"שיקום אינו רק תהליך רפואי או פסיכולוגי, הוא גם תהליך חברתי", אומרת ל'דבר' ד"ר בת כצמן, מרצה בכירה במחלקה לחינוך וקהילה במכללה האקדמית כנרת ועו"ס קהילתית מומחית לחוסן קהילתי ולשיקום בלתי פורמלי. "המסגרות הפורמליות מעניקות כמובן מענה חשוב, אך לא פחות מכך חיוניים האנשים שסביב הניצולים – המשפחה, החברים, הקהילה הרחבה וקבוצת השווים, שבכוחם להעניק תמיכה רגשית, תחושת שייכות ונורמליזציה הדרגתית".

כששיקום וקהילה נפגשים

שיקום בלתי פורמלי, בהגדרתו היבשה, הוא שדה פעולה שבו מיושמים עקרונות החינוך הבלתי פורמלי בתהליכי שיקום. זהו איחוד של מושג השיקום, שמגיע מעולם הרפואה והפסיכולוגיה ומתייחס להבראה של הגוף והנפש מאירוע טראומטי, עם המושג חינוך בלתי פורמלי, שמגיע מעולם תנועות הנוער והפעילות הקהילתית, המבוסס על האמונה שניתן לממש מטרות חינוכיות וחברתיות ברמת מיסוד גמישה, המשוחררת מכללי המבנה הקיים, כמו בתי ספר. גם השיקום הבלתי פורמלי מבוסס על אמונה שניתן, לצד השיקום הפורמלי-רפואי, להשיג מטרות שיקומיות גם באמצעות גמישות מוסדית ועל ידי תמיכה חברתית וקהילתית.

"במלחמה ראינו בשיקום של הנפגעים תפיסה של שיקום בלתי פורמלי", מסבירה כצמן, ומספרת שעוד הרבה לפני המלחמה, בתקופת הקורונה, ערכה עם שותפים מחקר בנושא חוסן קהילתי. "מצאנו בבירור שמי שהייתה לו קהילה הצליח לפתח חוסן הרבה יותר חזק ולתפקד הרבה יותר טוב. שיקום שיושב על קהילה, על קבוצת תמיכה, על פעילות בלתי פורמלית של הקהילה לתוך עצמה. בהמשך ראינו את זה גם אצל חיילים שנפצעו, כמה האחווה והביחד האלה שהם יצרו במחלקות בבתי החולים סייעו בשיקום שלהם. עכשיו אנחנו רואים את זה ביתר שאת אצל החטופים ששבו, ובמיוחד אצל החטופות האזרחיות ששוחררו ואצל התצפיתניות – כמה הקשר ביניהן היה משמעותי בתוך השבי, וכמה הוא משמעותי גם בשיקום מהחוויה הנוראית הזו".

כשמדובר בטראומה כל כך מתמשכת ועמוקה כמו שבי, מסבירה כצמן, יש חשיבות גדולה לקהילה ולקבוצת השווים בשיקום. "כשאגם ברגר שוחררה חמישה ימים אחרי ארבע התצפיתניות האחרות, אמרו בתקשורת שהתלבטו אם לתת לאגם להיפגש מייד עם החבורה. אני חשבתי שזה חלק קריטי בשיקום שלה. יש משהו שהחמש האלה חולקות יחד שאף אחד אחר לא יוכל להבין – מהחוויה שעברו יחד ב-7 באוקטובר דרך כמעט שנה וחצי בשבי. גורלן נקשר לנצח דרך החוויה, והנוכחות שלהן בחיים אחת של השנייה קריטית לשיקום בעיניי. ראינו לפני כמה שבועות את אמילי דמארי ורומי גונן הולכות יחד למקום שאמילי נחטפה ממנו בכפר עזה. שתי הבנות האלו לא הכירו אחת את השנייה לפני, אחת נחטפה מהמסיבה והשנייה מהקיבוץ שהתגוררה בו. במציאות אחרת הן כנראה לעולם לא היו נפגשות. אבל בגלל החוויה המשותפת שלהן, גורלן נקשר לנצח".

