"לפני שנה התחיל טפטוף, ועד דצמבר 2024 חזרו כבר 80% מתושבים", מספר אדיב מזעל, מנהל הקהילה בערב אל-עראמשה, שתושביו חזרו לבתיהם בעיצומה של הלחימה בלבנון. לאחר חתימת הסכם הפסקת האש ולקראת הרמדאן והשלמת נסיגת צה"ל מלבנון הם עדיין חוששים. מרביתם החליטו לחזור לאחר כמה חודשים בגלל מצוקה כלכלית. "99% מהתושבים כבר חזרו. ארבע משפחות נשארו מחוץ ליישוב".

לדבריו, התושבים חזרו בלית ברירה, אף שהתשתיות עדיין היו הרוסות. "אנשים חיו פה ללא בית ספר, ללא מתנ"ס, ללא פעילות חברתית, ללא כלום. ניסינו כמה יותר לשפץ. לא חיכינו למס רכוש. בכל בעיה טיפלנו מייד, והיום כמעט אין בעיות בתשתיות".

פינוי הפסולת עדיין לא מבוצע כראוי. "אין לנו אתר מסודר, אנחנו עובדים על זה עכשיו. אנחנו זורקים בשתי מכולות בשטח המתנ"ס. בכל שבוע מנקים, אבל זה חוזר לאותו מצב".  הוא מספר שמצבם הכלכלי של התושבים רע. "הם קיבלו מענקים ואפשרו לעצמם לעשות שיפוצים מעבר ליכולתם, ועכשיו נתקעו עם הארנונה. הם לא יכולים לשלם את הארנונה".

למרות הקשיים, מזעל ותושבי ערב אל-עראמשה מתעקשים להחזיר את החיים למסלולם. "אנחנו מנסים לארגן פעילות של בני היישוב מחוץ ליישוב, למשל טורניר רמדאן. פנינו להנהלת מתנ"ס מטה אשר לבדוק אפשרות לשכור ולתת לנו מגרש. עכשיו בתוכנית העבודה להגדיל את המגרש הסינתטי ולהרחיב אותו, כי זה נותן מענה לצעירים בדרך כלל. לצעירים אין הרבה מה לעשות אלצנו אחר הצהריים. חוזרים מהעבודה, באים לקפה, רואים כדורגל, ולצערי בתרבות אצלנו אין חוגים. יש חוגים מחוץ ליישוב. המענה ש-90% מהצעירים מסכימים עליו הוא מגרש כדורגל". המימון של המשרד לפיתוח הנגב והגליל אינו מספיק. "צריך לארגן לפחות עוד איזה 500 אלף כדי לשאת בתשלום על המגרש".

למזעל אין תלונות על הכסף המגיע מהממשלה, והוא מעריך מאוד את שיתוף הפעולה עם המועצה האזורית מטה אשר. "יש אנשים שכועסים, אומרים 'מה עשו, מה עשו', אבל הם לא מבינים, ברגע שאנחנו יישובים מפונים, המועצה לא יכולה לתת כל השירותים. אבל כיום, כשהמצב טוב יותר, הם נותנים. הם גם השיגו לא מעט תרומות מהפדרציות של הקהילות היהודיות בעולם, ותרמו גם לפה".

פיצויים מגוחכים: "תושב שכל החלונות שלו נשברו קיבל 2,400 שקל"

השיפוצים החלו. ברחבי הכפר נשמעים רעשי כלי העבודה. מזעל מצטער שמרבית הקבלנים אינם בני המקום. "לצערי אין סיווג לקבלנים ביישוב, כי זה כפר קטן, אז הרוב זה מבחוץ".

במהלך המלחמה ילדי ערב אל-עראמשה למדו בבתי הספר בכפר שייח' דנון. תלמידי בית הספר היסודי היו אמורים לחזור ללמוד בכפר היום (ראשון), אך חזרתם נדחתה, כנראה לסוף הרמדאן. תלמידי חטיבת הביניים והתיכון לומדים שם גם בשגרה. גם גן הילדים ומעון היום חזרו לפעילות.

"אנחנו גם בונים מרפאה חדשה. בינתיים כל שירותי המרפאה ניתנים בטיפת חלב. לצערי, כל מבני הציבור צריכים שיפוץ. כל הפעילות הקהילתית, החברתית, הלא פורמלית מתרכזת במבנה בית הספר".

הטיפול באוכלוסייה הוותיקה בכפר היא אתגר גדול. "היה קשה להשאיר את הוותיקים פה לתקופה ארוכה בבתים, אז מדי פעם הוצאנו אותם לטיול. בכל יום חמישי אנחנו מביאים אותם למרכז הוותיקים של המועצה האזורית".

