מירי ושאולי סיני הכירו בנוער העובד והלומד. בשנות ה-60 שאולי עלה למעיין ברוך עם גרעין הנח"ל, ואחרי שהתחתנו, מירי באה בעקבותיו. שאולי חקלאי, מסגר ופסל. מירי אשת חינוך ותרבות, עובדת עם מבוגרים ומנציחת סיפורי שואה של ותיקי הצפון. יש להם חמש בנות ו-19 נכדים, שבספק רב היו מצליחים להיכנס כולם יחדיו לחדר הקטן שבו התגוררו במשך 15  חודשים במלון כינר לשפת הכינרת.

"עם הזמן למדתי לברך על היש", אומרת מירי. זיו, נכדה שגר בקיבוץ, הגיע לבקר אותה, והוא מנסה את מזלו בלמצוא מקום לצייר על המיטה הגדולה שתופסת את רוב החדר היחיד שיש להם. חוץ ממנה יש תא שירותים ומקלחת צנוע, מטבחון ומעט מקום על הרצפה. לא התנאים האידיאליים לאירוח נכדים.

"כששמעתי על מצבם של מפונים אחרים, סיפורי זוועה על אוכל ולינה – הבנתי שהגענו למקום שנותר רק להגיד עליו תודה", אומרת מירי. בית המלון הפסטורלי נעים ונוח. כל כך נוח שהחשש בקרב הוותיקים בקיבוץ שהוא יפרק את יסודות ההתנהלות הקיבוצית שלהם. בקיבוץ, כידוע, אף פעם לא בדיוק יוצאים לפנסיה. תמיד עובדים. תמיד פעילים. מסתפקים במועט. המלון, מהבחינה הזו, הוא ההפך הגמור מהקיבוץ, והשפע והזמינות – ממכרים.

"אנחנו פליטים סוג א'", צוחק שאולי. "בקומה שנייה בתל אביב לא הייתי מחזיק מעמד יום אחד לפני שהייתי בורח הביתה לחיות תחת טילים. פה יש לי מכון כושר, קייאק, אני מוצא את עצמי לראשונה בחיי קם ב-08:00 בבוקר. מה זה הדבר הזה?! יש לי חבר שבולע פה ספרים מבוקר עד ערב, אבל אני לא יכול לשבת ולקרוא כל היום, אני איש של עשייה".

כמה חודשים אחרי תחילת המלחמה שאולי העביר חלק מהסדנה שלו למלון, כשהבין שההפגזות לא מאפשרות לו לעבוד. "אני מסתכל עכשיו אחורה ורואה שלא עשיתי כלום. ומה שהכי מטריד אותי, זה שאולי התחלתי להתרגל לזה".

ובכל זאת, קשה להאמין שבאמת אפשר להתרגל לחיים כאלו. איתם במלון נמצאת הכלבה הקטנה שלהם, אבל החתולים נשארו בקיבוץ, אחד מהם הרגו חיות הבר שפלשו בעקבות הפינוי.  בשנה וחצי האלו הזוג נפרד משישה חברים קרובים שנפטרו במלון. הם נקברו באישון לילה, עם מלווים מועטים, עם פרוז'קטורים וליווי צבאי כבד תחת אחריותו של שאולי, האחראי על בית העלמין.

"אנחנו קיבוץ קטן, וכל פרידה כזאת משאירה המון כאב", אומרת מירי. "לא אגיד ששנה מחיינו התבזבזה, אבל בגילנו המבוגר אנחנו רגילים לתכנן טיולים ולנפוש והכול בוטל. מצד אחד, לא באמת יכולתי לנפוש בזמן שיש לי שני נכדים לוחמים בעזה. מצד שני, 15 חודשים מהחיים שלנו נעלמו ואין להשיב אותם".

אבל לא הכול שחור בפינוי. ההזדמנות להצטופף במקום אחד, אומרים השניים, אפשרה היכרות ראשונה של הוותיקים עם רבים מהקיבוץ, במיוחד אלו שהצטרפו אליו בשנים האחרונות, ונוצרה חוויה של קהילה שמכירה את עצמה מחדש.

