7 באוקטובר 2023 הוא יום ששינה את פניה של מדינת ישראל. לצד הכאב וההלם, הוא גם הדגיש שסעים ומתחים חברתיים שהיו קיימים קודם לכן, אך קיבלו ביטוי מוקצן בעקבות המתקפה. החברה הערבית, שתמיד הייתה בתווך שבין נאמנות אזרחית לחשדנות מצד המדינה והציבור היהודי, מצאה את עצמה שוב בעין הסערה, והפעם בתוך משבר לאומי.

מזה שנים רבות, החברה הערבית בישראל נתפסת בעיני רבים כקבוצה הומוגנית, אשר תמיד נתפסה דרך עדשה ביטחונית. מצד אחד, מדובר באזרחים ישראלים התורמים למשק, לרפואה, לכלכלה ולמערכות המדינה. מצד שני, בגלל ההזדהות של חלקים מהחברה הערבית עם העם הפלסטיני, השלטון ובעקבותיו גם הציבור היהודי ראו בהם איום פוטנציאלי.

ההדרה הממוסדת של החברה הערבית נמשכה לאורך השנים בתשתיות, בחינוך, בתקציבים וביחס הממשלתי. המדינה לא קידמה שילוב מלא של החברה הערבית, אך גם לא התנתקה ממנה לחלוטין. זו הייתה מערכת יחסים מורכבת של יהודים וערבים שחיים יחד, אך לא תמיד כחברה משותפת באמת.

החשדנות כלפי החברה הערבית גברה במיוחד אחרי אירועי אוקטובר 2000. במהומות שפרצו נורו למוות 13 אזרחים ערבים על ידי כוחות הביטחון, ומאז נוצר משבר אמון עמוק בין הציבור הערבי לשלטון.

אחרי מתקפת 7 באוקטובר, החברה הערבית עמדה בחזית ההצלה. רופאים, פרמדיקים, חובשים, מתנדבים וכוחות ביטחון ערביים פעלו להצלת חיי יהודים וערבים כאחד. חמ"לים הוקמו ביישובים ערביים כדי לספק עזרה לנפגעים, וערבים רבים הצטרפו למאמץ הלאומי.

באותה נשימה, גבר החשד הישן והכה בעוצמה רבה יותר. אירועים בודדים של תמיכה בחמאס שימשו כתירוץ לסמן את החברה הערבית כולה כחשודה. תקיפות פיזיות ומילוליות, פיטורים של עובדים ערבים והחרפת הרטוריקה הפוליטית – כל אלו העמיקו את הקרע. בזמן שהמדינה כולה נלחמת בחמאס, אנו עדים לפעולות ענישה קולקטיביות כלפי אזרחים ערבים, במקום לחפש אפשריות לשילוב ולהתמודדות משותפת עם האתגרים.

ערבים ישראלים רבים ניתקו כל קשר עם קרוביהם בעזה, מתוך חשש או רצון להתרחק מהסכסוך. עם זאת הם עדיין נתפסים רבים מהם כמי שעליהם להוכיח את נאמנותם למדינה. מנגד, כאשר נחשפים מקרים של יהודים המשתפים פעולה עם איראן, אין כמעט קריאה ציבורית להכללה או ענישה קולקטיבית כלפי הציבור היהודי. מדובר בסטנדרט כפול. כאשר מדובר בערבים, כל חשד הופך לאיום קיומי. כאשר מדובר ביהודים, אלו 'מקרים חריגים'.

במקום להתייחס לאתגרי המלחמה כהזדמנות לחיזוק השותפות היהודית-ערבית, המדינה ממשיכה במדיניות שמחזקת את ההפרדה והעוינות. במקום לייצר פתרונות שמחברים את החברה הערבית למאמץ הלאומי, היא נוקטת בצעדים שמרחיקים אותה עוד יותר.

בסוף היום, מדינת ישראל תצטרך להחליט: האם החברה הערבית היא שותפה או איום? האם נמשיך לראות בכל ערבי בוגד פוטנציאלי, או שנכיר בכך שמדובר באוכלוסייה מגוונת, שרוב בניה מעוניינים להשתלב ולתרום? התשובה לשאלות אלו תקבע לא רק את עתיד החברה הערבית, אלא גם את עתיד החברה הישראלית כולה.