הספר "זה שאתה איתי" (הוצאת פרדס) הוא ספרו השישי של אודי יעקב, אבל הוא לא רואה בעצמו סופר. "אני כותב ספרים, אבל לא נוח לי עם הטייטל סופר", אומר יעקב ל'דבר'. "יותר מהכול אני מדריך. יש חלקים בהדרכה שממש הרגשתי צורך להוציא בעוד כל מיני צורות".

יעקב, רכז ההדרכה של עמותת דרור בתי חינוך, כתב את "זה שאתה איתי" משתי נקודות מבט – זו של אורן המדריך, שקרוב לגיל 40, וזו של סָפי, החניך בן ה-10. הם יוצאים למסע בארץ בפולי, רכב האספנות הענתיקה, ועם זומה הכלבה של אורן. השניים עוברים הרפתקאות ומשברים חינוכיים. יעקב מייעד את הספר למדריכים ולאנשי חינוך, אבל גם להורים ש"מוכנים להשהות את המציאות ולצאת לכמה ימים של מסע עם הילדים שלנו. זאת לדעתי יכולה להיות חוויה ממש מעולה".

ספי, ילד לאם חד-הורית שלא מסתדר במסגרת הבית ספרית, פונה לאלימות באורח קבע, מלא בכעס ובכאב. ספי נברא מתוך הניסיון של יעקב בהדרכת ילדים במצבי כאב ומצוקה, שמגיעים מנסיבות חיים קשות. ״ספי הוא מין אסופה כזאת של הרבה מאוד ילדים שפגשתי במהלך הדרך".

החלקים שכתובים מנקודת מבטו אינם תמיד ברורים, אבל נועדו לבטא את מוחו הקודח של ילד כמו ספי. לבד מקללות ומהיעדר מבנה תחבירי שיוצר משפטים, ספי משלב מושגים מעולם הגיימינג בכלל ומ'מיינקראפט' בפרט.

איך הצלחת לכתוב מנקודת מבט של ילד?
"הקול של ׳אני ילד׳, הניסיון שלי לראות איך הוא רואה את העולם ואיך הוא רואה את המציאות, זה משהו שכבר בא אחרי כל השנים האלה באופן כמעט טבעי". בכל זאת, יעקב לא היה יכול לתת קול לספי אילולא היה לו סוכן סמוי, בן 12, שלימד אותו את המושגים שילדים מדברים בהם.

"הבן שלי עמוס מאוד עזר לי. היו לנו מפגשים שהייתי שואל אותו, ׳יאללה מה הקללה היומית?׳ הוא היה מעורב ברמה שסצנות מסוימות ממש שאלתי אותו מה הילדים היו עושים. הוא לומד בבית ספר שיש בו ילדים מכל מיני מקומות – יש 20 שפות בבית ספר היסודי שלו. אז הרפרטואר של ההתנהגויות והמילים והשפות והמפגשים, הוא הביא המון מזה. עם המון עניינים שקשורים בכלל לשפה של ילדים היום ולמשחקי מחשב ולקללות. הלכתי איתו, הוא ממש היה המורה שלי".

לגבי 'מיינקראפט', ההיכרות של יעקב האב עם רזי המשחק לא התחילה עם כתיבת הספר. "באיזשהו שלב עמוס התחרפן מ'מיינקראפט', הוא כאילו היה כל היום ב'מיינקראפט'. ואז אמרתי או שאני הולך אליו וחווה איתו את הדבר הזה, או שאני מנותק ואני מדבר איתו על עניינים שמעניינים אותי. אז ישבתי איתו שעות על ה'מיינקראפט'". בתודות של הספר נכתב: 'תודה לעמוס יעקב על העזרה המקצועית בשפת הגיימינג ועולם הילדים'.

"המסע הזה מחנך את שניהם, הוא מלמד את שניהם, גם את אורן וגם את ספי. בהרבה נקודות אורן לא בשליטה בכלל, אבל קורה לו איזה דבר והוא נהיה מדריך"

המדריך בספר, אורן, החליט לעזוב את ההוראה ולהפוך למדריך מוגנות בבית ספר יסודי. החיים של אורן קצת תקועים, הוא לא כריזמטי מאוד ואין לו ביטחון עצמי גבוה. התפקיד הזה, מדריך, משונה ולא מובן לו. אורן לא מדריך טוב, והוא עושה המון טעויות לאורך הדרך.