כבר בימים הראשונים מירי הקימה מסגרות שייתנו מענה רווחתי למבוגרים, הובילה סיורים וחוגים, שלחלקם הצטרפו גם מפונים מקריית שמונה שהתארחו איתם במלון. "זו הייתה הזדמנות נהדרת להיכרות עם אנשים שונים". עם ההכרזה על הפסקת האש בנובמבר הוותיקים היו הראשונים להתחיל לחזור. "היו המון קשיים, אבל בכל התקופה הזו הייתה גם הרבה עזרה הדדית, אכפתיות. אני מקווה שזה ימשיך ללוות אותנו לתוך הקיבוץ כשנחזור".

שאולי נזכר איך ערב 7 באוקטובר הזוג עלה לטיול עם חברים במעלה הר דב שמשקיף על הקיבוץ מלמעלה. "הסתכלנו על הגבול והקיבוץ, וחבר אמר לי: 'תגיד שאולי, לדעתך יכולה להגיע מפה פשיטה?' עניתי לו בלי היסוס: 'זה רק עניין של החלטה'".

אז איך חוזרים?
"יש לנו מנגנון הדחקה. אני חוזר הביתה ולא פוחד בכלל – אבל גם לא מאמין שיהיה פה שקט. מה שמטריף אותי זה שדוחפים לנו כל מיני מומחים נורא אופטימיים שמבטיחים שהכול יצמח ויהיה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. איך אחרי שנה של מלחמה כזו נוראה וממשלה כזו מטומטמת  מישהו יכול להגיד שהוא יודע איך טלטלה כזו תשפיע עלינו? כן, בגיל שלנו כמעט כולם חוזרים. אבל מה עם הצעירים?

מירי: "איך שאני רואה את זה – ניצלנו בנס. ואני לא יכולה להירגע מזה". החשש הכי גדול שלה הוא שבתה, חברת הקיבוץ, לא תחזור, ואיתה הנכדים. "לא דאגתי ככה במלחמות הקודמות, ומבחינתי זו המלחמה שטרפה את כל הקלפים. אני מוצאת עצמי דואגת לנכדים שלי ושואלת מה יהיה? למה הם גדלים? לעוד שואה כזאת כמו שחווינו ב-7 באוקטובר?"

"אני כבר לא יודעת מה זו הרגשה של בית"

הפינוי תפס את מאיה לוז (19) באמצע המכינה. ב-17 החודשים האחרונים היא כבר הספיקה להתגייס, לקבל דרגות, להתקדם בתפקיד ולעבור כמה דירות, אבל בבית שבו נולדה וגדלה ביקרה פעמים בודדות. "זה מצחיק, עד המכינה לא ישנתי כמעט מחוץ לבית, ועכשיו כל שבוע אני לא יודעת בדיוק איפה אישן".

היא ניסתה לחיות במלון עם אימה ואחיותיה – "רעש. צפיפות. אין שקט בשביל עצמי"; עם אביה בקיבוץ גונן הלא מפונה אך הסמוך לגבול – "הפיצוצים עשו לי חרדות"; וכיום נעה בין בני המשפחה השונים. "לפני שנה אני חושבת שהייתי מתפרקת מלחשוב שככה יראו החיים שלי. באיזשהו שלב אמרתי – טוב, אין שליטה. זה חיים. צריך להפוך אותם למשהו שהוא טוב עבורי.

"לגדול במעיין ברוך זה ללכת במטעים ולראות שלט 'גבול לפניך' ולא לייחס לזה שום חשיבות. יש אצלנו איזה מגדל שמירה ישן שאני אוהבת לשבת עליו, שידוע שהחיזבאללה מתצפתים עליו – אבל אותי זה לא עניין. 7 באוקטובר ניפץ את הבועה שלנו. מי חשב על מנהרות, אמל"ח ותוכניות לפרוץ לקיבוץ. מבחינתי מעיין ברוך לא היה שונה משום מקום אחר בישראל".

