זה קרה כמעט במקרה. ערב אחד לפני כמה חודשים, התנועה בדרך בגין בתל אביב נעצרה. מתחת לגשר בין הקריה לעזריאלי חסמו עשרות מפגינים את הכביש עם שלטים ומגפונים. מדי ערב הם סופרים כאן את הימים של החטופים בשבי, קוראים בשמות כולם – החיים והמתים, מזמינים נהגים ועוברי אורח להצטרף למחאה. חלק מהנהגים יוצאים מהמכוניות ומצטרפים, חלק ממתינים בסבלנות, ויש גם כאלה שכועסים ומעזים לצפור.

באותו ערב, נהג מונית אחד סימן בידיים לאחת ממובילות המחאה: בואי. היא לא הבינה. אולי חשדה שהוא עוד אחד שרוצה לריב. הוא המשיך לסמן, בואי. היא התקרבה והוא הצביע למעלה. היא לא הבינה. הוא פתח את החלון ואמר: "בואי, תעלי לגג שלי". והשאר סוג של היסטוריה מקומית.

מדי ערב הם שם. הוא עוצר והיא על הגג כורזת את שמות החטופים. הם כבר מכירים, מיודדים. היא כבר לא צריכה לשאול איך קוראים לו.

קוראים לו רפאל שחורי, בן 68 מתל אביב, נהג מונית כבר 46 שנים, נשוי עם שני ילדים, וביום ההוא היה בכלל בדרך הביתה בסיומו של עוד יום עבודה ארוך. "היא אמרה במגפון: 'תודה לרפאל המלאך' וכולם מחאו כפיים. ביקשתי ממנה לא לעשות את זה יותר אם היא רוצה להמשיך לעמוד על הגג, כי זה הביך אותי", הוא מספר בחיוך כשאנחנו יושבים ביום שלישי השבוע במונית שלו לצד ההפגנה היומית. "פעם חוץ ממלי דרוויש שמובילה את ההפגנה עלתה גם יפעת קלדרון, פחדתי שהגג יישבר, אבל הוא בסדר".

"הפכו אופטימי כמוני לסקפטי"

ההפגנות היומיות בדרך בגין שמובילות עינב צנגאוקר ויפעת קלדרון נוקטות קו לוחמני יותר מאלה שנערכות בכיכר החטופים. כאן לא מזמינים מוזיקאים בניסיון לקרוץ לקהל רחב יותר, כאן המפגינים קוראים מפורשות נגד הממשלה. שחורי מתחבר לקו הזה: "הם הפכו בן אדם אופטימי כמוני לסקפטי", הוא אומר בכעס על ההנהגה הישראלית. "לצערי הרב אין לנו מנהיג היום. אין לנו מנהיג אחד כמו בן גוריון או רבין או בגין או אפילו שרון, אין לנו מנהיגים היום. יש לנו פוליטיקאים מהסוג הנחות ביותר, מהסוג העלוב ביותר, אין לי מילים להגדיר אותם, את העליבות שלהם".

הכי חשוב בעיניו, הוא מדגיש שוב ושוב, להחזיר את כל החטופים עכשיו. "אני מפחד עליהם, יש שם עוד אנשים חיים. ואני לא סומך על נתניהו. לו חשוב רק לשמר את שלטונו. אני מפחד גם על החיילים שלנו שממשיכים להילחם שם. אני לא נגד להילחם, אבל קודם צריך להוציא משם את כל החטופים, אחרת הם בסכנת חיים. אלה לא חיילים שנשבו בשדה הקרב. היו לנו כבר במלחמות חיילים שנפלו בשבי, ואז עשינו חילופי שבויים – החזרנו חיילים תמורת חיילים. אבל זה לא הסיפור פה. מדובר בנשים, ילדים, מבוגרים שנחטפו מהמיטות שלהם. תראה את משפחת ביבס – מה צריך יותר מזה? זאת התזכורת הכי כואבת למה שקרה לנו ב-7 באוקטובר.

