אחרי שנה וחמישה חודשים במלון בגינוסר, גן דולב פתח הבוקר את שעריו מחדש בקיבוץ יפתח. "אנחנו מאוד מאוד מתרגשות ושמחות לחזור לגן" מספרות עדי ומאיה צ'רנה. עבור מאיה זו הפעם הראשונה במבנה הגן, לאחר שבשנה שעברה למדה בגן סביון של הקטנים. עדי מדגישה כי הרציפות החינוכית נשמרה לכל אורך התקופה: "הגן עבר בין מקלטים שונים עד שקיבל מרחב קבע באולם גדול – אך מעולם לא הפסיק את פעילותו".
מאז הפסקת האש, הורים רבים דאגו להחזיר את ילדיהם לסופי שבוע בקיבוץ כדי להרגילם מחדש. "ביום שישי הייתה מסיבת חזרה לקיבוץ ויש אווירה חגיגית באוויר," אומרת עדי. האווירה החיובית ניכרת גם ביום הראשון ללימודים, כאשר משפחות מברכות זו את זו, ילדים מתמהמהים עם חיבוקים נוספים, והורים רבים נשארים עמם עד לשעה 9:00. בית הספר היסודי צפוי להיפתח רק בהמשך השבוע, ולכן הורים רבים עדיין נמצאים עם ילדיהם הקטנים.
"זה הבית שלנו"
"הציעו לנו לחזור לתל-מונד, אבל החלטנו שאנחנו נשארים פה – זה הבית" אומרת לינוי אלפומה, שבתה הצעירה אביב לומדת בגן. משפחתה עברה לקיבוץ ביולי 2023, חודשים ספורים לפני הפינוי. "נכון, זה לא מובן מאליו שבחרנו לחזור, אבל דווקא בפינוי הרגשנו איזו קהילה חזקה זו – זה חיזק אצלנו את התחושה שעשינו בחירה נכונה. הילדים חוששים, בוודאי, אבל אנחנו ההורים משתדלים לשדר שאנחנו שלמים עם ההחלטה כדי לייצר תחושת ביטחון".
למרות שהגן שב לפעול, חלק מהציוד עדיין בדרכו ויגיע רק במהלך השבוע הקרוב. עם זאת, האווירה חיובית וצוות הגן מלא מוטיבציה להחזיר את הילדים לשגרה. "בכל נקודת משבר בחרנו לאסוף את עצמנו, לצמוח ולתקן," מספרת ירדן גיל, מנהלת הגן. במקביל לארגון הגן, היא עוסקת בפריקת הציוד של ביתה, שהיה במלון במשך תקופה ארוכה. "מדהים כמה נכנס בחדר אחד," היא צוחקת. לצד זאת, היא עוקבת אחר התקנת הממ"ד בביתה, כחלק ממערך ההגנה שמוקם ביישובי קו הגבול. "לא הגעתי לקיבוץ מעל לשנה. המראה של המקום היה שובר לב. אמנם המשיכו לטפח, אבל הייתה פה דממת מוות – כמו צ'רנוביל."
"הזמן יגיד את שלו"
"החינוך הרך זה הלב הפועם של הקיבוץ", אומרת עינת אורן דורה, גננת בגן, תושבת כפר גלעדי המתגוררת כיום באיילת השחר. גם תחת ההפגזות הכבדות של המלחמה, היא המשיכה לנסוע כל יום מביתה למלון בגינוסר, כדי להבטיח שהגן ימשיך לפעול. "אנחנו ביום הראשון בגן, ואתה לא שומע בכי – זה כי הילדים מרגישים רציפות. זה ששמרנו על הצוות שמר על הגן, על הילדים ועל הקהילה." בשבועות הקרובים הצוות ינסה להשיב את שגרת הלימודים, לחגוג את פורים ופסח ולבסס מחדש את תחושת היציבות. "אין לנו בדיוק שגרה, אני מקווה לבנות אותה לאט-לאט".
עם זאת, המצב הביטחוני עדיין מעורר חששות כבדים. "גדלתי בכפר גלעדי, והפחד הכי גדול שלי בחיים הוא חדירות," אומרת עינת, "ב-7 באוקטובר התגשמו כל הסיוטים שלי. אני לא רוצה לחשוב מה נעשה אם תהיה חדירה עם 20 ילדים בגן". מחוץ לגן עומד גרשון קסטלנובו, בן 90 וממקימי הקיבוץ, שמתחבק עם ההורים והילדים. כולם אומרים לו שלום – הוא הסבא של הגן.
"אני ריאליסט – זה שאני פה זו עובדה. לא יודע אם זה מנחם", הוא אומר. לדבריו, ישנן משפחות שהחליטו שלא לחזור, והוא מקווה שזה לא יהפוך לתופעה רחבה. "אף פעם לא פחדתי, כי תמיד הפגיזו פה", הוא מוסיף. ילדיו, נכדיו, וכעת גם ניניו למדו במקבץ הגנים של הקיבוץ. "ברור לי שהנוף האנושי ישתנה. אבל זה הבית. הזמן יגיד את שלו".
