רעיםTLV – כך נכתב בראש ציור הקיר שהקדישו נשות קהילת רעים לעיר המארחת אותן כבר שנה ושלושה חודשים במשכן זמני בשני בניינים גבוהים ברחוב הרצל בפלורנטין.

ביום שישי בבוקר התכנסו שש קיבוצניקיות ליצור ברחוב. שולחן מתקפל, שבלונות פלסטיק שהוכנו מבעוד מועד, מסקינטייפ וספריי. שיאו של תהליך משותף בן כמעט שנה שעשו יחד עם מכינת הגראז' לאומנות. לציור שלוש שכבות – עבר, הווה ועתיד. בבסיסו פרחים שרופים על רקע שחור ובראשו כלניות פורחות על רקע השמיים. באמצע – ידיים אוחזות זו בזו. ידיים המסמלות תודה והוקרה לעיר תל אביב ולאנשיה, שקלטו את הקיבוץ ועטפו אותו לכל אורך התקופה.

את המלאכה הובילה מילכה גבאי, 'המומחית לגרפיטי' של הקיבוץ. "חשוב להקפיד לנער את הספריי לפחות דקה שלמה", היא אומרת, ומסבירה שהצבע לפעמים מתפרק בתוך המכל, ואם לא מנערים, לא יוצא הגוון הרצוי. "אחרי שהתפנינו לתל אביב מהקיבוץ, יצאתי יום אחד להתאוורר, ללכת – וראיתי את כל אומנות הרחוב מסביב. שמעתי איזו מדריכת תיירים ברחוב מסבירה על גרפיטי והתחלתי לצלול לתוך זה. גיליתי עוד ועוד ציורים ואומנים, והפכתי לדי מומחית לגרפיטי בעיר – אפילו עשיתי לחברות סיורים בקריית המלאכה".

זו לא הייתה עבודת הגרפיטי הראשונה שלה. ברחבי תל אביב מפוזרות כמה עבודות שלה, המביעות כאב עמוק של אם שכולה. גבאי איבדה ב-7 באוקטובר את בנה יובל, שיצא לצו 8 שנקרא אליו ונהרג בדרכו להגן על היישוב איתמר. "הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו עם כל הכאב והכעס, והתחלתי גם אני לעשות גרפיטי". אחת העבודות הבולטות של גבאי, החותמת בראשי התיבות של שמה, M.G., היא ציור של דגל ישראל שמגן הדוד בו מתפרק וחלקיו הנופלים נראים כדמעות.

את תהליך העבודה על הציור ליוותה ג'ודי טל קופלמן ממכינת הגראז' – מכינה קדם אקדמית חברתית לאומנויות הפועלת לשילוב אנשים המוגדרים תשושי נפש בעולם האקדמי כחלק מהתהליך השיקומי שלהם. "כשקיבוץ רעים הגיעו לכאן מייד פנינו אליהם לשאול איך אפשר לעזור", מספרת קופלמן, "מתוך הבנה שלאומנות יש כוח מרפא".

בעבר ליוותה ציור קיר גדול של בוגרי המכינה ברחוב הגר"א, ויצרה עם פרויקט 929 סדרה של ציורי קיר הנותנים פרשנות אקטואלית לפסוקי התנ"ך. "את מילכה הכרתי מסדנת רישום אצלנו, והתחברתי מאוד לעבודות שלה ואליה. היא הביאה איתה את החברות, וישר ראיתי כמה כוח יש לקהילה, איך הן עוברות את זה ביחד ומוצאות עוגני חיים להיתלות בהם. קבוצה כל כך מגובשת של חברות, שגם ידעו מה הן רוצות להביע בעבודה שלהן". לאורך התהליך עזרה בעיקר בצד הטכני, והקבוצה עצמה גיבשה את הקונספט ואת הפן האומנותי של העבודה.

"התחלנו בערך 15 נשים, אבל עם הזמן הצטמצמנו לשש שהתמידו והיו בעניין", מספרת מילכה. "זה היה תהליך ארוך, אולי ארוך מדי. כמעט שנה אנחנו עובדות על הציור הזה". הציור הצבעוני מורכב משכבות על שכבות של צבע, המתוחמות כל אחת באמצעות שבלונות. בסך הכול, מעבר לרקע שנצבע על הקיר – יצרו הנשים כ-13 שבלונות מפלסטיק מפל שקוף בחיתוכים עדינים. "הקרנו את הסקיצה על גבי הקיר וציירנו את הקווים עם טוש, ולאחר מכן חתכנו את השבלונות בסכין חדה ומדויקת מאוד – סקלפל מנתחים", מסבירה גבאי, ומדגישה שזו עבודה שצריך לעשות בריכוז ובזהירות מרבית. לדבריה, רק עבור ציור הפרחים עצמם יש כארבע שבלונות.

