אלפי בני אדם ליוו היום (שני) את מסע ההלוויה של החלל החטוף איציק אלגרט כשהם אוחזים בדגלי ישראל. מסע ההלוויה החל בראשון לציון, והמשיך במחלף ראשונים, מחלף יבנה, צומת יד מרדכי, צומת סעד, וצומת ניר עוז.

אלגרט נחטף מביתו שבקיבוץ ניר עוז בהיותו בן 68, ונרצח בשבי חמאס. הניח אחריו שני ילדים, אח ושתי אחיות. ארונו הובא לישראל בשבוע שעבר בהסכם עם חמאס.

דני אלגרט, אחיו של איציק אלגרט שהיה לאחת הדמויות המובילות במאבק לשחרור החטופים ספד לו: "חזרת הביתה. הבטחתי שאני אחזיר אותך וקיימתי את ההבטחה.
אני בטוח שאתה מרגיש עכשיו בבית. המילים האחרונות שלך לפני שנחטפת מדמם היו 'דני זה הסוף', נאבקנו בכל הכוח להוכיח לך שטעית, נכשלנו.

"האויב שגרם למותך לא היה מי שחטף אותך אלא מי שהפקיר אותך. את החטיפה, החוטפים והפציעה הצלחת לשרוד חודשים ארוכים, את החטיפה, החוטפים והפציעה הצלחת לשרוד חודשים ארוכים. לבסוף ראש הממשלה שלך הכניע אותך באמצעות הטרפוד וההפקרה. זה אכן הסוף אבל לא רק הסוף לחייך. זה הסוף של המדינה היהודית שלא קיימה את חובתה ועמדה על דמך בזמן שאתה נמצא בפיקוח נפש. הארון שלך עטוף בדגל המדינה, המדינה שכל כך אהבת הפנתה לך עורף בשעות האמת.

"איציק. אתה שהיית אמון על כריית הקברים כאן בבית העלמין בניר עוז, נחסכה ממך כריית עשרות קברים של קורבנות שואת ניר עוז. אתה מצטרף כאן לאבא, אמא לאלי וג׳נין, נחמתי היחידה היא שהם הלכו לעולמם בטרם חוו את השואה בקיבוץ ניר עוז. נתניהו ניצח אותי בקרב על חייך וחיי שאר החללים. רוצה את השלטון בחיים יותר מאשר אותך בחיים, אני מבטיח לך שאנחנו ננצח אותו במערכה על המדינה. מותך ומותם של החטופים האחרים  לא יהיה לשווא, הוא יהיה הדלק במאבק להצלת שאר החטופים והמדינה".

רחל אלגרט, אחותו של איציק אלגרט: "משפחת אלגרט הידועה – זה אנחנו. משפחה מוזרה, משפחה של אמנים. מוכשרת, מנהיגה ואהובה. אתה, איציק, היית ההנדימן של הקיבוץ. ידעת לתקן כל פגע, לאלתר בכישרון יוצא דופן. איציק, אלי ואני הגענו לקיבוץ ניר עוז בשנות ה-70, אחרי השירות הצבאי, לפני המון שנים. נתנו מעצמנו הרבה, קיבלנו המון – עד שהכול נגמר. האדמה הפכה לשדה קטל ודם. הצבא לא בא.

"לקחו אותך ואת אלכס דנציג, אבי ילדיי, למנהרות חשוכות, לגיהנום. ולא חזרתם. לא הצלחנו להילחם בממשלה אטומה, זחוחה ורעה. בשבת, 7 באוקטובר, נכנסו לביתי אנשים צמאי דם ושנאה, עדן, אחינעם ואני נלחמנו בגופנו ובנפשנו, ונגד כל הסיכויים – יכולנו להם. גם מתי ולי, הנכדות הקטנות שלי, וכן שירי וירון – ניצל. אתה, איציק, נלחמת בהם בחרוף נפש. כל כך האמנתי שתחזור חי. עינו אותך, הרעיבו אותך, הלכת בייסורים גדולים שרק רוצחים תאבי דם יכולים לעולל.

"אתה יודע, החיים פה למטה לא משהו. סיוט שלא נגמר, ולא ייגמר – עד שכל החטופים, החיים והמתים, יחזרו אלינו. אני מייחלת לוועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הביזיון המטורף הזה. לא הייתה 'תקלה', היה עיוורון מוחלט. מבטיחה לך – שלא נוותר ולא נשתוק".

אחיינו, עמית אלגרט: "איציק אהוב שלי, סליחה. כל כך פחדנו מבשורת האיוב האיומה, כל כך פיללנו שההודעה על הסכם תקדים אותה ונזכה לראות אותך בחיים כאן לידינו, ביחד איתנו, בבית".

"מאז אותה השבת הארורה, שעון הזמן נעצר, לוח השנה קפא. החלומות עלייך בלילה רק הולכים וגוברים, הסיוטים על רגעי חטיפתך לא נותנים לי רגע של מנוח. התמונות המזעזעות מביתך, מהקיבוץ שלנו ושאינן מפסיקות לרוץ במוחי, הן אותן התמונות שלקוחות מסרט אימה שאף במאי לא ביים, שאף תסריטאי עוד לא כתב.

