"מההתחלה אנחנו הולכים עם חולצה 'עד מתי אברה?', הנה, קיבלנו את התשובה – בשבת הקרובה", אומר אילן מנגיסטו, אחיו הבכור של אברה. יומיים לפני שאחיו צפוי להשתחרר משבי ארגוני הטרור בעזה, הוא עדיין לובש את חולצת המאבק. 3,818 ימים עברו, כמעט 11 שנים, ומשפחת מנגיסטו לא הפסיקה לקוות, להיאבק, להתפלל ולהאמין. גם בימים הארוכים שבהם נאלצה לשמור על המידע שהעביר לה צה"ל – שהבן שנעדר חצה את הגבול לעזה ונשבה בידי טרוריסטים, גם בשנים הארוכות ללא תמיכה ציבורית רחבה, וגם אחרי שהצטרפו אליו עוד מאות חטופים.
אנחנו נפגשים בביתו בשכונת עתיקות באשקלון. ליד שולחן המטבח, בין תמונות תלויות של הרבי מלובביץ' והרב עובדיה יוסף, מוציא אילן תמונה ממוסגרת חדשה של אברה. "זו תמונה שעוד לא הראינו לתקשורת, תראה את החיוך שלו, איזה אור". שכונת עתיקות שבה גדל אברה הפכה בשנים האחרונות גם למרחב שבו פעילים חברתיים מרכזים כוחות כדי לפעול להעלאת המודעות ולעורר את השיח סביב מנגיסטו.
רוב הבתים בשכונה הדרומית, אחד המרחבים העירוניים המופגזים ביותר מכיוון עזה לפני המלחמה ובמהלכה, אינם ממוגנים. ברחובות פרוסים מקליטים ומיגוניות, שאפשר אולי לנסות לרוץ אליהן בכמה שניות שיש. על שניים מהם ציורים של אברה, אחד חדש יותר עם קלסתר פניו והמספר 3,632, מניין הימים כאשר צויר, והשני שבו רואים את אגרנש, אימם של אילן ואברה, מחזיקה עוגת יום הולדת שעליה הספרה 6, כמניין ימי ההולדת שאברה ציין עד אז בשבי. "בעיקר צעירים התחברו לסיפור של אברה, תנועות הנוער, בני עקיבא, השומר הצעיר, הנוער העובד", מספר אילן, "הוא נכנס להם ללב. היום מי לא מבין מה זה מתמודד נפש?"
זה יום מאוד קשה, חטופים חללים מוחזרים לישראל, אני מניח שזה גם בטח מטלטל עוד יותר אתכם.
"כן, אנחנו בזמנים מאוד מורכבים, קשה מאוד להכיל את כל הניגודים האלה. מצד אחד חוזרים אנשים, פחות או יותר חיים, ומצד שני אתה רואה כמה חללים חוזרים עם ילדים חסרי ישע. אבל אני משתדל באמת לא להיחשף יותר מדי לתקשורת, זה מזיק לנפש. וגם אני משתדל בכלל, גם לכל החזרה של החטופים שקדמו לאברה בקושי נחשפתי. כי אתה לא יכול לדעת איזה רגשות זה יציף בך. אז משתדל באמת לא להיכנס לפינות האלה".
האמנת שתגיעו ליום הזה? יומיים לפני שחרור של אחיך?
"את האמת, תמיד ידעתי שאברה יחזור. אבל אחרי השביעי באוקטובר, האמון שלי התחיל להתערער, חששנו לחייו מכל ההפגזות. הבנו גם שחמאס בורח עם החטופים השבויים. עם הכל אמרתי יש מצב שלא נזכה לראות אותו. ועכשיו זה עומד לקרות".
"אברה נגע בהמון אנשים, היה הפנים של המון מגזרים. במיוחד של העדה וגם לציבור רחב של פגועי נפש, עם השאלה כמה המדינה באמת רואה בהם כשווים. האמון של רבים תלוי בחזרה שלו"
במחנה רעים תחכו לו אתה ואחותכם הצעירה אלמנש, אתה יודע לדמיין את המפגש הזה?
"האמת, אצלנו, במשפחה, החזרה של אברה, המפגש עצמו, יהיה מאוד לא פשוט. אנחנו באמת לא יודעים באיזה מצב הוא יחזור אלינו. עברו יותר מעשר שנים, זה לא חטוף או שבוי שעבר שנה, שנתיים, שכשאתה רואה אותו, אתה יכול ישר לקפוץ עליו. קודם יהיה צריך לבדוק את זה בכלל, שהוא מתקשר, שהוא מבין את הסיטואציה שהוא נמצא בה. אני חושב שהוא צריך יותר הכנה מאשר אנחנו. אז יש חששות ופחד מסוים לפגוש אותו. אבל מבחינתנו זה יום הכי משמח, אי אפשר לתאר את זה במילים. אנחנו רואים את תחיית המתים".
איך אתה מצליח להחזיק את ההתרגשות?