"הכי נורא", הוא ממשיך בכעס, "לראות את חברי הכנסת מתנהגים בוועדות כאילו זה שלהם ולא של הציבור, מגרשים החוצה הורים של חטופים, נכדים, בנים. מי אתם בכלל? הכנסת היא בית העם, היא צריכה להיות בשבילנו, אז הבן אדם שעבר את הדבר הכי כואב שיכול להיות, שחטפו לו בן משפחה והוא לא יודע מה מצבו, איך אתם מעזים להתייחס אליו ככה? זה מרגיז אותי ומכעיס אותי ללא גבול. גם ההפיכה המשטרית והניסיון שלהם לפגוע בבית המשפט העליון. זה מתחבר אחד לשני. זה מתחבר גם למלחמה".

הנוסעים במונית שומעים את הדעות שלך?
"בטח, נוסעים איתי אנשים מכל גווני הקשת, מכל הגילים, מכל הסוגים, מכל המקומות. יש פה מפונים מקריית שמונה שנמצאים וישנים במלונות, יש פה אנשים מרמת אביב ומשכונת התקווה. תמיד לפני הבחירות אני עושה סקר במונית למי מצביעים, והמדגם שלי לא רחוק מתוצאות האמת. וכן, נוסעים איתי גם אנשים שבלי בושה עוד ממשיכים לתמוך בביבי".

ואתה אומר להם שאתה מפגין בבגין?
"בוודאי. הם אומרים לי את שלהם, ואני אומר להם את שלי, בצורה הכי ברורה והכי נחרצת. כל בן אדם שומע את הצד השני, אני מנסה לשכנע אותם שהם טועים. אבל הכול בוויכוח תרבותי, אם זה לא תרבותי אני לא מתווכח. אני יכול לראות שאנשים בדיכאון, אנשים אין להם מצב רוח, אין להם ביטחון, הרבה מאוד כועסים, הרבה טענות ואין למי לפנות. הרוב שאני מדבר איתם הם בדעה שלי, עין בעין על הממשלה, על ההנהגה היום. מאז 7 באוקטובר אין ולא יהיה לנו ביטחון כל עוד הפוליטיקאים האלה מנהלים את המדינה".

לא פחדת שזה יפגע לך בפרנסה?
"קרה שאנשים רצו לרדת מהמונית, אבל אני יכול לספור על יד אחת את המקרים, וברוך השם יש לי מספיק נוסעים".

ואישתך מה אומרת?
"היא תומכת, אבל לא אקטיבית. אנחנו תמימי דעים בנושאים האלה, הזמנתי אותה לבוא איתי לבגין, אבל היא כזאת צנועה ונחבאת אל הכלים".

ההפגנה בכיכר ציון וההבטחה לנהגי המוניות

שחורי לא היה מעורב בפוליטיקה אף פעם, גם כשעבד כנהג של יוסף פריצקי ז"ל, שהיה שר התשתיות, וגם כשיצא לו להסיע את חיים צדוק, שהיה שר בממשלת רבין הראשונה. אבל הוא זוכר מתי התחיל החשבון שלו עם בנימין נתניהו. במערכת הבחירות ב-1996 הבטיח נתניהו לנהגי המוניות שאם ייבחר, יקשיח את התנאים לקבלת 'מספרים ירוקים' (רישיונות מטעם המדינה להפעלת מונית), ורק נהגים עם ותק של עשר שנים או יותר יוכלו לקבל אותם. "ומה הוא עשה דקה אחרי זה? נתן לכל דכפין שמשלם 250 אלף שקל לקנות זכות ציבורית! הוא הציף לנו את הענף, במקום עשרת אלפים נהגי מוניות היו 15 אלף, והפרנסה שלנו נחתכה בחצי. הוא רצה להכניס לקופה של המדינה עוד מיליארד שקל, כדי שיחגגו בממשלה. אז מה, הוא לא שקרן? לא נוכל? לא רמאי?"

