אחרי שדן (28, השם המלא שמור במערכת) חזר משירות מילואים של כמעט 300 יום ביחידת יהל"ם של הנדסה קרבית, הוא הבין שכבר אין לו עניין בכלום, לא תשוקה לדברים שהוא אהב לעשות, לא חשק מיני, לא רצון באינטימיות. אבל הוא לא חשב שזה קשור לצמד המילים שהוא פחד ממנו כל כך: פוסט טראומה. "פשוט נהייתי אפתי כזה", הוא מספר ל'דבר'. "כאילו מרחף ליד החיים. כבר לא התרגשתי מגופות וגם לא משום דבר אחר. לא חשבתי שקרה לי משהו, נפשית. להפך. חשבתי 'איזה חזק אני'.

"איבדתי עניין בבת הזוג שלי, בעבודה, ואם מישהו היה זורק לי הערה הייתי יוצא עליו, ואחרי כמה דקות מתנצל. שעמם לי. כבר לא הרגשתי משמעותי, שאני בשליחות. פתאום אתה סתם בן אדם בעולם, ולא איזה גיבור על. גם לא הייתי עייף. אז אמרתי 'יש לי אנרגיה, יופי, אני לא פוסט טראומטי'. חשבתי שפוסט טראומטי זה אחד שצועק כל היום, יושב בפינה, לא קם מהמיטה".

"קשה מאוד לדעת שיש לך תסמינים. כבר לא נמשכתי לבת הזוג שלי, חשבתי: 'טוב, אולי זה קשור אליה? אולי היא פשוט מעצבנת'. וההורים, גם הם מעצבנים. ובעבודה כולם פשוט מעצבנים. כי הם סתם מדברים שטויות, הם לא מבינים. או חברים שלא נלחמו מדברים איתך על בעיות – משכנתה, זוגיות, כסף, ואתה בפנים כועס. כי הם המשיכו. והם מסתכלים עליך כמוזר כשאתה לא מדבר. ואז הם שואלים אותך את השאלה הכי מעצבנת: 'אתה בסדר, אחי? אתה לא נראה טוב'".

"או שאנשים קוראים לך גיבור, וזה גם מעצבן, כי אתה חזרת משם, ואנשים המשיכו. ואתה פה, ויש כאלה שלא. והם לא רואים כמה אשמה אתה סוחב. למה הוא מת ולא אני? ואם הייתי מגיע יום קודם, אולי הייתי מציל חטופים שנרצחו? אם הייתי מסתכל שמאלה אולי הייתי רואה את המחבל שירה בחבר שלי? זה תמיד האולי הזה. אתה חי עם האולי הזה".

פתאום הוא עוצר את עצמו: "אני צריך הפסקה, אני מדבר מתוך כעס עכשיו". הוא עוצם עיניים ונושם עמוק, ממלמל לעצמו כמה מילים. מספר שכתב לחברים שלו שהוא לא יודע מה עשו לו פה, "אולי שמו לי משהו במים". דן, יחד עם עשרה לוחמים נוספים, עבר סדנה בשיטת InHeal לאיזון גוף-רוח-נפש של בית החולים מדיקל קר, שבה למשך חמישה ימים הם מנותקים לגמרי מהעולם שבחוץ. הסדנה התקיימה בבית גדול ומבודד במושב תירוש בחבל עדולם, מוקף בכרמים ובשבילים חוליים שמובילים אל השקט.

הוא אומר שהסדנה הזאת, שנפגשנו ביומה הרביעי, היא הדבר הכי טוב שעשה בחיים. אחרי כמה דקות של שקט, הוא חוזר אל השיחה. "קודם כול, מסבירים לך מה זה טראומה. מבחינה מדעית. נותנים לזה שם, לדריכות הזו. מערכת סימפתטית, פרה-סימפתטית, מבחינת המוח, הורמונלית, מה עובר עליי? התחלנו מהגוף, עלינו לרוח ולנפש. אלה שלושה דברים מחוברים, וזה מסע מאוד מעניין. ממש הרגשתי איך דרך נשימות, דרך כל מיני תרגילים גופניים ונפשיים, אתה לומד איך להרגיע את עצמך, איך לתת למחשבות לחלוף ולא להשתלט. אתה גם לומד לקבל את מה שעבר עליך, ואת העובדה שזה משפיע עליך. אתה נותן לעצמך מקום".