מזעל כועס מאוד על ההתנהלות של מס רכוש ביישוב. "הרבה תושבים פתחו פניות, אבל הטיפול מאוד איטי. יש תושבים שעדיין לא ביקרו אצלם. אחד התושבים, שכל החלונות שלו נשברו, קיבל 2,400 שקלים פיצוי. זה לא מספיק לחלון וחצי. אני לא יודע מה לעשות עם זה. דיברנו עם המועצה ואני מקווה שנמצא פתרון לזה. הבתים שם ליד הגבול מאוד נפגעו".

בשגרה רבים מתושבי הכפר עובדים בחוץ. "לשמחתי, חלק מהמפעלים באזור הם מפעלים חיוניים, אז הם המשיכו לעבוד. אבל כמובן יש הרבה צעירים שאיבדו את הפרנסה שלהם. היום אנחנו מכינים תוכנית עבודה בנושא הכשרה לתעסוקה. למזלנו, יש מענקים שפחות או יותר מכסים את החובות, אבל עוד מעט ייגמר המענק וצריכים לחשוב קדימה מה עושים עם הצעירים". הממשלה האריכה את הזכאות לדמי אבטלה עד מאי, "אבל זה לא מספיק לזוג או למשפחה להתקיים בכבוד".

חוסר אמון: "בן גביר נתן נשק לכל החברים, אבל לנו על הגבול לא נתן"

בפתח חודש הרמדאן ובצל המצב הביטחוני, מזעל מנסה להפיק את המיטב. "הרמדאן הוא חודש שהילדים ביישוב מחכים לו. בכל שנה עשינו פסטיבל במתנ"ס ותהלוכה ביישוב. לצערי השנה לא יהיה לנו איפה לעשות את זה. נעשה רק תהלוכה. אני מקווה שנוכל לעשות את זה בסוף הרמדאן".

ברמדאן הצעירים מארגנים קבוצות מכל השכונות. הקבוצה המנצחת בטורניר זוכה בארוחה במסעדה או בפרס כספי. "כל הצעירים מביאים כיסאות, נרגילות וגרעינים, יושבים וצופים במשחק". המגרש נשאר שלם, אך סביבו עשבים שוטים וגלי אשפה. "מחר יגיעו אלינו מתנדבים וננקה את המגרש. מגיעים מחו"ל 30 מתנדבים.

"כמובן אנחנו מרגישים שזה לא אותו רמדאן כמו שהיה פעם, שאנשים מתחילים להכין את כל התאורה בבית, ברחובות וכל זה. רואים שמשהו קרה. גם אנחנו יוצאים ממלחמה שבה איבדנו חיילים שהיו איתנו פה, דור זימל, אני הכרתי אותו אז, זה היה קשה לקבל את זה שהוא נהרג פה, במתנ"ס. יש לנו גם חבר'ה של כיתת הכוננות שנפגעו והם עדיין בתהליך שיקום. גם איבדנו הרבה רכוש". מזעל רוצה להקים אנדרטת זיכרון לנופלים.

"הקהילה שלנו חזקה, יש לה חוסן, יש לה אמונה במערכות פה, במוסדות ובצה"ל. יש לנו 23 תושבים בכיתת הכוננות. כעשרה תושבים משרתים עכשיו במילואים בדרום ובצפון, ו-15 בשירות סדיר".

אבל התושבים חשים גם חוסר אמון בממשלה. "עד היום לא הגיעה אף דמות מהממשלה לבקר פה. הורידו את הכפר מרשימת הזכאים לאחזקת נשק פרטי. בן גביר נתן נשק לכל החברים, אבל לנו על הגבול לא נתן. הם דחו אפילו אנשים שמשרתים במילואים ובשירות קבע".

מזעל מהלך בתוך המתנ"ס שנחרב מפגיעת כטב"ם וטילי נ"ט. "באולם הזה התקיימו הרצאות, בקיץ חילקנו כאן מלגות לסטודנטים. במלחמה הייתה כאן פלוגת מילואים. דור זימל נהרג כאן ו-17 נפצעו מפגיעת הכטב"ם".

בחוץ זוג פרות מלחך את העשב בשולי המגרש. "צריך לתקן את הגדרות, כנראה נהרסו מתנועת הטנקים. אני אוהב לראות את הפרות, אבל לא כאן. בתור ילד הייתי רואה פרות בכל פינה. היום אם יש למשפחה עדר פרות, רק אחד מטפל בו. פעם כולם היו מטפלים".