 

View this post on Instagram

 

A post shared by עירית סמילנסקי (@irit.smilansky)

תמיכה חברתית, לדבריה, היא חלק קריטי בקבלת מידע, גם על זכויות וגם בעיבוד של מה שהנפש והגוף עובר. היא מוסיפה שזה חיוני גם עבור מי שיודע לבקש עזרה וגם עבור מי שלא. קהילה וקבוצה יכולות לתת את זה, ואנשי מקצוע לא תמיד. "שמענו גם ממשפחות החטופים כמה המטה והקהילה של המשפחות היא משמעותית במאבק ובהתמודדות עם מה שקרה, כמה האנשים האלה, שלא בחרו בזה, הפכו להיות קהילה בעל כורחם. גם ב-7 באוקטובר כמה הקהילות שכבר היו קיימות, כמו 'אחים לנשק' ודומיהן, ידעו לתפקד הרבה יותר טוב מהמדינה".

"אמילי ורומי לא הכירו אחת את השנייה לפני, אחת נחטפה מהמסיבה והשנייה מהקיבוץ שהתגוררה בו. אבל בגלל החוויה המשותפת שלהן, גורלן נקשר לנצח"

התמיכה יכולה להיות קונקרטית, רגשית ופסיכולוגית, והיא יכולה להיות גם במידע. "אם אנחנו חוזרים לדבר על החטופות ששוחררו – זר לא יבין את המידע של מה שהן עברו ומה הן צריכות. לכן אם הן מצליחות לתמוך אחת בשנייה, זה מאוד משמעותי רק מעצם העובדה שהן עברו את אותה חוויה. זה נכון גם אצל החיילים שחוזרים מהשטח – קבוצת השווים שלי נמצאת איתי באותה סיטואציה, לא רק במה שהם חוו איתי, אלא גם במה שהם חווים עכשיו – הם באותה סיטואציה של היציאה, להתרגל לעולם האחר, של לעבד את מה שקרה. ומי שהייתה איתי שם יכולה להבין יותר מהכול גם עכשיו, בלי לדבר אפילו".

מרכיבים רבים יכולים להשפיע על תהליך השיקום ועל הצלחתו, מסבירה כצמן. היא מעריכה בזהירות שהשיקום של התצפיתניות יהיה הרבה יותר קל משל האחרים. "למרות כל מה שהן עברו שם, הן היו יחד, והיחד הגן עליהן, וגם נתן להן את היכולת למצוא את התפקיד שלהן אחת עבור השנייה. אנחנו רואים את התצפיתניות במצב שונה מארבל יהוד, שהייתה כל כך הרבה ימים לבד. זה משהו שאני לא חושבת שאנחנו יכולים בכלל להבין או לתפוס".

"גם לאחר השבי, אמילי ורומי בוחרות אחת בשנייה"

תורת החינוך הבלתי פורמלי, ואיתו השיקום הבלתי פורמלי, נשענת רבות על מחקריו של פרופ' ראובן כהנא, שחקר קהילות שיתופיות ותנועות נוער ופיתח את "הצופן הבלתי פורמלי". כהנא קבע שמונה עקרונות המסבירים כיצד נוצרים תהליכי חברות, תמיכה והעצמה במסגרות גמישות שאינן כפופות למבנים פורמליים נוקשים – כמו בקבוצות תמיכה, בתנועות נוער ובקהילות חברתיות או שיתופיות.

העיקרון הראשון הוא וולונטריזם, המתאר יכולת בחירה גבוהה של השותפים לחינוך בהשתייכות למסגרת ובהשתתפות בפעילויות. השני הוא רב־ממדיות, שעל פיו יש לכלול מגוון רחב יחסית של פעילויות ומיומנויות (כמו ספורט, משחק, טיול ועוד) השוות זו לזו בערכן ובחשיבותן החברתית. השלישי הוא סימטריה – יחסי גומלין המבוססים על קבוצת שווים ללא פער בין השותפים. הרביעי הוא דואליזם – הכללת מגמות שונות ואף סותרות המתקיימות זו לצד זו בו-זמנית (למשל, שיתוף פעולה ותחרותיות). העיקרון החמישי הוא מורטוריום – מרחב המאפשר ניסוי וטעייה והתנסות במגוון תפקידים. העיקרון השישי הוא מודולריות – יצירת מערכת המתגמשת בהתאם למטרות ולצרכים ומאפשרת שינוי כיוון ואלתור. השביעי הוא אינסטרומנטליזם אקספרסיבי, פעולות המבוצעות הן כמטרה בפני עצמן והן למען השגת יעדים עתידיים. העיקרון השמיני והאחרון הוא סימבוליזם פרגמטי, המתאר את חשיבות הסמלים וקישורם לערכים ולמעשים ומאפשרים גם להפריד את הקבוצה מהשאר (למשל חולצת תנועה או שירי מורל ייחודיים).