לוקחים אוויר וצוללים פנימה

חלונות ויטראז' גדולים צובעים נוף יער פסטורלי בשלל צבעים כשהשמש מאירה פנימה, הרעש היחיד בסביבה הוא ציוץ ציפורים, ומדי פעם חתול. עבור החיילים והמילואימניקים שמגיעים לשם זהו מרחב מוגן שבו הם יכולים לעצור לרגע, לקחת נשימה, ולצלול פנימה אל תוך עצמם. בלי טלפונים ובלי רעשי רקע – רק הם. בסדנה הם מקבלים טיפול פרטני וקבוצתי, גופני ונפשי, במטרה לרכוש כלים להתמודד עם התנהגויות ותסמינים של טראומה, ובניסיון למנוע מהם להגיע ל"פוסט" – השלב שממנו קשה מאוד לחזור חזרה.

לפני המלחמה גר דן בלוס אנג'לס ארבע שנים. היו לו חיים טובים, הוא עבד כקבלן והרוויח יפה. אבל משהו אחרי היום הנורא באוקטובר 2023 גרם לו פשוט לעלות על מטוס. שעה אחרי הנחיתה כבר היה על מדים. "בהתחלה הייתה תחושה שכנראה לא חוזרים. זה היה מאוד מפחיד. אתה נכנס, יוצא, ושוב נכנס עם תחושה שהפעם זהו". כבר בתמרון הראשון היו לדן כמה חברים שנפלו. "בכל מקום יש מטענים – אתה עושה צעד ויש מצב שתתפוצץ. וסביבך הרבה כאוס ובלגן, מחבלים עם זקנים וילדים ונשים והכול מעורבב יחד".

בסבב השני דן כבר השתתף בחילוץ הגופות הראשונות מהמנהרות. "יש הרבה רגשות מהולים בלחימה. אתה עושה משימה קשה, אתה רואה דברים עצובים, ואז אתה עם חבר'ה וצחוקים ושמח, ואז אתה מפחד, ואז אתה שוב שמח, ואז מישהו נופל ואתה שוב עצוב, אבל צריך לקום, אין זמן להתאבל. והכול כבר מתערבב אחד בתוך השני. זה כאילו כמו לעבור מחום לקור וחוזר חלילה. ואתה נהיה כבר אדיש לרגשות. אתה פועל מתוך אינסטינקט. ממשיך את המשימה, אין לך זמן לעכל את האירועים. אחרי כמה זמן זה כבר נהיה נורמלי. זה כבר לגיטימי לראות גופות. זו כבר לא הפעם הראשונה".

אחרי הסבב השני בלבנון, הוא כבר הרגיש שמשהו שונה. הוא כעס על הכול ועל כולם, היה חסר סבלנות. התחיל לעבוד והפסיק כי לא הצליח להתרכז, עישן וויד, עשה סמים. "באיזשהו שלב התפוצצתי, ואז התבודדתי. לא יכולתי לראות אנשים. הבנתי שזה לא טוב לי, שזה כנראה אני, שאני לא יכול ככה יותר. התחלתי לקרוא על תסמינים של פוסט טראומה. כמו קסם, או בגלל שצוקרברג מקשיב, ראיתי פתאום מודעה בפייסבוק".

"כל אחד הוא זוג עיניים ולב, לפני הכול"

בימים רגילים, בבית החולים מדיקל קר בבת ים מטפלים בטראומה ובנפש של אנשים שעברו תאונה או מחלה קשה, נוסף על הטיפול השיקומי השגרתי בבית החולים. אבל בעקבות מפגש עם רזי ברבי, מהנדס ומ"פ סיירת גבעתי במילואים, שאיבד חמישה מלוחמיו באסון המבנים בעזה בשנה שעברה, המכון שינה כיוון.

"אחרי מה שעברנו בצוות, אחרי מה שאני והאנשים שלי נחשפנו אליו, הבנתי שיש פה מחיר מאוד כבד על הנפש. ושלי כמפקד יש אחריות על האנשים שלי גם מעבר לצבא", מספר ברבי. "הבנתי שאני כבר לא בן 19, שהאנשים שלי כבר לא בני 19. אני, שכל החיים הייתי עם ירוק חאקי בעיניים, צריך להסתכל עכשיו בעיניים רגישות יותר. כשהייתי בסדיר עם האנשים שלי היה לנו משפט כזה: כל אחד הוא זוג עיניים ולב, לפני הכול. היום, בגיל כמעט 40, המשמעות של זה פתאום מאוד ברורה לי. אתה יודע שיש שם חיים, משפחה, קריירות, ושזה משליך.

