לאורך כל הקריירה האומנותית שלו, בלו סימיון פיינרו (65), החתן הטרי של פרס ישראל לעיצוב ואומנות בינתחומית, ניסה להבין את המשמעות של להיות יהודי ואת המשמעות של יצירה בהקשר יהודי. בעיניו, שאלת הזהות היהודית היא אותה שאלה כיום כמו לפני 80 שנה: ״השאלה הזאת קשורה בהישרדות, קשורה גם בשואה, בשבעה באוקטובר, ובעוד דברים רבים. בעבודות שלי אני מנסה להתמודד עם זה, ולצערי הרב חלק מהעבודות, שאולי היה להן פן היסטורי, התייחסות לעבר, לשואה, הפכו להיות אקטואליות, זאת אומרת, התמודדות יומיומיות עם המציאות שלנו כיום״.

כדוגמה הוא מביא את המיצב "חלב שחור". המיצב מורכב משולחן אוכל ערוך כלי חרסינה לקראת סעודה משפחתית, וסביבו ארבעה כיסאות. על השולחן וגם לרגליו כלי חרסינה צפופים, מלאים בשמן מכונות שחור מדיף ריח חזק. ״התייחסתי לנושא של השואה, של החרדה. החלב השחור הוא חלב מזוהם, רעל, חלב שצריך להזין ובפועל מרעיל. התייחסתי לנושא של משפחה, של ריקנות, משפחה שאיננה, של פליטות. בעצם זו סעודה ריקה מאנשים״.

המיצב הוצג לראשונה במוזיאון חיפה במהלך סגר הקורונה ולמעט עובדי המוזיאון, שהתלוננו על הריח הבלתי נסבל, לא רבים זכו לראות אותו. ״בראש שלי היום", אומר פיינרו, "אני רואה את השולחנות שנשארו מהחגיגה של שמחת תורה בקיבוצים ובעוטף, עם הכלים על השולחן אבל בלי אנשים. האנשים או שנרצחו או שנחטפו או שנשרפו. אז בעבודה התייחסתי לעבר, להיסטוריה, לטראומה שמלווה אותנו, ובמכה אחת זה הפך לאקטואלי. כאילו יצירה שיצרתי אותה בהקשר של הטראומה של שבעה באוקטובר, והתחושה שההישרדות שלנו פה לא בטוחה; והתפיסה שהשתנתה, התחושה ששואה יכולה לקרות בכל רגע״.

בימים אלה מוצגת ורסיה חדשה של "חלב שחור" בפלוש ברומניה, תחת אותו שם. פיינרו רואה בהווה בבואה של מסכת חייו של פאול צלאן, משורר יהודי-רומני, שהוריו נספו בשואה והוא המשיך לחיות בתוך הטראומה עד שהתאבד. ״בעצם כל החיים שלו הם ביטוי של אותה טראומה, שאני חושב היא טראומה יהודית אבל גם ישראלית. זה אותו פחד ואותו רצון לשרוד ולחיות ואותו קושי לחיות. גם החטופים שלנו שחזרו רוצים לחיות, גם אלה שלצערי עדיין חטופים מלווים בפחד הזה, בטראומה הזאת, וצריכים להיאבק כדי שיהיו להם את הכוחות לחיות. אנחנו עדיין שברירים מאוד, עם כל הכוח שאנחנו מאמינים שיש לנו. אנחנו חיים תחת הטראומה ואת אותה תחושה של טראומה אני רוצה לתפוס באמצעות אומנות, כדי לנסות להעביר לקהל, וכדי שנשאל את השאלות ונראה לאן הולכים הלאה״.

נוסף לעבודות כמו ״חלב שחור״, שחוזרות להציג בהקשר האקטואלי, פיינרו גם יצר עבודות הנוגעות ישירות לשבעה באוקטובר והציג אותן בגלריה של מכללת תלפיות.

"פה אנחנו נקרא לך שמעון"

העיסוק של פיינרו בזהות היהודית צמח מהרקע הביוגרפי שלו כיהודי שנולד ברומניה וחווה על בשרו תיוג ואנטישמיות: ״בתור ילד, עוד לפני שידעתי מה זה להיות יהודי, הצביעו עליי בתור יהודי. רומניה הייתה מדינה קומוניסטית, ונתנו לי להרגיש שאני שונה, אפילו שנראיתי אותו דבר, דיברתי את השפה כמו כולם, הצביעו: אתה שונה, אתה לא כמונו״.

