יגב בוכשטב ז"ל נחטף ב-7 באוקטובר מביתו בקיבוץ נירים, ונרצח בידי המחבלים במנהרות. אחותו נופר בוכשטב כותבת לו ביום השנה למותו: "יש ימים שהמחשבות רצות והמילים נכתבות לבד, הפעם זה אחרת. המחשבות אומנם רצות, אבל ליותר מידי כיוונים. בעיקר קשה להאמין שאנחנו עומדים פה שוב. אי אפשר לתפוס שעברה שנה. אין יום שאני לא חושבת על מה היה יכול להיות אחרת. על הסוף האכזרי, על זה שיכולת לחגוג את יום האהבה, ובמקום זה אנחנו עומדים פה לצידך".

"בעיקר קשה להאמין שאנחנו עומדים פה שוב"

נופר (משמאל) ובני משפחתה של יגב בוכשטב ז"ל בהלווייתו בקיבוץ נירים לפני שנה. (צילום: חיים גולדברג/ פלאש90)

"כבר עברו כמעט 500 ימים, שבכל יום אני מציגה את עצמי בתור אחות שלך. אני מספרת עלייך לכל מי שמוכן לשמוע, מתגאה בהיותך אחי הגדול. מספרת על המשפחה, על הבית שהקמת עם רימון, על המוזיקה והאהבה לבעלי חיים, על החכמה והידע שלא נגמר. על הרצון לתקן את העולם ולראות את האנשים השונים".

"בשיחת הטלפון האחרונה, שיתפתי בהתלהבות שקניתי בשוק פרחים ממולאים בגבינה ושאתה חייב לנסות. התלהבות כזאת שרוב האנשים לא מבינים. האהבה לאוכל תמיד חיברה בינינו, והיום, כל הליכה לחנות אפייה, כל מעדנייה חדשה מלווה במחשבות"

"כבר אין רק התלהבות ושמחה, הכול מקבל משמעות קצת אחרת, והחוסר מורגש ומתעצם. קשה להאמין שלא תבשל איתנו יותר, שלא נשב ביחד בארוחת ערב, ותספר על חלקים חדשים שהזמנת למיקרופונים או לאיזה כלי חדש שהתחלת לתכנן. שלא נשמע יותר את הגיטרה ברקע, ולא תספר יותר בגאווה סיפורים חדשים על קישטו וטובה".

"אני אוהבת מאוד. גם אם ללא הרבה מילים"

"מאז השביעי אני בתחושה של מרוץ. מרוץ למען החיים, למען האנושיות והמוסר, מרוץ שגם כשהוא קשה ומרגיש בלתי אפשרי, אסור לעצור בו. ובתוך זה, כל יום מרגיש כמו נצח, כמו מאבק שלא נגמר, מכיל בתוכו אין ספור עליות וירידות, תחושות של שבר ואובדן אבל גם אמונה ותקווה לעתיד אחר. אני מרגישה שגם כשאתה לא פה אתה מלמד אותי בכל רגע, מתווה איזושהי דרך מוסרית וחומלת, עוזר להכווין בימים הקשים. אני מוצאת את עצמי חושבת כמעט בכל יום מה היית אומר או עושה, מה הדבר הנכון הפעם.

אם הייתי יכולה להגיד היום עוד משפט אחרון, הייתי אומרת שאני מצטערת שלא תמיד ידעתי להגיד את המילים הנכונות, שגם אם זה לא נאמר בקול רם תמיד התגאיתי שאתה אחי הגדול, הייתי אומרת שאני אוהבת מאוד גם אם ללא הרבה מילים. הייתי גם רוצה לספר לך כמה עברנו בתקופה הזו, כמה האמנו, ונלחמנו, איך כולנו עשינו דברים שלא האמנו שאפשריים אבל היינו עושים אותם שוב ושוב. הייתי רוצה לספר, שכל כך הרבה אנשים חיכו לפגוש אותך, עד כמה נגעת בהם ונתת תקווה וכוחות גם כשלא ידעת".

"במשך חודשים האמנתי שתחזור, אי אפשר היה אחרת"

נופר בוכשטב, אחותו של יגב בוכשטב ז"ל, בעצרת בכיכר החטופים (צילום: פאולינה פטימר)

"במשך חודשים האמנתי שתחזור, לא היה לי ספק בכך, אי אפשר היה להאמין אחרת. וברגע אחד הכול התנפץ, והמציאות הכתה בכל הכוח. הידיעה שלא תחזור יותר לאחר תקופה ארוכה כל כך בשבי, לא נותנת לי מנוח. תחושת ההקלה עם כל חטוף שחוזר מביאה איתה גם אינספור מחשבות ושאלות על מה עברת שם בימים האחרונים. אני מוצאת נחמה בכך שלא היית לבד ומדמיינת איך חיזקתם ושמרתם אחד על השני גם בימים הקשים.

בימים האלה בהם המאבק האישי והלאומי מצטלבים, כשהמאבק הוא על האנשים אבל גם על החברה כולה, אנחנו נלחמים על העתיד של כולנו. אני מאמינה שכולנו חייבים להשתמש בקול שלנו, כל אחד בדרכו. בשביל להציל אותם, אבל גם אותנו. בשביל להביא את הזעקה של כל מי שעדיין שם, אבל גם בשביל לשמור על הנפש שלנו.

קשה לי לדבר במובנים של סגירת מעגל כשיש כל כך הרבה שאלות פתוחות, כשיש עוד כל כך הרבה אנשים שנמצאים בסכנה יום יומית. אני לא יודעת אם סגירת המעגל שלנו תגיע כשאחרון החטופים יחזור, אבל אני יודעת שאצליח לחזור לנשום, ואאמין שיש פה סיכוי לחיים אחרים, כי אסור להשאיר אף אחד מאחור".