"אנחנו לא ויקינגים. זה לא שאנחנו הולכים, נלחמים, הולכים לפרק עוף שלם, חוזרים להילחם, וזהו. אנחנו חוזרים משם לחיים שלמים. צריך ללכת לעבודה, לעשות קניות בסופר, לשלם מסים, להחליף חיתול, להוציא מבית ספר, לקחת לחוג, לדאוג להורים, לנקות את הבית, לנהוג, לנהל זוגיות… אנחנו צריכים לחזור לחיים, להיות אזרחים מתפקדים רגילים".

אחרי האסון חברי הצוות של ברבי עוד היו בשיא הלחימה, ולא יכלו אפילו לצאת ללוויות של חבריהם. כשהלחימה נגמרה חזרו הביתה שליש צוות פחות. אחרי כמה ימים התחיל ברבי לקבל טלפונים. חברים סיפרו על קושי שלא ידעו להסביר, או על חוסר סבלנות לילדים ולאישה, על קושי במיניות, קושי בהבנה, קושי בריכוז.

בהתחלה חשב ברבי שזה נורמלי, שהזמן יעשה את שלו, אבל בהמשך הבין שמדובר בקצת יותר מקושי. "אחד הלוחמים אמר לי באיזו הפסקה: 'הפכתי להיות מפלצת קטנה בבית'. הוא סיפר שיש לו אגרסיות לילדות, שהוא לא יודע מאיפה זה בא ולא יודע מה לעשות. הוא מדבר, ואני אומר לעצמי, למען השם. איך זה יכול להיות שהאנשים הכי טובים במדינה שלנו מרגישים כמו מפלצות? מה קורה אצלם בגוף, בנפש? למה אין לזה מזור? הבנתי שיש פה עוד מלחמה, מלחמה על הנפש. מתוך האחריות שלי לאנשים שלי, אני פשוט לא יכול לתת לדבר הזה לקרות.

הוא מספר שניסו הכול: חוויות עיבוד לחימה של צה״ל, פסיכולוגים וקב"נים, סדנת 'שרינג', הפוגה ברומניה, סדנת שוקולד, שחייה עם דולפינים. "הכול היה מאוד נעים, אבל בסוף היום, מעבר למילים ולשיתוף שהוא חשוב, הטראומה שם".

ברבי החליט לצאת למסע ולחפש איך אפשר לרפא את הנפש שלו ושל הפקודים שלו. הוא החל לקרוא מה יש לעולם להציע בתחום הזה של ריפוי הנפש, של ריפוי טראומה. הוא קרא על מה זו טראומה בכלל, אם אפשר לטפל בזה, ביקר במוסדות שמתמחים בטראומה ובנושא של גוף ונפש, נפגש עם מנכ"לים של בתי חולים, עמותות, גופים בארץ ובעולם.

"פגשתי המון אנשים ואמרתי להם שאני צריך עזרה. אגף השיקום, משרד הביטחון, ארגון נכי צה"ל, אגף לחיילים משוחררים, כל כך הרבה גופים. הייתי בכל הפגישות עם כל המנכ״לים שלהם, ושאלתי מה יש להם להציע כדי לעזור לי. אני לוקח את האנשים שלי לסדנאות נעימות, מחבקות, אבל מבפנים הדבר הזה עדיין יושב".

אחרי שכמעט ויתר על החיפוש, ברבי נפגש עם שאולי פז, מנכ"ל המרכז הרפואי-שיקומי מדיקל קר בבת ים. "מאוד התרגשתי במפגש הזה. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הסביר במילים את מה שאני והאנשים שלי מרגישים", הוא אומר בהתרגשות. "יחד החלטנו שאנחנו בונים תוכנית שמיועדת לחבר'ה שלי ולחבר'ה כמוהם".

הצוות של ברבי שימש פיילוט לסדנה. מאז עברו אותה כבר יותר מ-200 לוחמים ב-15 סבבים. "כל זה במקום מנותק, בלי טלפונים, ואתה מתנתק מהכול ועובר מסע אישי עמוק. בסוף השבוע הזה הבנתי שזה מה שחיפשתי. השבוע הזה היה כל כך מיוחד. העוצמות שמגיעים אליהן, העומקים, הכלים להתמודדות, יצאנו עם משהו אחר – יכולת שליטה, יכולת הבנה של מה קורה בגוף ובנפש ואיך מטפלים בזה. בגדול וביומיום קטנות.