כשהיה בן 13 עלה לארץ, וקיבל על עצמו מרכיב זהות נוסף – ישראליות: ״אמרו לי, ׳בסדר, היית יהודי, אבל אתה היום ישראלי. קוראים לך בלו סימיון, אבל פה אנחנו נקרא לך שמעון. זה הכי קרוב לסימיון׳. זה היה בתיכון, ואני התנגדתי, אמרתי 'לא'. התעקשתי. אמרתי: 'זה השם שלי, אני לא מתכוון לשנות', אבל לא עזר לי. ובאמת שמעון היה השם שלי, גם בתעודה שסיימתי את התיכון, וככה קראו לי. אבל ברגע שעברתי את לימודי האומנות, החזרתי את השם, בלו סימיון״.  אבל זה לא היה רק שינוי השם: ״באתי ממקום שהצביעו עליי בתור יהודי ושונה, ופה אמרו אתה לא יכול להיות שונה עם המטען שבאת אתו, כי אתה  ישראלי. תלמד את השפה, תתנהג כמונו".

"דו שיח בין דורות"

סירובו לקבל את השם העברי שנכפה עליו הוא נקודת ציון אחת בתהליך החקר שלו אחר זהותו. במשך השנים, המסע הוביל אותו בחזרה לרומניה. ב-2019 הוא נבחר על ידי ועדה מקצועית לייצג את רומניה בביאנלה בוונציה עם עבודה שעוסקת במשורר היהודי-רומני פאול צלאן. ״אני רואה בזה גושפנקה, גם להיותי יהודי, לא רק יליד רומניה. רצו לתת סוג של הוקרה, אני חושב, לקהילה היהודית, שגם אנשים חשובים כמו מרסל ינקו או טריסטן צארה, שהם ממייסדי הדאדא, השתייכו אליה. אני חושב שבאמצעותי, רצו לכבד גם את התרומה של היוצרים היהודים, בכל התחומים, שבאמת תרמו רבות גם לרומניה וגם לתרבות העולמית״.

מאז, פיינרו מוּכר במולדתו ומרבה להשתתף בתערוכות מוזיאליות שם. בדצמבר האחרון אף זכה בפרס של אגודת האומנים ברומניה.

איך אתה מסביר את עניין של הרומנים בעבר היהודי?
"שנים רבות שלט ברומניה הקומוניזם ונושא השואה היה טאבו. היום ישנו חקר מוגבר של נושא השואה ועניין גובר ביהדות".

הנגיעה של פיינרו בזהות היהודית-רומנית שלו לא תמיד דורשת ממנו לעלות על מטוס. בהקשר זה הוא מזכיר שיתופי פעולה עם פרופ׳ משה אידל, חתן פרס ישראל למדעי היהדות (1998), גם הוא ממוצא יהודי-רומני, דרך טקסטים וחיבורים שונים; וגם את האמן מרסל ינקו, שפיינרו רואה עצמו מזוהה איתו. ינקו עלה לישראל מרומניה וזכה בפרס ישראל לציור (1967). פיינרו מתכונן בימים אלה לקראת תערוכה במוזיאון ינקו דאדא, המוזיאון שהוקם בעין הוד ב-1983, זמן קצר לפני מותו של ינקו. פיינרו היה האמן הראשון שהציג במוזיאון והתערוכה הקרובה שלו שם עתידה לכלול עבודות של השניים. ״זה דבר שמאוד מרגש אותי, סוג של דו שיח בין דורות. הוא לא חי היום, אבל באמצעות העבודות שלו, אפשר להגיד שיהיה דיאלוג״.

"כיום יש לנו סוג של בידוד תרבותי"

פיינרו מתגורר בחיפה, ומעבר ליצירתו כאמן הוא מרבה לפעול כאוצר עם אביטל בר-שי, שותפתו לחיים. הם הורים לשלושה, ויחד יזמו ומנהלים את הביאנלה הים תיכונית, מתוך תפיסה שלאומנות יש תפקיד חשוב ביצירת חברה רב תרבותית בריאה ולא מפולגת. בעבר הציגו בביאנלה הזו אמנים מאלג׳יר, מסוריה, ממרוקו ואפילו מאיראן. כיום פיינרו מספר על קושי בשיתוף אמנים מארצות ערב ולא רק מהן: ״גם אמנים שהם ידידים לא מוכנים".