כצמן מדגימה כיצד עקרונות החינוך הבלתי פורמלי באים לידי ביטוי בהקשר של שיקום. "אם חושבים על עיקרון הסימטריה, למשל, היכולת של אדם להיות לא רק נתמך בסיטואציה, אלא גם תומך, תורמת רבות לשיקום. ברגע שאת יודעת שאת נצרכת, שיש לך תפקיד לא רק בשיקום של עצמך אלא גם בכך שחברה שהייתה איתך תצליח לקום, את מצליחה להיות חזקה הרבה יותר".

"בסיטואציה של שבי, אחד הדברים המאוד חשובים שנלקחים ממך הוא היכולת לבחור. לכן יכולת הבחירה היא קריטית בשיקום ובתמיכה הרגשית של השבים"

כך גם עיקרון הסימבוליזם הפרגמטי. "ה'זר לא יבין זאת' הוא משמעותי מאוד", אומרת כצמן. "רק מי שהיה שם יכול להבין, והתמיכה שמקבלים משם היא מאוד קריטית. על בסיס זה כל הרעיון של קבוצות תמיכה, לייצר קבוצות שווים שיכולות להזדהות עם החוויה הספציפית. גם באופן הבלתי פורמלי, עם הרשתות החברתיות, יש היום המון קבוצות וקהילות וירטואליות, בעיקר בפייסבוק, שמשמשות עבור אנשים ממש קבוצה חברתית משמעותית בחיים. אף שהן מאוד לא פורמליות ורק באינטרנט, הן הרבה פעמים קבוצות תמיכה של ממש".

לעיקרון הוולונטריות, אומרת כצמן, יש מקום מיוחד בשיקום שורדי השבי. "בסיטואציה של שבי, אחד הדברים המאוד חשובים שנלקחים ממך הוא היכולת לבחור. אני לא יכולה לבחור אם אני יכולה לדבר, מתי אני יכולה לישון, מה ומתי אני יכולה לאכול, אם אני יכולה ללכת לשירותים, וגם לא עם מי ואיפה אני אהיה. לכן יכולת הבחירה היא קריטית בשיקום ובתמיכה הרגשית של השבים.

"בהקשר של השיקום רואים את זה מאוד יפה עם השבים, שיש להם את האופציה לבחור איפה להיות בשיקום, כמה זמן להיות בבית החולים, עם מי להיות. כשאגם השתחררה שאלו אותה אם היא רוצה להיות עם החברות, והיכולת שלה להגיד מה היא רוצה מאוד חשובה. גם בתוך השבי, ראינו את האלמנטים של איפה כן יש בחירה. אנחנו יודעים שרומי טיפלה לאמילי בפציעה ואמילי הייתה משמעותית עבור רומי בשבי, וגם לאחר השבי, הן בחרו בחירה מתמשכת אחת בשנייה – לא בחרתי להיות איתה בשבי, אבל אני בוחרת להיות איתה עכשיו".

בהמשך לוולונטריות, גם למודולריות יש תפקיד, במיוחד סביב לקיחת אחריות על האחר. "ברגע שאני משמעותית, שיש לי תפקיד, שאני עושה משהו שיש לו חשיבות עבור האחר, כשאני אקטיבית, זה מייצר חוסן. כשעשיתי עם צוות חוקרות מחקר על החוסן בקיבוצים, שנערך ממש שלושה שבועות אחרי 7 באוקטובר, ראינו את זה בבירור. זה היה פשוט מדהים. כמה שהשיקום של אנשים ושל משפחות היה תלוי בתמיכה של אנשים מתוך הבית, מתוך הקיבוצים, יחד עם חלוקה משותפת של משימות ויצירה של תרבות משותפת. כמה החינוך הבלתי פורמלי, שהוא כל כך משמעותי בקהילה, קם מהר וחיזק את הקהילה.

"היה ממש מדהים לראות איך קמו אנשים מתוך הקהילה, כל מי שהיה יכול, ונכנסו לתפקידים בלתי פורמליים – לרכז את הקהילה, לדברר את הקהילה, לדאוג לילדים, למשפחות, לנוער. במקביל הגיעו תנועות הנוער, בעיקר הבוגרים, שהיו כל כך משמעותיים עבור מפונים ועבור ניצולים מ-7 באוקטובר בשבועות הראשונים – במלונות, בקיבוצים, במוסדות החינוך. במידה רבה, תנועות הנוער ממש הצילו את המצב. הן ידעו מאוד מהר לקחת אחריות, הביאו המון כוח, המון הון חברתי וממש נכנסו להובלה של שיקום הקהילות".