הוא מסביר שטראומה היא כמו משקולת שיושבת על הגוף, מעין טביעת אצבע בגוף, פיזית, שצריך לדעת לשחרר אותה. "יש צומת של בחירה – אם אני צומח מהטראומה או יורד לאבדון. הרבה מהאנשים הכי חזקים שאנחנו מכירים היום בעולם הם האנשים שצמחו מתוך טראומה, ואני מאמין היום שגם את הפוסט טראומה אפשר לרפא, או לפחות ליצור התמודדות נכונה איתה".

"כשהייתי עם החברה בסרט חיפשתי מחבלים בקהל"

לקראת הצוהריים זעקות שבר יוצאות מחדרי הטיפולים. אחריהן קולות של בכי ושחרור ונשימות כבדות. הקולות הכואבים מתערבבים עם ריחות בישולים – עוד מעט הטיפולים הפרטניים מסתיימים, אחריהם יש ארוחת צוהריים, ואז מתחילה הסדנה הקבוצתית.

"לפעמים צריך להסתכל על המחשבות כמו על עננים", אומרת המטפלת מיכל שרגא לקבוצת החיילים שיושבים במעגל במרכז החדר. "הם יכולים להיות קלים ולבנים, או אפורים ומלאי גשם, אבל הם עננים, והם חולפים. כך גם המחשבות. הן שם, הן קיימות, אבל הן חולפות. אנחנו צריכים ללמוד להתבונן בהן ולתת להן לחלוף.

אחד היושבים במעגל מספר: "הלכתי לא מזמן עם חברה שלי לסרט. כשהיא הסתכלה על המסך, אני חיפשתי מחבלים בקהל".

שרגא מסבירה שהסיבה היא שהמצב של הקרב והמלחמה מכניסים את הגוף למצב של עוררות מאוד גדולה, והוא פועל מתוך אינסטינקט. "האינסטינקט הזה הוא לא דבר רע. זה קורה כי חזרת 'דפוק'. בשדה הקרב האינסטינקט הזה הציל אותך, והוא קיים כי אתה בריא ואנושי. אבל הדבר הזה שמשרת אותך במלחמה, בהישרדות, הורס לך את החיים. אותו מנגנון שעוזר בקרב להיות מנותקים מרגש, הרבה פעמים אפילו מנותקים מהכאב, כדי לעשות את כל הפעולות כמו שצריך – כשחוזרים הביתה, לחברים, לעבודה, לאישה, לילדים, לרחוב – אנחנו לאו דווקא מצליחים לכבות את זה. זה מאוד מאוד טבעי".

שרגא, מטפלת מוסמכת בטראומה וחוסן במקצועה וסמנכ"לית מדיקל קר בשש השנים האחרונות, מסבירה כי המשפט "הדבר הזה שמשרת אותך בהישרדות, דופק לך את החיים" מאוד מדבר אל החיילים, כי הרבה מהם מרגישים שמישהו מסביר להם בדיוק את מה שקורה להם בתוך הגוף. לדבריה, הגוף שלהם במצב הזה מפריש הרבה קורטיזול והרבה אדרנלין. "כשהם מגיעים לפה ממש רואים את זה. חלקם לא מסוגלים לשבת, לא מצליחים לדבר ברוגע, לא מצליחים להקשיב להוראות עד הסוף. כל הזמן הרגל מתנדנדת. אחר כך, לאט לאט, את רואה איך פתאום משהו מתפנה. הקשב מתמקם, הנפש רגועה יותר".

היא אומרת כי המטרה העיקרית של הסדנה היא למנוע את הפוסט טראומה, המצב שבוfight or flight הופכת למערכת ההפעלה בשגרה, לפני שזה מתקבע לכל החיים.