"זה פשוט, אני כל כך עמוס כבר עשר שנים. אבל זהו, סוף סוף אנחנו מקבלים חיים חדשים. ברוך השם נזכה שהוא יחזור לבית, אני חושב שזה כבר יהיה ריפוי גדול. כל יום שעובר לקראת המפגש איתו, משתחרר ממך עוד משא כבד שהיה על הכתפיים, וחוסר הוודאות. תחושה של הקלה, של חופש, של ריפוי. ואני מאמין שמפגש אחד איתו, עבורי זה יהיה ריפוי לכל מה שעברתי.
"מאז שפרסמו ששישה חטופים חוזרים הביתה בשבת הקרובה, אין אפשר להאמין איזה הודעות של אנשים, עם ישראל כולו שמח. וגם בעבודה, אנשים מתרגשים ומתלהבים יותר ממני. גם כל האנשים הטובים שצעדו עם המשפחה לאורך עשר שנים, אפילו בזמנים שהיה למשפחה קשה עם כל הפעילויות שעשינו. הם לא התייאשו. דחפו את המודעות, את הפגישות, ובזכותם, באמת, הנושא של אברה לא ירד, והם הצליחו. באמת, להפוך את הפנים של אברה למשהו חשוב, והחזרה שלו זה רפואה למשפחה, לקהילה, ואפשר להגיד, לכל עם ישראל".
למרות מה שאתה אומר, לא תמיד כולם היו איתכם. יעל אדר, אימא של תמיר שנרצח ב-7 באוקטובר ונחטף לרצועה, ביקשה בעצרת עשר שנים לשבי של אברה סליחה על זה שלא הקשיבו לכם.
"את האמת, אני האמנתי, למרות שלא ראיתי את הציבור הרחב יוצא להפגנות ומחאות, אבל האמנתי שבתוך תוכם באמת הם כואבים את הכאב איתנו. אבל אין ספק, אם באמת היינו רואים אותם בשטח והיו זועמים אתנו, זה היה מחזק אותנו. אבל אני בטוח שגם אנשים שלא יצאו לרחובות, ליבם היה איתנו, אין לי ספק. וגם נכון שלכאוב ולעשות זה שני דברים אחרים, ובסוף התוצאה בשטח זה מה שקובע, אם אכפת לך או לא".
דיברת על הריפוי של הקהילה. למה אתה מתכוון? ריפוי למשפחה ולו בוודאי, אבל למה של הקהילה?
"בעיניי אברה נגע בהמון אנשים, היה הפנים של המון מגזרים, במיוחד של העדה. וגם לציבור רחב של פגועי נפש, באמת, עם השאלה כמה המדינה באמת רואה בהם שווים. כמה באמת דואגים להם. וחוסר האמון במדינה היה גדול. האמון של הקהילה ושל הרבה מהציבור הכללי במדינה היה תלוי בחזרה שלו. היה בליבם חשש שאם אברה לא חוזר, חלילה, יש פה איבוד אמון בממשלה. אלו ערכים כמו שוויון, אחריות, חובה מוסרית. לכן החזרה שלו באמת מחזירה את התקווה והאמון במדינה".
עשר שנים וחצי של מאבק, איך הן השפיעו עליכם?
"עשר השנים האלה, אפשר להגיד, פירקו את המשפחה. באמת, אם זה במובן הנפשי ואם זה הכלכלי. ובמיוחד את ההורים. כל אבא ואימא, הדבר הכי חשוב להם זה הילדים. לחיות עשר שנים בחוסר ודאות, שאתם לא יודעים מה קורה איתו, לצערי זה שבר אותם. אם זו זיקנה שקפצה על אבא, אדם חזק שפתאום הפך לשבר כלי. וגם אימא באמת, כל הבכי והמצב הנפשי שהיא עברה. ברגע שאבא ואימא מתערערים, אז כל המשפחה גם נפגעת מזה וכואבת. ככה שחוץ מהריפוי והשיקום הארוך שבטוח מחכה לאברה, גם המשפחה, האחים, האחיות, צריכה שיקום, אין ספק.
"יש אנשים שצועדים עם המשפחה המון זמן. עשר שנים. כשאני מסתכל אחורה, עשר שנים שלצערי עברו מהר, ואני אומר, איך הם הצליחו להחזיק מעמד? זה לא נתפס, אנשים שוויתרו על הזמן שלהם, בזכותם הוא חוזר. באמת, שלא ויתרו. נלחמו, שאברה יהיה במודעות, והם לא הרפו, לא הרפו. בזכותם, באמת. במיוחד גיל אליאס, בזכותו אברה נמצא בכל מקום בכיכר החטופים".
עוד כמה שעות תגיע משפחת מנגיסטו לבית החולים איכילוב, לשם יוטס ממחנה רעים. באיכילוב ימתינו לו ההורים אגרנש ואיילין, ששומרים שבת, ושאר האחים. אחרי הערכה רפואית ומפגש עם אלמנש ואילן, יפגשו אותו ההורים שמחכים כל כך. "האמנו בתוכנו שיגיע הרגע, ידענו שאברה יחזור, אבל היה לנו חשש איך הוא יחזור. נקווה שהכול בסדר, שהוא מתקשר, שהוא מבין לאן הגיע, ושהוא זוכר את המשפחה, זה לא ברור מאליו. אנחנו שמחים שאנחנו יודעים שהוא בחיים, ונשאר לנו רק להיפגש איתו".