למזעל יש הרבה תוכניות. "לא להכול אנחנו בשלים, לבריכה למשל. הקהילה תופסת את עצמה כקהילה, רואים את זה באירועים. אבל זו קהילה קטנה ויש הרבה קונפליקטים". מזעל מסביר כי בערב אל-עראמשה לא נבחר ועד, אלא יש ועד בהסכמה. "לא רצינו להכביד על התושבים. גם ככה המצב קשה. אז כל המועמדים התכנסו יחד לוועד והם יבחרו ראש ועד".

שיירת ג'יפים נכנסת לחניה של המתנ"ס. "יש עכשיו תרגיל של כיתות הכוננות", מסביר א', אחד מהחברים. "אני מורה בבית הספר בשייח' דנון, אבל כבר 480 ימים במילואים", הוא מוסיף. ח', שחזר לא מזמן מלבנון, מספר: "בינתיים לא מאפשרים לתושבים שם להגיע לגדר. השאלה מה יהיה כשהצבא ייצא? מי יגיע? אני אישית לא רגוע כל עוד אין הכרזה על סיום מלחמה".

מ', רכז הביטחון של היישוב, נכנס לתפקידו ב-5 באוקטובר 2023. "הביטחון כאן ביישוב היה מתחת לכל ביקורת. בניתי את המחלקה הזאת בזמן המלחמה, בערך חודש וחצי אחרי שהתחילה. רק בני המקום. התושבים כבר התפנו, והתחלתי לקבל טלפונים מהרבה מאוד תושבים שרצו לחזור. בהתחלה נשארנו יותר עם האוכלוסייה המבוגרת, בערך 400 תושבים. אישה מבוגרת שגרה בג'ורדך ממש קרוב לגבול נפצעה, וחילצתי אותה בעצמי. הצבא לא הסכים באותו זמן לעלות לשם.

"אני חושב שאיום הפלישה יכול להתממש. ב-9 באוקטובר הייתה החדירה הראשונה בגבול הצפון, זה 300 מטר מפה. יש פה בערך 300 בתים בבנייה ישנה שצריכים מיגון. הממשלה הגיעה עם רשימה של 70 בתים, אמרתי להם שיש 300. כאן אין זמן לרוץ למקלט ציבורי, אבל יש לנו כמה כאלה. בסוף מיגנו 50 בתים. יש עוד 250 בתים לא ממוגנים.

"החבר'ה פה עם רעל בעיניים מתחילת המלחמה. לצערי הודיעו לנו שב-1 באפריל צריך לדלל את כיתת הכוננות, מ-17 לוחמים לעשרה. זו דרישה סבירה? אנחנו על הגבול. אני מצפה שיגדילו, לא יקטינו".

לא ממהרים לחזור: "מה, אתה מותח קו וחיזבאללה לא יעברו אותו?"

מזעל עדיין לא חזר לכפר. הוא מתגורר בנהריה ומגיע לערב אל-עראמשה פעמיים-שלוש בשבוע. "אין פה משרד, אין פה כלום. אני עומד לסיים תואר שני באוניברסיטה". הוא אינו מודאג מהקטנת המענק למפונים שלא יחזרו. "מה זה 20 אלף שקל תמורת שקט נפשי?"

מעבר לגבול משתרע הכפר דהירה. מאחת השכונות בערב אל-עראמשה רואים את הכפר החרב. בין ההריסות מדי פעם נראים ילדים משחקים. "הם סונים, מעולם לא פעלו נגד ישראל. הם נפלו בני ערובה בידי חיזבאללה. אין להם גב באזור. לידם הכפר הנוצרי רמיש, לשם חיזבאללה לא נכנס, יש להם נשק וכוח". הוא מוסיף כי לדודו ז"ל היו קרובי משפחה בכפר דהירה, אבל הם לא שמעו מהם מאז המלחמה.

בשעות הצוהריים מגיעים הצעירים ל"קפה על הגבול". אייל, תושב הכפר, הקים את המקום לפני חודשיים לאחר שחרורו מצה"ל. "אין לי מה לעשות בחוץ, מה, ללכת לעבוד בתחנת דלק בשלומי? חשבתי לעבוד כעצמאי, עדיף גם לייצר מסגרת, פינה לצעירים ביישוב. את העסק הזה עשיתי לחיילים ולצעירים של הכפר.

"שירתי כגשש בלבנון, עם הגב לבית. בצבא יצאתי לבקר את ההורים במלון. איך יכול להיות ההסכם הזה? מה, אתה מותח קו וחיזבאללה לא יעברו אותו? הם יבואו כאזרחים שיעים". אייל ממהר להכין לבאים את הקפה ואת מנת הבית, נקניקייה בלחמנייה עם שפע רטבים. שוב ושוב השיחה נעה בין המצב הכלכלי לחשש הביטחוני. עם תום ההפסקה הוא אומר: "אני אשאר פה. האנשים פה טובים, אוהבים את המדינה. בסוף יהיה טוב".