קשיי הטיפול בילדים ובני נוער ששבו מהשבי נדונו בשבוע שעבר בכנס 'אספנט' שנערך במכללה האקדמית תל אביב-יפו. בכנס השתתפו עובדות סוציאליות השותפות – עם נציגת משרד החינוך, אחות בקהילה ונציגי צה"ל – במערך הליווי המוצמד לכל משפחת חטוף. "השבר הכי גדול הוא תחושת האמון של המשפחות במדינה", אמרה עדי בשירי, עובדת סוציאלית ממועצה אזורית אשכול. "אבל אנחנו מתעקשות ללוות את המשפחות בכל זאת".
העקרונות החשובים לליווי המשפחות הם תפירת החליפה האישית לכל משפחה וזכות הבחירה המוחלטת לחוזר מהשבי. "התפקיד הזה דורש גמישות ופתיחות המחשבה", אמרה יעל צחורי, עובדת סוציאלית מהרצליה. "לפני התפקיד הזה לא היה עולה על דעתי לתת למטופלים את מספר הטלפון הפרטי שלי או לשבת שעה בבית קפה עם מטופלת כי זה מה שצריך". אטי חזות, מנהלת אגף שירותים חברתיים ביבנה, חיזקה את הדברים: "מצאתי את עצמי מדברת עם אגף האחזקה בעירייה, וזה לא עניין שבשגרה מבחינתי". עובדות סוציאליות סיפרו שסייעו באיסוף הילדים מהגן או ברישום למסגרת חינוכית.
"אחד הצרכים של ילדים ונערים שחוזרים מהשבי הוא דמות אחראית שקרובה לגילם", אמרה אור צוברי, מנהלת אגף חרבות ברזל במשרד הרווחה. "אז הצמדנו דמות כזאת לכל מי שביקש, ואנחנו מלווים אותה".
אצל כל חטוף ששב, החזרה לשגרת החיים נראית שונה: חלק מהילדים שבו למסגרות החינוך באופן מלא או חלקי וחלקם לא חזרו כלל. מעטים מהם עוברים טיפול פסיכולוגי קלאסי, בשל חוסר הרצון שלהם לעבד את חוויית השבי.
"אחד הקשיים הגדולים הוא משפחות של שבים וחטופים", אמרה חזות. "ערבוב של ציפייה, תקווה וחוסר אונים וקושי רב לעסוק בשיקום". בשירי הוסיפה את המשמעות של קהילה בליווי, בעיקר למשפחות המתגוררות באשכול. "אני מוצאת את עצמי מסבירה לכל אנשי המקצוע שעוסקים במשפחות החטופים שפרסום הודעה על חטוף ששב לקהילה שלו הוא אקט בסיסי. החטוף לא שב לבניין שבו הוא לא מכיר אף אחד, אלא לשכנים ולחברים שליוו אותו כל חייו".