"פתאום יצאו ממני זעקות שלא יצאו ממני בחיים"

המשתתף אהרון בן שטרית (37) שם יד על הלב ועוצם את עיניו. הוא מנסה להירגע אבל מתקשה. הוא נשוי ואב לארבעה מבאר שבע, בשגרה הוא עובד כמנהל רכש בעיריית באר שבע, אבל כבר שנה וחצי הוא אינו בשגרה. הוא מתנדב בזק"א כבר 16 שנה, ובחודש הראשון של המלחמה היה ביישובי העוטף, בצוות שהיה אחראי על פינוי כל הגופות מהיישובים. הוא מספר על זירות קשות מאוד. "גם לפני 7 באוקטובר ראיתי לא מעט סוגים של מיתות, אבל אף פעם לא משהו כזה. יש גם מתנדבים של 30 שנה שלא הצליחו לחזור לעצמם אחרי זה".

ב-8 בנובמבר, אחרי שהסתיימה התקופה הקשה של זיהוי הגופות ופינוין והחלה הלחימה בעזה, בן שטרית גויס למילואים כאחראי לוגיסטיקה באוגדת עזה. בסך הכול עד כה שירת כ-440 ימי מילואים, לא כולל זק"א. הוא אף פעם לא הרגיש שהוא צריך טיפול, עד שהרגיש שינוי כששב הביתה. "נהייה 'פתיל קצר', נהייתי חסר סבלנות, נהייתי דרוך. תמיד אמרו עליי שאני אדם רגיש וסבלני, והרגשתי שאין לי ראש לכלום. אם פעם הייתי יכול לשבת שעה עם הילד על השטיח ולשחק, היום פתאום אחרי חמש דקות אני קם, אין לי כוח. פתאום אני לא זוכר דברים לטווח קצר. המוח כנראה היה עסוק כל הזמן בלהדחיק. אחרי כמה זמן אבא שלי, שמתנדב גם הוא בזק"א הרבה שנים, אמר לי שאני צריך לטפל בזה".

הוא מספר שבסדנה יצאו ממנו דברים מדהימים שלא ידע שהוא סוחב. "פתאום יצאו ממני זעקות שלא יצאו ממני בחיים, דמעות שלעולם לא בכיתי. אני חושב שלומדים פה דברים שכל אדם צריך".

"לא צריך לפרוש מזרן יוגה בחדר חשוך כדי לצאת מהטראומה"

הסדנה מתחילה בשיעור. ללמוד את מה ששרגא קוראת לו "הפיזיולוגיה של הסטרס", מה קורה בגוף כשהמנגנון הזה פועל, כשאדם נמצא במצב של הישרדות. היא מסבירה כי האמיגדלה, החלק במוח שאחראי על עיבוד מידע ועיבוד רגשי, מסתגל לסיטואציה של הישרדות, והוא יודע איך להפעיל את המערכת הסימפתטית והפרה-סימפתטית בהתאם. הוא פועל רק ממקום של סכנת חיים, ואדם לא מסוגל לקבל החלטות מורכבות או לפעול מתוך מודעות. הגוף מתעסק רק בחיים או מוות. "שוב, זה דבר מעולה בשדה הקרב. זה מגן עליהם. אבל הפוסט טראומה מתחילה כשמושכים את ההתנהגות הזו גם הלאה, במצבים שאין בהם סכנת חיים".

לדבריה, הסדנה מתמקדת בללמד את המטופלים לווסת את עצמם תוך כדי הליכה. "לא צריך לפרוש מזרן יוגה בחדר חשוך כדי להירגע או לצאת מהטראומה – אתה יכול להתמודד עם הסימפטומים גם תוך כדי החיים, וגם תוך כדי הלחימה. אפשר למנוע ברגע שמבינים שהטראומה יצרה מנגנון הפעלה בתוך הגוף. אם אני יודעת איך לטפל במנגנון ההפעלה הזה, ולשנות את ההוראות, אני יכול למנוע את הפוסט".

שרגא מתארת תהליך טיפולי מקיף המתחיל בוויסות מערכת העצבים דרך נשימות ודמיון מונחה, עובר דרך טיפול בכאב הפיזי, ומסתיים בטיפול בנפש וברוח. התהליך מאפשר לחיילים לשתף בחוויות קשות שלא סיפרו לאיש, להתמודד עם רגשות אשם ובושה, ולמצוא משמעות חדשה בחיים דרך "צמיחה פוסט-טראומטית". הטיפול המוקדם חיוני הן למניעת העברה בין-דורית של הטראומה והן להחזרת החיילים לתפקוד מיטבי בשטח, כשהם מצוידים בכלים טובים יותר להתמודדות.