הוא לא שוכח לנתניהו גם שעמד על המרפסת בכיכר ציון בירושלים באותה הפגנה זכורה לשמצה, שבה הונפו שלטים של ראש הממשלה דאז יצחק רבין במדי אס.אס, והציבור המשולהב קרא קריאות הסתה לרצח. "גם בן גביר היה שם בהפגנה, והיום הוא שותף של נתניהו. יגאל עמיר הוא רק האקדח, אבל מי שלחץ על ההדק אלה המסיתים, ובראשם נתניהו".

הזכרת את בגין קודם. היית ליכודניק?
"תמיד הצבעתי לעבודה, אבא שלי היה חבר מפלגת העבודה".

בכניסה לתחנת רכבת לא חשבו לתת מקום למונית

הוא גדל בנווה צדק של שנות ה-50, ומתגאה שמעולם לא עזב את תל אביב. יש לו זיכרונות ילדות נפלאים. "היה גן עדן לגדול שם, תימנים, עיראקים, אתה יוצא לשחק באמצע הרחוב ואף מכונית לא עוברת. זו הייתה שכונת מצוקה, לא היו מגרשי כדורגל, היינו שמים אבנים או ילקוטים כדי לסמן את השערים. זאת שכונה מדהימה. אז הייתה שכונת מצוקה, אבל הלוקיישן שלה טוב, והיום היא הפכה לשכונה הכי יקרה בתל אביב, אם לא בארץ. אבל אז היינו הולכים 150 מטר, והיינו בתוך המים. לא היו גן צ'רלס קלור, לא היו כבישים ובטון, דן פנורמה, בית שרבט. הכול היה חול, ומסגד חסן בק. היינו שובבים, היינו עולים למסגד, ולא היה שם מעקה. זה היה מסוכן. אבל ככה זה ילדים. אחר כך שמעתי שמהמסגד הזה ירו צלפים לנווה צדק במלחמת השחרור".

את הזיכרונות הנעימים של ילדותו הוא מספר כדי להסביר עד כמה השינויים שנעשים בעיר בשנים האחרונות ממלאים אותו זעם: "חטפתי כבר עשרות דוחות על זה שחיכיתי לנוסעים בכניסה לתחנות רכבת. אבל מה לעשות שאין ברכבת ההגנה וברכבת השלום מקום אפילו למונית אחת להוריד נוסעים או לאסוף אותם? את תחנת השלום חידשו עכשיו, שיפצו, עשו יפה. אבל אני רוצה להוריד נוסעים, חלקם מבוגרים, עם מזוודות, תיירים. לא חשבתם לתת גישה למוניות? אני רוצה ללכת עם זה לעתירה מנהלית נגד העירייה, ואני בטוח אזכה, כי אני לא צריך לשלם את הדוחות האלה".

ולא רק זה: "בוגרשוב, דיזנגוף, שינקין, אלנבי – בשביל מה יש שבילי אופניים אם כל הקורקינטים נוסעים על הכביש?" הוא שואל ומצביע על כמה רוכבי קורקינטים ואופניים חשמליים שחולפים מולנו. "משאיות לא יכולות לפרוק סחורה, עסקים נסגרים, אנשים כבר לא יכולים לבלות במסעדות ובברים. אלה היו רחובות שוקקים".

אתה מאמין שיחזור להיות פה טוב?
"כן, אני מקווה שיהיו בחירות, שתהיה הנהגה אחרת. אני תולה תקוות גם בטראמפ שהוא ידיד אמת. אומנם הוא עוזר היום לצד הלא נכון, הוא עוזר היום לביבי, כי אין לו ברירה. אני רוצה להאמין שהמצב יכול להשתנות לטובה כי אני אופטימי, מטבעי אני אופטימי, ואני מקווה שאולי נראה אור בקצה המנהרה. מ-7 באוקטובר אנשים מבולבלים וחסרי ביטחון, והכי חשוב להחזיר את החטופים, זה הדבר הכי נשגב בעולם והכי אמיתי שצריך במדינה המטורפת שלנו".