לוז היא בת לילידת הקיבוץ. בילדותה פונתה במלחמת לבנון השנייה, ובזמן הפינוי נולדה אחותה האמצעית. הפעם סבה לא הסכים להתפנות, מה שהוסיף שכבות נוספות של דאגה. סבתה אביטל נפטרה באוגוסט מחוץ לקיבוץ. "זו הייתה לוויה לילית, הספדים בתוך מקלט". אחרי הלוויה הגיעה לבית שבו לא הייתה חצי שנה. "החדר שלי קפא במקום. בגדים מפוזרים, כריות קשות שלא ישנו עליהן, ובית של סבתא בלי סבתא".

הקשרים עם חבריה לקיבוץ התרופפו מאוד. כולם מפוזרים בצבא בכל רחבי הארץ ואין מקום אחד לחזור אליו. המפגש האינטנסיבי עם חברות חדשות במרכז גרם לה להבין שהיא חיה גם בבועה פריפריאלית. "בלי קשר למלחמה, הקיבוץ והאזור מאוד מרוחקים ומאוד מצמצמים את המרחב החברתי. אין פה הרבה הזדמנויות תעסוקתיות והרבה פחות תרבות. גדלתי בקיבוץ ואני אוהבת אותו, אבל אני לא מצליחה לראות את עצמי גרה בו לפרק זמן ארוך".

אימה ואחותה הקטנה מתכוונות לחזור לקיבוץ. גם חלק מחבריה. לטענתה, אם זה היה תלוי בבני הנוער הם היו חוזרים כבר מזמן, אפילו לפני הפסקת האש, וההורים הם אלה שחוששים. "התרגלתי כל כך לא להיות שם שאני כבר לא יודעת מה זו הרגשה של בית. אני אומרת לכל החברים שלי, אי אפשר לחזור חזרה ל-6 באוקטובר, כי אני כבר לא אותו בן אדם והקיבוץ כבר לא אותו מקום".

"אבא, אנחנו לא רוצים לשמוע אזעקה"

איפשהו באמצע שרשרת הדורות, בין מירי ושאולי למאיה, משפחת כספי, אפיק (40) טימור (37) ושלושת ילדיהם הקטנים – שהאחרון, כליל, נולד חודשיים לפני הפינוי ורוב חייו עברו עליו מחוץ לבית – החליטו לחזור לביתם רק בשבועות האחרונים.

"הסתכלנו מה הילדים צריכים, פחות מה אנחנו צריכים", מסביר אפיק. הוא וטימור הגיעו לקיבוץ לפני 15 שנה בעקבות לימודיה של טימור בתל חי. "לקשיים שלהם בזמן הפינוי יש מקום מרכזי בהחלטה לחזור", מסכימה טימור, "אבל אם לא יהיה בטוח, אני לא יודעת להגיד בוודאות מה יהיה. אנחנו נותנים צ'אנס".

המרכז האקדמי תל חי, ששודרג למעמד של אוניברסיטה בזמן המלחמה, הוא מוקד המשיכה של חלק גדול מאוד מהצעירים שבחרו לבנות בית באזור. ב-15 השנים האחרונות האוכלוסייה במועצה הכפילה את עצמה ליותר מ-21 אלף תושבים. בין 2020 ל-2024 נקלטו בגליל המזרחי יותר מ-350 משפחות חדשות.

לפי סקרים שנעשו בצפון בחודשים האחרונים, חלק הארי של האוכלוסייה הבוגרת, כלומר משפחות שילדיהן יצאו מהבית – יחזור. גם בלי קשר למצב הביטחוני, בנים ממשיכים לא ממהרים לחזור אליו בגלל הרצון למצות הזדמנויות במרכז הארץ. לכן רבות מהעיניים נשואות אל המשפחות הצעירות, שמידת מוכנותן והסכמתן לחזור תעיד יותר מכל על אפשרותה של החזרה כולה.