"עוד לא נגענו בקצה הקרחון"

משרד הביטחון רק מתחיל להכיר בסדנה הזו. הוא עוד לא מממן אותה במלואה, אבל אחרי כמה שיחות שכנוע של ברבי ושל בית החולים, ניתן תקציב קטן ל-2024, ועכשיו מחכים לראות אם יקבלו עוד ב-2025. אף שהטיפולים אינם נחשבים קונבנציונליים, שרגא בטוחה בהצלחתם. "חיילים שמגיעים לכאן עושים שאלון לפני ושאלון אחרי, ואנחנו רואים שיפור ניכר. משרד הביטחון מגלה שדווקא השיטות הפחות קונבנציונליות מבחינתו מאוד אפקטיביות להרבה אנשים".

הטיפול הנפשי הקונבנציונלי בלוחמים ובנפגעי 7 באוקטובר מצוי בקריסה. בדו"ח חריף שפרסם מבקר המדינה ביום שלישי על מערך בריאות הנפש במלחמת חרבות ברזל, עלה שמשרד הבריאות לא נערך למתן סיוע נפשי ולא פעל למתן מענה מספיק לנפגעים, והתורים לבריאות הנפש בקהילה נותרו ארוכים עד כדי המתנה של חצי שנה לתור לפסיכיאטר או לטיפול.

הסדנה ממומנת מפילנתרופיה ומהכיס של בית החולים, עם עזרה של מטפלים מתנדבים. "כל הזמן אנחנו צריכים לחשוב איך מביאים עוד כסף", מספרת שרגא. "וכל הזמן עוד ועוד קבוצות רוצות את זה. נשות מילואימניקים, ילדים של מילואימניקים, נפגעי 7 באוקטובר, צוותי טיפול, משפחות חטופים ונרצחים. אבל סדנה כזו עולה לנו 150 אלף שקלים. אז אמרתי שסדנה אחת לנשים אני עושה במרץ ויהי מה, והלכתי וגייסתי 50 אלף שקלים, אף שזה לא תפקידי. חסרים לי עוד 100. אבל יש עוד כל כך הרבה.

ברבי: "רציתי שזו תהיה אופציה לכל מי שיוצא. אמרו לי, הסדנה הזאת היא תוכנית נישה. יש עכשיו מלחמה על הנפש של מאות אלפי אנשים, עוד לא נגענו בקצה הקרחון, וצריך בשביל זה עומק. לא ליד, לא בערך. פרטנית, אחד אחד. בשיטות טיפוליות שנתמכות במחקר, עם ניסיון, במקום שעושה את זה כבר שנים. אנחנו רוצים שהדבר הזה ילך ויגדל, לעשות לדבר הזה סניפים, צפון, מרכז, דרום, שכל מי שיוצא יעבור את זה".

בן שטרית: "זה לא שבחמישה ימים 'נרפיתי', אבל המעטפת שקיבלתי פה תלווה אותי להמשיך לטפל בעצמי. גם בגוף וגם בנפש. אתה לומד איך להביא את עצמך לשקט נפשי, לשקט גופני. איך לעבוד עם הראש וגם איך להסביר את עצמך לסביבה. אתה לומד לא להתעקש להיות עם זה לבד. אתה חוזר הביתה עם כלים. מה לעשות כשאתה מתעצבן, מה לעשות כשיש מחשבות, איך לזהות סימפטומים. אם אצליח ליישם את הדברים שלמדתי פה, אני באמת מאמין שיהיה לי יותר טוב אפילו ממה שהיה לפני המלחמה".

דן אומר דברים דומים, ומסביר שמפה הוא רק ימשיך. ויש עוד דרך ארוכה. "יש לי יותר כלים להתמודד. להתבונן לתוך עצמי, ולדעת מה לעשות עם זה. זה לא שזהו, אני לא מתעצבן יותר ואין לי עוררות, אבל אני כן מרגיש שזה קורה פחות. משהו בי יותר מאוזן. בחברה שלנו לגברים יותר קשה לגשת לרגשות שלהם. גדלתי בחינוך סובייטי וזה עוד יותר מגביר את הקושי. כשאתה לוחם אז עוד יותר. לאט לאט בניתי חומות. שמתי עוד מעיל, עוד מעיל ועוד מעיל. וזה קשה לקלף, וזה ייקח עוד זמן, ואני עוד אצטרך עזרה".