את השבלונה מצמידים באמצעות הרבה מסקינטייפ לקיר. "במקור היינו אמורות לעשות את העבודה על קיר אחר, אבל ברגע האחרון הקצו לנו קיר מעט יותר מחוספס, וזה מאתגר". בית האומנים ברחוב הרצל 140, סמוך לבנייני קהילת רעים, נתן את ברכתו לביצוע העבודה בחזית הבניין. במהלך ריסוס הצבע, חברה אחת מרססת וחברותיה מצמידות בשיתוף פעולה את השבלונה לקיר באצבעות עטויות כפפות, כדי למנוע את נזילת הצבע. "צריך להקפיד לא לרסס מקרוב מדי, ולא ללחוץ על הספריי זמן רב מדי".

"יש מכולת שכונתית שאנחנו מכנים אותה 'הכלבו'"

ב-7 באוקטובר מחבל ניפץ את דלת הכניסה לביתה של המשתתפת סוניה גפנר ונכנס עד הממ"ד. "החזקנו את הדלת חזק והוא הלך", היא מספרת. היא חשה שתל אביב עטפה אותה. "אני מרגישה כאן הגנה גדולה מהאנשים בשכונה ומהעבודה בבית הספר לטבע". לדבריה, תמיד הייתה קשורה לתל אביב, עוד כשעלתה אליה מארגנטינה והכירה בה את בעלה שיצא ללימודים מהקיבוץ. "ב-1989 עברנו לקיבוץ, אבל אבי ז"ל וזוגתו גרו בתל אביב, וגם היום שניים מילדיי גרים בה, ככה שהיינו מגיעים לכאן הרבה, ותמיד חלמנו בפנסיה לעבור אולי לגור בתל אביב לשנה – אבל כמובן ממש לא תכננו שזה יהיה בנסיבות הללו".

במבצעים שבהם פונה הקיבוץ, התקשתה לשהות בעיר הגדולה ולראות את החיים בה ממשיכים בשגרה של בתי קפה ומסעדות. "עכשיו פתאום אתה רואה אנשים שותים קפה ואומר לעצמך – לא בטוח שלא נהרג לו חייל, שאין לו משפחה חטופה, ילד שנפגע בנובה. זה משנה גם את התפיסה שלנו". מהר מאוד נקשרו קשרי ידידות חמים בין אנשי הקיבוץ לבין העסקים והשכנים, וכולם רצו להושיט יד. "יש לנו כאן המון שכנים שפוגשים קבוע כשמטיילים עם הכלבים. יש לנו קשר טוב עם העסקים כאן מסביב. יש מכולת שכונתית שאנחנו מכנים אותה 'הכלבו' כמו בקיבוץ. אם אומרים 'אני הולך לכלבו' – יודעים שאתה הולך לשם. בית האומנים הזמין אותנו להצטרף לסדנאות, וגם הקאנטרי השכונתי פתח בפנינו את הדלת. באמת תחושה של חיבוק גדול ורצון לעזור ולעטוף".

אחרי כמה דחיות, ביוני הקרוב, עם סוף שנת הלימודים, הקהילה אמורה לחזור למשק בדרום, בכפוף לעמידת המדינה בהתחייבויותיה לשקם ולהציע שיכון הולם לכלל החברים שבתיהם נשרפו. גפנר מודה שהיא צריכה עוד זמן, והקהילה מאפשרת את זה. "נשארנו בטראומה, ובינתיים אני מרגישה צורך בריפוי פה, קרוב למשפחה ולילדים שלי שחיים בתל אביב. חזרתי מאז רק פעם אחת לרעים, ועוד לא הגעתי לישון בבית שלי שם, שאני אוהבת כל כך. חסר לי עדיין הביטחון שם. זה מחסום שאני עוד לא יכולה לעבור, ואחרים כן עברו. יש הרבה שכבר חזרו. אני מבינה גם את זה. זה דבר טוב שהקהילה מאפשרת לכל אחד את הקצב שלו. בינתיים נישאר פה לעוד שנה".

משתתפת אחרת, רוני מרודי, מספרת על שתי מציאויות מקבילות שהחברים חיים בהן מאז 7 באוקטובר – העולם הפנימי מלא בפחדים, כעסים, חוסר אמון ובלבול, ומבחוץ מנהלים לכאורה שגרת חיים. "אנחנו נעים בין שני הקטבים הללו ושואלים מה מגדיר אותנו, כששניהם חיים ונוכחים".

רק לפני יומיים ליוו לאורך הצמתים את בני משפחת ביבס לקבורה, ילדים שהכירו ממערכת החינוך במועצה. "עכשיו ליצור כאן, ביחד – זה ממש דיסוננס. אבל הוקרת החיים זו לא רק סיסמה. באמת צריך להבין איך עושים את זה, איך מנציחים ואיך בוחרים לחיות, ואיזה מקום נותנים גם לכאב ולביטוי שלו". חלק מהקושי הוא הפער השפתי. "אין מילים שבאמת יכולות לתאר את המציאות הזו, וכאן אולי נכנסת האומנות. מחפשים ערוצים שיצליחו להביע, כי המילים איבדו משמעות".