מי למשל?
"מרינה אברמוביץ' לדוגמה, שהיא אומנית פרפורמנס מהידועות בעולם, קיבלה מאוניברסיטת חיפה דוקטור כבוד לפילוסופיה. זה היה לפני שבעה באוקטובר והיא הייתה מאוד גאה והייתה אמורה לעשות השנה תערוכה באוניברסיטת חיפה בעקבות קבלת אות הכבוד, וגם להציג בתערוכה גדולה במוזיאון תל אביב. את שני האירועים היא ביטלה. אני לא יודע מה היחס שלה לישראל היום, אבל מבחינתה לא ראוי היום להציג ולשתף פעולה מבחינה אומנותית עם ישראל״.

את אברמוביץ׳ פיינרו מכיר אישית. הם הציגו יחד בתערוכות, בין היתר בדוקומנטה הנחשבת. מתוך הקשר ביניהם אברמוביץ׳ השתתפה גם בביאנלה הים תיכונית באוצרותו. כיום, הוא לא מאמין שהיא תסכים להגיע. ״יש בעיה להביא לפה אומנים מארצות העולם. בעצם יש לנו סוג של בידוד תרבותי, אומנותי, וצריך לבחון מחדש איך נוכל לשבור את המחסום הזה״.

המחסום הזה משפיע גם על השתתפותם של אמנים ישראליים בתערוכות בעולם. הדוקומנטה, שבה פיינרו הציג בעבר, הגיעה לכותרות לפני שלוש שנים כשהוצגו בה יצירות אומנות אנטישמיות ואנטי-ישראליות, והודרו ממנה אמנים ממוצא יהודי או ישראלי.

״המצב הזה", אומר פיינרו, "הוא מצב חדש ומצביע על שינוי תפיסה ושינוי מגמה. אפילו בגלריה שאני עובד איתה בברלין, בעלי הגלריה אמרו: 'לא פשוט היום לייצג אומן כמוך'. בגלל הזהות שלי, לא בגלל האומנות. שאלות שהיו בעבר וחשבנו שלא רלוונטיות היום, שוב רלוונטיות, ואני חושב איך להתמודד עם זה גם כפרט, אבל גם כמייצג קבוצה בחברה. יש לי גם תפקיד ואני מנסה ללמוד איך להתמודד במצב הזה שהוא חדש ומפחיד, זאת אומרת אני חושב שיש לי ולנו מקום להיות בעולם הזה וצריך להילחם על זה גם באמצעות האומנות והתרבות״.

להביא את האומנות לעם

לעומת מוסדות אומנות רבים בעולם המחרימים באופן גלוי או סמוי את ישראל, מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, דווקא מדינה שאין לה קשרים דיפלומטיים עם ישראל ואף לא מכירה בה, מפתיעה. הביאנלה של הוואנה בקובה בחרה בפיינרו ובר-שי לאצור תערוכת וידאו שעוסקת בזהות, עקירה ושייכות בעולם גלובלי.

הביאנלה של הוואנה, מהוותיקות בעולם, חוגגת 40 שנה להיווסדה ומציגה בימים אלה ועד סוף פברואר. פיינרו מספר שכל השיחות המקדימות התנהלו בימים שחיפה הייתה בקו האש. ״אני מדבר עם מנהל הביאנלה, בזמן שיש אזעקות פה בחיפה, ואני מפסיק את השיחה אתו: 'תשמע, זאת אזעקה', אני אומר, 'אני רץ למקלט'. והוא שואל: 'מה קורה פה?', הוא מדבר, וגם נותן עצות, ׳אולי תגיעו לסוג של ההסכמה, ותגיעו להפסקת אש, וסוג של שלום?׳ מישהו מקובה, מדינה קומוניסטית, ללא קשרים עדיין, כל פעם שהוא צלצל, ציפיתי לטלפון שיגיד: 'שמע, אנחנו ידידים, והכול טוב ויפה, אבל יש לנו גם שלטון יחיד, ואנחנו לא יכולים, מבחינה פוליטית'. וזה לא קרה, ואני רואה את זה כהצלחה, אירוע שנותן תקווה שזה כן אפשרי״.