"בבוקר השבת הספקנו לשוחח מספר פעמים, בפעם האחרונה סימנת לי שהכל בסדר ואמרת בקלילות (אותה הקלילות שאפיינה אותך כל חייך) שיש כאן קצת בלגן, אך נראה שזה לא רציני ושמשתלטים על האירוע. היית נעול בממ״ד במשך כל שעות הבוקר ולא באמת יכולת לראות, לשער או אפילו לדמיין את המתרחש בחוץ".

"נעדרת במשך שבוע, עד לבשורה 'המשמחת' שקיבלנו, שנחטפת ובחיים. לא אשכח איך שמחתי שזה לא היה הסוף כפי שאמרת בשיחת הטלפון האחרונה, לא אשכח איך שמחתי שאתה בחיים. מאז יצאנו למסע להשבתך הביתה, בכל רגע הייתי בטוח שהנה, אוטוטו ואתה חוזר. מסע שלימים הפך למאבק".

"איציק שלי, נחטפת באכזריות, בזמן שהיית בחיים, שרדת זמן רב של סבל, ייסורים ועינויים קשים במנהרות החמאס. ניתן היה להציל אותך. צריך היה להציל אותך – חייב היה להציל אותך".

כל החיים איתך היו סרט קומדיה, איך זה הגיוני שהסוף הוא כל כך טרגי. החיוך והצחוק הם אתה, חלק בלתי נפרד ממך, בלתי אפשרי היה לחייך בהיותך בשבי. אני בטוח שעכשיו אתה מחייך ושומר עלינו מלמעלה. במותך ציווית לנו את החיים, בשם כך אנחנו נמשיך להילחם על ערך החיים – עד החטוף האחרון".

גילי חזות נשא דברים בשם קיבוץ ניר עוז: "מישהי אמרה לי 'להלוויה הזאת אני אבוא אפילו מרחוק, כי איציק הגיע אלי, אמנם מקרוב, בכל פעם שקראתי לו, וקראתי לו הרבה כי גרתי בבית שהתשתיות שלו היו בנות שנים רבות". זה איציק.הוא היה בא תמיד, ובכל מזג אויר, עם אנרגיה עצבנית אך במהות עם רצון לתקן, לשפר, ובהמשך לבדוק אם הכול כשורה.

"איציק הגיע אלינו בעקבות אחיו אלי זכרונו לברכה ורחל אחותו תבדל לחיים ארוכים וטובים.
איציק נולד ב-1 ביולי 1955 וגדל בבת ים. לניר עוז הגיע ב-1983. תמונות של איציק בניר עוז – בבריכה יושב עם חבר'ה ומשחק שש-בש, משחק כדורסל במים, מבלה בפאב. שועט על הרכב שחונה ליד ביתו לתקן, לעבוד, להיות לשירותינו. מתקשרים: 'איציק אין סודה', 'איציק אין קיטור במכבסה', 'איציק אין מים'. חופר תעלה כולו מלא בוץ ולכלוך כדי לפתור פיצוץ.

"איציק היה בן 68 כאשר פרצו לביתו המטופח והנקי בני העוולה וחטפו אותו באלימות לעזה. במהלך החטיפה נורה ונפצע בידו. הוא שרד את ההפקרה בשבי עד אפריל 2024, אז הגיע המודיעין שיש חשש לחייו. הוא נחשב חי מבחינת המדינה עד שגופתו הוחזרה בשבוע שעבר, הלך וגווע בשבי עד שהוכרע ומת מרעב או מחלה.

"בנובמבר 2023 איציק נכלל בפעימת המבוגרים שחמאס הציע להחזיר, ונתניהו העדיף לצאת למלחמה. היום כולם מתים, כולם הופקרו, כולם חברי קיבוץ ניר-עוז. חשבנו שיש לאיציק חוסן פיזי ונפשי להחזיק מעמד, אמנם הוא היה פצוע, אבל חשבנו שנקבל אותו חזרה ובעזרת האהבה והחום שלנו הוא יצליח לחזור לחיים. לכן היה מאכזב, מתסכל, מכעיס, מעציב עד כלות לקבל את ההודעה על הרצחו בשבי המתועב בעזה. איציק, חזרת הביתה לאדמת ניר עוז שהיתה ביתך החם והאוהב שנים רבות. יהי זכרך מבורך".

ראש עיריית ראשון לציון רז קינסטליך ספד לאלגרט בזמן מסע ההלוויה, תוך התייחסות לאחיו. קינסטליך: "את איציק אלגרט ז"ל, האיש בעל העיניים הצוחקות והחיוך הצנוע, למדנו להכיר דרך סיפוריו של אחיו דני, תושב העיר ומורה לאזרחות במקיף י׳. דני, לא הפסקת ללמד עבור התלמידים שלך ולא הפסקת להילחם עבור אחיך ושאר החטופים. גם הפעם כמו בכל השבוע וחצי האחרונים, מסע ההלוויה התחיל מהעיר שלנו, והיה מרגש לראות את ההמונים שהגיעו וליוו את השיירה העצובה, זהו מראה שמעיד כמה עוצמות יש לעם הזה גם ברגעיו הקשים ביותר".