למה דווקא זאת דמות המודל לחיקוי שאתה מציב למדריכים?
"אורן הוא יצור עדין וקצת מגושם. היה לי ברור שאני רוצה בספר דמות של מדריך, נקרא לזה, 'סטנדרטי מינוס'. לא ממש הפוך מסופרמן, אבל הפוך ממישהו שהילדים עפים עליו, הפוך מאיזה טיפוס כריזמטי. מישהו מאוד רגיש שמאוד מנסה, ורוב הזמן לא הולך לו. אבל יש בו עניין אחד וזה שהוא מנסה, הוא ממשיך, הוא מעז".

יעקב מאמין שטעויות בהדרכה הוא נושא שממעטים לדבר עליו, ושדווקא בזה טמונה האפשרות להתפתח ולהפוך למדריכים טובים יותר. הרבה מההצלחות לדעתו אינן מביאות לצמיחה ואינן התרחשויות מעניינות שקורה בהן שינוי. חשוב לו להאיר את התרגול, שיש בו טעות ויש בו כישלון.

"המסע הזה מחנך את שניהם, הוא מלמד את שניהם, גם את אורן וגם את ספי. בהרבה נקודות אורן לא בשליטה בכלל, אבל קורה לו איזה דבר והוא נהיה מדריך. הוא לא מתחיל את המסע כמדריך, הוא נהיה. זה תהליך מקוצר בחמישה ימים שאולי מדריכים אחרים עוברים בשלוש שנים, אבל ככה זה עובד, ככה אני לפחות רואה שזה עובד, אם אנשים צומחים דרך המקומות האלו".

"ההדרכה היא אומנות נשכחת"

יעקב קורא בעיקר ספרות יפה – אנדריי פלטונוב, ויקטור הוגו, ארנסט המינגווי וקורמאק מקארתי. אבל ההשראה שלו למצבים המתוארים בספר אינה מגיעה מהספרות, אלא מהחוויות שצבר לאורך השנים עם החניכים שלו. אורן וספי נתקלים באחת הסצנות בחזיר מת. ספי מבקש לקבור אותו על אף הצחנה שמקיפה אותו והרימות שנשפכות מהנבלה.

"הדרכתי את קבוצת שורש בפנימייה חברת הנוער אשבל ועשינו טיול. באמצע השביל היה פשוט פגר של חזיר בר כזה מטורף, מלא תולעים, נוראי. כאילו הריח הכי נורא, והייתה שם חוויה חינוכית שלמה: הילדים ברחו, ואחר כך ניסינו לעקוף אותו, כאילו איכשהו אנחנו צריכים לעבור אותם ביחד, וזה כבר מיטשטש מי בדיוק מדריך וכל התפקידים קצת זזים. צלחנו אותו, אבל החניכים ממש היו עם זה חודשים אחר כך, הסיפור על החזיר המת. זה הפך להיות עניין ממש רציני. גם המוות כזה מול הפנים. זה נצרב".

ברגע מותח אחר בספר ספי בורח מאורן לעבר גדר שעליה מוצב השלט ׳שדה מוקשים׳. הסתבר שזה שטח פרטי שבעליו רצו למנוע ממטיילים להיכנס אליו, כך שהמצב בספר לא היה מסוכן בסופו של דבר.

יעקב מספר על האירוע שהיה מקור ההשראה, שהיה קיצוני אף יותר ובספר עבר עידון: "לפני המון שנים ישנו בלילה במג'דל שמס. אחד החניכים קצת התפלפ והתחיל ללכת הביתה. בכבישים בלילה ברמת הגולן, באיזה שתיים בלילה, ורדפנו אחריו עם אוטו, והוא זרק עלינו אבנים. במקביל התקשרנו למשטרה והוא פשוט פתח איזה חור בגדר ונכנס לשדה מוקשים. כל הגזרה הוקפצה, היו מסוקים, היה שוטר שדיבר איתו, וככל שהשוטר דיבר איתו הוא עוד יותר נלחץ ונכנס עוד יותר פנימה, זה היה נורא. בסוף הוא יצא, אבא שלו בא לקחת אותו, וזהו. זה היה לילה כזה שאי אפשר לשכוח".

לחוויות הקצה שעבר עם חניכיו לאורך השנים הוא מתייחס כאל שיעורים. כמלווה של מדריכים במסגרות שונות, הוא מאמין שהמקצוע הזה דורש הכשרה מערכתית. "החברים שלי ואני חולמים להקים בית ספר להדרכה. ההדרכה היא אומנות נשכחת שיש לה המון עומק, ואם לא נטפח אותה היא עלולה פשוט להתאדות מן העולם".