פיינרו שמח להשתתף בביאנלה בקובה גם משום שהאומנות נגישה בה לכול. אין צורך בכרטיס כניסה לחללי התצוגה, בניגוד לביאנלות אחרות בעולם שכרטיסי הכניסה אליהן יקרים מאוד. עבודות הווידאו שאצרו יוקרנו לקהל הרחב בבתי קולנוע ממשלתיים. הכיוון החברתי של הביאנלה בקובה מנוגד לסחר באומנות, שמרחיק אותה מהחברה והופך אותה לסמל סטטוס.

פיינרו מספר על אספנית ישראלית ממשפחה אמידה שביקשה לרכוש עבודת וידאו של מרינה אברמוביץ׳, כשהוצגה בביאנלה הים תיכונית בסכנין. ״אני זוכר שבשביל אותה עבודה, אחת מסדרה של חמישה עותקים, רצו 70 אלף יורו. כלומר 350 אלף שקל על וידאו של מרינה אברמוביץ׳ מדברת עם חמור״. עבודות כאלה נמכרות בירידים מסחריים בהון תועפות. ״האומן הרומני אדריאן גניה מוכר עבודות שלו ב-8 מיליון יורו. הצגנו עבודות שלו בבית נרגילה, מקום שהוא בעצם לא אופייני לאומנות. זה אפשרי״.

הרעיון של הצגת אומנות באתרים יוצאי דופן קשור בשאיפה של פיינרו ובר-שי להגיע לעם. הם היו הראשונים להציג תערוכת אומנות במסגד פעיל, בכפר דיר חנא, בתאום ובדיאלוג פורה עם האימאם. הם גם היחידים שיצרו גלריה לאומנות עכשווית באוהל בדואי מסורתי. לדברי פיינרו, סלאח מואסי, הבעלים, מתגאה מאוד בכך שזו הגלריה הבדואית הראשונה בעולם לאומנות עכשווית.

״היה מקרה שהצגנו אמן ישראלי מהמגזר הערבי במוסך בסכנין והוא מאוד נעלב. באותו מוסך הצגנו גם עבודות של משה גרשוני, שהוא אחד האומנים הבכירים בישראל. אבל יש אומנים שלא מוכנים להציג בחללים אלטרנטיביים״. ניכר שפיינרו מצר על העלבון שהאומן חש, המטרה שלו הייתה הפוכה: ״החזון הוא שהאומנות מאחדת. במיוחד בחברה שלנו שהיא מאוד מפולגת צריכים למצוא את הדרך, ואת הממד של הריפוי. כי כולנו בטראומה ובכאב ולאומנות יש תפקיד, למצוא את המשותף ולרפא״.

"להיות אומן זו דרך קשה מאוד"

הזכייה בפרס ישראל הפתיעה את פיינרו וממלאת אותו שמחה וגאווה: ״אמנים בודדים קיבלו את הפרס הזה, אמנים שאני מוקיר ומעריך מאוד. אז אני מאוד שמח להיות חלק מהחבורה הזאת. עם הפרס אני מקבל הכרה שאתה יכול להיות שונה ואחר וגם לקבל הכרה ממסדית ולאומית״.

למחרת ההכרזה על הזכייה, ראש עיריית חיפה צלצל אליו ב-07:30 בבוקר לברך אותו; עיריית חיפה עתידה לערוך לכבודו קבלת פנים, ובאוניברסיטת חיפה, שבה הוא מלמד, פרסמו את זכייתו בעיתון ובערוצי תקשורת שונים. אבל פיינרו אומר שמי שהכי גאים בפרס הם בת זוגו וילדיהם (הבכור בדיוק סיים לימודי תואר שני באומנות). הוא לא צופה שחייו ישתנו. ״אני זוכר שמנשה קדישמן אמר לי פעם: 'גם למי שמקבל את פרס ישראל לא קל'. להיות אמן זאת דרך קשה מאוד, זאת לא דרך בטוחה. גם למי שמקבל פרס ישראל״.