשלה יכולה להציע מישהו אחר שיקים את הוועדה, או אפילו הרכב ועדה שיהיה מקובל על הציבור. מאגר המועמדים הוא לא אינסופי. בסוף השאלה היא הסמכויות, ולא הכותרת. גם ועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה הוקמה כוועדת בדיקה ממשלתית וסמכויותיה הורחבו. הדבר לא הפריע לה להיכנס חזיתית במשלח שלה, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.
מלבד הרכב וסמכויות, תנאי חשוב לכל ועדת חקירה הוא מה שהגדיר בית המשפט בתור 'ניתוק חבל הטבור': מרגע שהוועדה קמה, היא עצמאית בקביעת סדר פעולתה ומסקנותיה. זו יכולה להיות אמת מידה טובה לכל רעיון שמנסה להחליף חקירה אמיתית, כמו ועדה שנמצאים בה פוליטיקאים מהאופוזיציה והקואליציה.
4. למען האמת: ועדה בסוף תקום, כי אין ברירה. הלחץ הציבורי אולי לא נראה דרמטי כרגע, בגלל התמשכות המלחמה וחלוקת הקשב לסוגיית החטופים, אבל יש חור שיהיו חייבים למלא. מחיר העיכובים יהיה באיכות החקירה, ובעוגמת הנפש שנגרמת למשפחות הנפגעים ולציבור בכלל.
בסופו של דבר זה רק מרכיב אחד באופן שבו ישראל מעבדת את אירועי 7 באוקטובר, אבל זה מרכיב חשוב. לא רק בגלל המסקנות והיישום שלהן, אלא בשביל שתהיה גרסה מעמיקה, שיטתית ורצינית לתיאור המחדל. היא לא תהיה מושלמת, היא תעורר ויכוחים, אבל היא צריכה גם להיות מסד לבניית מרחב הקונצנזוס סביב המציאות. ואת זה ישראל חייבת לעצמה.