הספר הבא של יעקב כבר מתחיל להירקם. ברשימות קטנות בפלאפון, בנסיעות רכבת ארוכות, הוא כותב על משמעותה של הקבוצה. הוא מתכנן שתהליך הכתיבה ייעשה בשותפות עם אנשים נוספים, ויבטא גם באופן יצירתו משהו מכוחה של הקבוצה. ״מה לעשות? בני אדם הם יצורים חברתיים. אנחנו נעים בעולם בקבוצות. איך מדריכים קבוצה? כי קבוצה יכולה להיות אחלה מקום עבור אנשים, אבל לא פחות מזה מקום פוצע. כרגע נניח, אנחנו במציאות קבוצתית פוצעת מאוד ברובה".

"האמון בזה שהעולם הוא מקום ראוי לחיים, זה לא משהו שילדים או בני נוער יכולים פשוט ליצור מעצמם, הם צריכים מישהו, מדריך או מדריכה מבוגרים, כדי שדרכם איכשהו יחזור האמון בדבר הזה שקוראים לו חברה, יחסים, אנושות"

יעקב מתייחס לחברה הישראלית אחרי 7 באוקטובר, ומנתח את ההשלכות של השבר בעולם המבוגרים על הילדים והנוער. "אנחנו נמצאים בנקודת שיא בתוך תהליך מאוד ארוך, שבו ילדים ובני נוער מרגישים שיש להם פחות ופחות יכולת לסמוך על מבוגרים. השאלה שהם מניחים לפתחנו היא ׳איזה עולם אתם מציעים לנו?' וזה מחייב, אנחנו צריכים לענות עליה. אנחנו צריכים לענות בצניעות שאנחנו לא יודעים, אבל אנחנו מוכנים גם לשאול אתכם, בואו תהיו גם חלק מהתיקון. אולי אתם יכולים לעשות משהו במקום שבו אנחנו לא כל כך הצלחנו, ואנחנו יכולים ללמוד מכם".

על פי יעקב, מנקודת המבט של הילד, המבוגרים הרסו את המציאות במו ידיהם. "האמון בזה שהעולם הוא מקום ראוי לחיים, זה לא משהו שילדים או בני נוער יכולים פשוט ליצור מעצמם, הם צריכים מישהו, מדריך או מדריכה מבוגרים, כדי שדרכם איכשהו יחזור האמון בדבר הזה שקוראים לו חברה, יחסים, אנושות".

יעקב אומנם כתב את הספר הרבה לפני אירועים 7 באוקטובר, אבל הוצאתו לאור במציאות הזו מספקת לה הקשר חדש. ספי מגיע ממציאות שבורה וכואבת, והאפשרות שלו לתיקון, לפגוש מבוגר שיציע לו יחסים בריאים יותר עם עצמו ועם העולם, פוגשים צורך דחוף בתקווה. אם ספי ואורן יכולים ליצור קשר למרות ההבדלים העצומים ביניהם, למרות כל חומות ההגנה שאדם בונה לעצמו עם כל פגיעה, אולי יש סיכוי לעתיד אחר לעוד אנשים פצועים.

"מי שחושב שהמציאות זה עולם אחד, ועולם החינוך הוא נפרד, אז לא – זה מעורבב ברמות. במציאות מאוד מסוכסכת ומאוד שבורה, שבה אנחנו צריכים לחזור להרבה דברים יסודיים וראשיתיים כמו בכלל לתפקד ברמת היומיומית, יש משהו כל כך מפוזר, וכל כך הרבה כאבים שצפים, שאפילו עכשיו בבתי הספר שלנו יש גלים של פגיעות ואלימות וכל מיני. החרא צף".

יש לך תקווה?
"כן. לצד כל מה שאמרתי, יש רגעים מעוררי השראה מטורפים, של ילדים וילדות, ומדריכים ומדריכות, שאיכשהו יוצרים דברים מופלאים בתקופה הזאת. איכשהו מצליחים ליצור רגעים של חסד, רגעים של חיים, של חיבור, של תובנות. למשל שני בני נוער, שאחד מגיע מעולם אחד, השני מעולם אחר, הם הפוכים בעמדות, בתרבות, בשפה, בנסיבות החיים, ובתוך נקודה חינוכית מצליחים להיות החברים הכי טובים ולהתגבר על מחסומים. איך ילדים שמגיעים עם נסיבות חיים נוראיות של כאב וקושי, כמו ספי כזה, אבל בהינתן איזה משהו נכון, החיים פורצים וקורים דברים? אפשר מתוך הטראומה הקולקטיבית לראות הרבה ניצנים, אז יש מלא תקווה. איפה שיש ילדים יש תקווה".