"אני ממליצה לכל אדם להצטרף לקהילה שמתאימה לו"

מלבד מה שיש לשורדי השבי המשתקמים מתוך עצמם, בקהילות ובמשפחות שלהם ובאלה ששרדו יחד איתם, עולה השאלה אם יש לחברה הישראלית מה לעשות כדי להשפיע לטובה על הליך השיקום של השורדים, ולהתכונן לעובדה שהחברה קולטת לתוכה הרבה אנשים שעברו גיהנום, שאיבדו את כל המשפחה שלהם וכמובן שחזרו מהקרב.

"אני תמיד חוזרת לקהילה", אומרת כצמן, ודווקא מביעה חשש בהקשר של שיקום וקליטת הלוחמים שחוזרים מעזה ומהצפון בשנים הבאות. "רק לאחרונה הגענו למצב שאין בו לחימה פעילה, ויש לנו הרבה לוחמים שחוזרים הביתה ואינם מטופלים. הם עדיין לא מצליחים להתמודד, הם עדיין לא מבינים מה עבר עליהם ברמת הטראומה, ואנחנו כחברה לא מאוד מוכנים לזה. גם מבחינת הלוחמים וגם מבחינת המשוחררים מהשבי. זו גם כמובן שאלה לאיזו חברה הם חוזרים. אם לחברה מחבקת ותומכת, לחיים נוחים ונעימים, או לחברה משוסעת, למציאות שקשה לשרוד בה מבחינה כלכלית, לחברה אלימה עם הרבה נקודות לחץ וסטרס.

"החברה שלנו תצטרך לדעת לטפל באנשים האלה שנים קדימה, לא רק כשיש מלחמה וכשזה 'אופנתי'. לא לכולם יש קהילה כזו או אחרת, או חברה תומכת"

"אני לעיתים קרובות שואלת את עצמי מה יקרה כשנפגוש את הגידול באלימות בבית בקרב אלה שהיו במילואים, אם אנשים שיצאו עם מוגבלות יצליחו להשתלב בשוק העבודה, אם בעוד כמה שנים עדיין נתייחס לקטועי גפיים כמו שאנחנו מתייחסים אליהם היום, אם גם בעוד כמה שנים נהיה מודעים לתסמינים של פוסט טראומה כשהם יתפרצו אצל מישהו במקום העבודה שלנו, אם החברה תזכור לטפל בהם ולתת להם הזדמנות שווה".

כצמן חוששת שמא ההתגייסות החברתית תדעך כעבור זמן. "החברה שלנו תצטרך לדעת לטפל באנשים האלה שנים קדימה, לא רק כשיש מלחמה וכשזה 'אופנתי'. לא לכולם יש קהילה כזו או אחרת, או חברה תומכת. האם אנחנו, עם ישראל, יכולים להיות קהילה תומכת עבורם? אני לא בטוחה. מה שבטוח הוא שצריך להתחיל בזה שהמדינה שלנו תתייחס יותר יפה לאזרחים שלה, ושהמוסדות שלה יוכלו לתת לאנשים את מה שהם צריכים".

מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו?
"אנחנו צריכים ליצור קהילות סביב הנפגעים, ולמעשה סביב כולנו, ולתת ליחיד את האפשרות לבחור בשיקום של קבוצה. אני חושבת שהייתי מנסה, למשל, ליצור גם איזו קבוצה של מי שחזר מהשבי, כמובן כל עוד יש בחירה – אני חוזרת לאלמנט של הבחירה, כי הוא קריטי ומהותי, בעיקר לחטופים".

ומעבר לקיבוצים ולחטופים שהיו יחד, או לתצפיתניות שיצרו את הדבר הזה ביניהן, כצמן מציינת קהילות רבות שקמו בתקופה האחרונה. "הייתי ממליצה לכל אדם להצטרף לקהילה שמתאימה לו. למשל, מי ששרד את הנובה – להצטרף לקהילת שבט הנובה. או מי שאיבד או איבדה בן או בת זוג או חברים שנפלו – יש המון קהילות תומכות גם פיזית וגם אונליין. מי שנפצע – יש קהילות של פצועים ומשתקמים. המדינה צריכה לחזק את הקהילות האלה בתקציבים ובהכרה".