"הדור שלך בישראל אופטימי?" שאל אותי ג'רי, גבר דרום אפריקאי לבן, "כשהייתי בגילך, גם אנחנו היינו אופטימיים. הרגשנו שהגיע הזמן לחזון. תמכנו בכל ליבנו בעתיד טוב וצודק למדינה שלנו. היום אנחנו כבר לא כל כך בטוחים".
לא מעט השוואות נעשו בין תקופת האפרטהייד בדרום אפריקה לבין המציאות הנוכחית בישראל. בין אם ההשוואות האלו נכונות ובין אם לא, יש לנו מה ללמוד ממה שקרה בדרום אפריקה מאז.
יותר מעשרים שנה אחרי סיום שלטון האפרטהייד, המציאות בדרום אפריקה רחוקה מלהיות ורודה.
דרום אפריקה היא אחת המדינות האי-שוויוניות ביותר בעולם. הפערים הכלכליים בין האוכלוסייה הלבנה לשחורה נותרו עצומים. כך שבפועל, אפילו אחרי שחוקי האפרטהייד נעלמו, קיימת עדיין הפרדה ברורה ברוב חלקי המדינה.
דרום אפריקה סובלת גם מרמות גבוהות של פשע ואלימות. עובדה מעלה את סוגיית ביטחון למרכז השיח הציבורי במדינה. על פי רוב, בוחרים הלבנים לחיות מאחורי חומות וגדרות חשמליות.
בנוסף לבעיות האלה, הדרום אפריקאים נאלצים להתמודד גם עם שלטון מושחת, שיעור גבוה של חולי איידס ועוד בעיות שמוכרות לנו ממדינות מתפתחות.
מסקנה אחת שחשוב להימנע ממנה היא שהמצב היה טוב יותר בתקופת האפרטהייד. אסור לחשוב גם שזה קרב אבוד מראש. מה שכן, אפשר ללמוד שחופש ותיקון המציאות לא מסתכמים בהסרת מגבלות. וזה נכון גם פילוסופית וגם פוליטית.
רעיונית – דרום אפריקה אכן הצליחה להסיר את המגבלות של האפרטהייד. הלבנים ירדו מעמדות השלטון והחוקים בוטלו. כחלק מהסרת המגבלות הזאת ומהתפיסה "הרב התרבותית", המדינה הפריטה את עצמה לדעת. השלטון לא קובע לאף אדם כיצד לחיות את חייו. ככה שכיום, לכאורה, אין חסמים שעומדים בפני האוכלוסייה השחורה. בפועל, כאמור, התוצאה לא מדהימה.
איך זה קשור למציאות הפוליטית בישראל?
בהיבט הפרקטי – גם בארץ המאבקים שלנו לא פעם מתמקדים רק בהסרת מגבלות. "להחליף את שלטון נתניהו" ו"לסיים את הכיבוש" אלו דברים קריטיים וחשובים, אבל בשורה התחתונה – זו רק חצי מהעבודה. בשביל שהמציאות תשתנה באמת יש צורך בבנייה של מוסדות, ארגונים, תנועות ותהליכים ארוכים שיעניקו אפשרויות ושיהיו מוכנים ל"יום שאחרי".
יש בארץ קבוצה אידאולוגית שדווקא כן מתכוננת ליום הזה. היא קובעת עובדות בשטחים, ומעצבת את דעת הקהל ביחס לקושי שיהיה כרוך בפינוי התנחלויות, בעזרת אירועים כמו עמונה ובית אל. היא מכניסה לשיח הציבורי, לאט ובטוח, רעיונות של סיפוח וכלכלה ליברטריאנית. היא בנויה ומאורגנת. כשראשיה אומרים שהם "לא מפחדים מדרך ארוכה", הם באמת מתכוונים לזה. הם מסתכלים קדימה ובונים לטווח ארוך.
גם אם לפעמים זה נדמה שנתניהו יישאר איתנו לנצח, יום אחד (בעזרת מאבק נחוש) הוא יתחלף. מי שיהיה מוכן למצב הזה (ולחסמים אחרים שייעלמו), הוא זה שיצליח לעצב את המציאות כרצונו וליישם את עולם הערכים שלו.
איתי כהן הוא סטודנט לפילוסופיה ופעיל בארגון כוח לעובדים