"הילדים צריכים את החברים שלהם, את הסביבה שלהם. אפשר לספור על כף יד אחת כמה פעמים הם ראו את חבריהם השנה", אומר אפיק. "בקיבוץ יש עדיין הרבה בלבול, משפחות עם ילדים עם חוששות במיוחד". שליו, בנם הבכור, כבר מסיים את כיתה ב', אבל בבית הספר המקורי שלו היה רק שבועיים. "אנחנו מקווים שכל משפחה שחוזרת תביא את הביטחון לעוד משפחה לחזור, לאנשי חינוך את הרצון לשוב ללמד ולמסגרות להיפתח".

טימור: "הקשיים האמיתיים לדעתי יעלו רק עכשיו, כשנחזור". הם החליטו להגיע לביתם כמה פעמים לפני החזרה המלאה כדי לנקות ולנסות להרגיל את הילדים. "הם לא הולכים לשירותים לבד", מספר אפיק. "הם לא מסתובבים בבית לבד. הם רוצים שתהיה איתם בכל מקום. 'אבא, אנחנו לא רוצים לשמוע אזעקה. בוא נחזור רק כשבאמת תסתיים המלחמה'".

בחודשים האחרונים המשפחה גרה בקיבוץ קליה. טימור נכנסה לעבוד בחינוך בקיבוץ, ותצטרך להתפטר ולמצוא עבודה בצפון. אפיק המשיך לנסוע לנגרייה שלו בקיבוץ לחצי שבוע עבודה במשך כל המלחמה. "הנסיעות האלו, שלוש-ארבע שעות בכל כיוון, היו מאוד קשות לי. זה משפיע על הבית, על החיים, על התנהלות הילדים. היו לנו מחשבות על אפשרות לחזרה שלי אבל הבנו שזה יהרוס לנו את המשפחה".

במבט ראשון, הבית של משפחת כספי, שהיה נטוש כל הזמן הזה, נראה טוב. "אבל זה רק כי צבעתי, ניקיתי ושיפצתי פה ימים ולילות", צוחק אפיק. הוא מספר על רטיבות, מקקים, עובש, קירות מתקלפים, חלודה, אינספור שברים בעקבות הפגזות והדי פיצוצים וחלק גדול מתכולת הבית שהיה צריך לזרוק לזבל. מחוץ לבית, בחצר, עומדת סוכה שבורה בת 15 חודשים וציוד בישול ופנאי הרוס לחלוטין. "אומרים לי 'קיבלתם המון כסף'. אוקיי, אבל זה לא יצא עכשיו על חופשה ופינוקים, יש לנו בית וחיים שלמים לשקם, ואני כבר יודע שזה לא יכסה את הכול".

נכון ליום החזרה, רוב העסקים מסביב נסגרו ורק חלקם הקטן נפתח מחדש, כולל העסק של אפיק. "כל עסק שלא נפתח אני לוקח אישית", הוא אומר. "זה מקום קטן, כולם מאוד תלויים אחד בשני. להשקיע עכשיו בעסק זה לומר: אני מאמין בעתיד של המקום הזה".

טימור: "זה הבית שלנו. זו הקהילה שלנו ואנחנו רוצים להישאר פה. אבל אם המצב הביטחוני לא ישתפר, יכול להיות שבעוד שנה-שנתיים נחליט לא להישאר. או לפחות להתרחק מעט מקו הגבול. בשכבת הגיל שלנו יש כבר עכשיו כאלו שאומרים שהם לא מתכוונים יותר לגור על הגבול".

אפיק: "בינתיים שיאפשרו לנו להפסיק להיות פליטים שנה וחצי. אנחנו לא ניכנס לאופוריה שהכול שקט, אבל עכשיו זה זמן לנשום אוויר טוב, ללכת לראות נחלים וליהנות מכל רגע בבית. אחרי זה כבר נחשוב קדימה מה עושים".