שבעים ממלחמות, תושבי קריית שמונה התחילו לחזור הביתה לתוך מערכת בחירות שנייה בשבועיים, אבל המלחמה הפוליטית היא האחרונה בסדר העדיפויות – קודמות לה המלחמה במס רכוש, ברחובות המוזנחים, בחשש מפני המצב הביטחוני והעתיד שמצפה לצעירי העיר.

"כשגורשנו מעיראק ב-49' כתבו לנו בתעודה: 'תלכו, ואל תחזרו'", נזכרת כרמלה אוחנה בפינוי הגדול הראשון של חייה, קצת אחרי זה משפחתה הגיעה למעברה שלימים תהפוך לקריית שמונה. ב-16 החודשים האחרונים היא גרה באחד מקיבוצי עמק החולה וחזרה הביתה רק לאחרונה. "גם עכשיו, כשאני בבית, אני בתוך תחושה נוראית של תלישות. שעקרו אותי בניגוד לרצוני".

עם החזרה הביתה, היא התחילה לנעול את הדלתות לראשונה בחייה: "מפמפמים בנו פחד מסיבות פוליטיות, וזה עובד גם עליי". באחת מהפסקות החשמל הארוכות ששררו בעיר המזגן שלה שבק חיים, אבל היא לא מתלוננת: "צריך להיכנס לפרופורציות. אלו רק דברים, אפשר לקנות חדשים", היא אומרת ביחס לביקורת שהיא שומעת על תוכניות הפיצויים, או המצב הכללי. "עמרי מירן, החטוף מנחל עוז, הוא בן דוד שלי, אני רואה את אבא שלו – אין לו פנים, ואני מרגישה אשמה במה שקורה לנו. אנחנו חייבים לשמור על עצמנו כעם, להתעסק במה שחשוב – אנשים לא מבינים שאין לנו עתיד בגלות".

"אחי, אתה מסתובב פה בערב ואין פה אף אחד. זה סופר מוזר", אומר רגב אהרון, תלמיד כיתה ט', הגיע לעיר מראשון לציון בכיתה ד'. "בתל אביב אתה רואה אדם – זה חד פעמי. לא תראה אותו יותר. פה כל מי שאני רואה מכיר אותי – וזה עושה לי טוב בלב".

אהרון וחבריו בשבוע של חופש, בתי הספר עדיין בהכנות, והלימודים צפויים להתחיל רק בשבוע הבא. כשהיה בתל אביב, הוא בעיקר עבד "במשכורת שבחיים לא תהיה לי פה" ובילה בים: "יש לי חברים בטבריה שלא ראיתי חודשים ועכשיו יש עלינו לחץ לחזור ללמוד. אם להגיד בכנות, מה שהיה לנו בפינוי זה לא באמת למידה. אפילו קצת חרטא".

"תסתכל החוצה, נראה כאילו נפל אטום על העיר", אומר יוסי פחימה, ראש המטה של זאביק זויגי, שרץ למועצת העיר ומורה לחינוך מיוחד בעיר. "מבחינתי, הלימודים במוקדי הפינוי היו בסדר גמור", הוא יליד העיר וגר בה כל חייו. "לדעתי המצב עכשיו עוד יותר גרוע משהיה, כי בפינוי ראינו איך נראות ערים נורמליות. אם הפוליטיקאים לא ייקחו את הסיפור של חזות העיר ברצינות, מי יישאר לגור בה? פנסיונרים ונכים, אנשים שאין להם ברירה".

"מה יש להגיד? התוהו ובוהו חוגגים. הרוב סגור. הבניינים עומדים ריקים, ומלוכלך", כך מתאר את החזרה אמציה דהרי, בעל מסגריה שמגיע לעיר מכורזים כל יום, גם בזמן המלחמה. בתקופות כשהיה העסק הפתוח היחיד, ואפילו התראיין ל-CNN שם סיפר את סיפורה של העיר העזובה, שהחזרה אליה מתניעה בהילוך איטי. "בכנות, זו הייתה תקופה מפחידה ולא נעימה, היום אני לא חושש על עצמי כלכלית, כמו שעל העסקים מסביב. אנשים חוזרים לעיר, אבל חוזרים לאט, בזהירות, אולי הם מפחדים לחזור? במחשבה שנייה, כנראה שאם עסקים לא יפתחו זה ישפיע גם עליי. אבל אני משתדל להיות אופטימי".

"60 שנה אנחנו בעיר תחת הפגזות, ורק עכשיו פעם ראשונה, ספגנו פגיעה ישירה בבית", למרות שנפגעו שתי דירות שהיו ברשותם בבניין שספג פגיעה ישירה – כרגע אישרו להם, עקרונית, פיצוי רק על אחת. "לך תבין איך החישוב שלהם עובד. זה מייאש", אומר שמעון צרפתי.

"זו מלחמה. רדיפה מתמדת, ככה כבר תשעה חודשים", אומרת אישתו שושנה, הזוג שוכר דירה בחצור הגלילית, דמי הפינוי הסתיימו ומעכשיו מס רכוש עובר לשלם את השכירות שלהם, אבל כל הפרטים עדין לא סגורים. "וואלה, לא יודעים להגיד אם נחזור. אין זמן לחשוב מה יהיה עם העיר. צריך לחשוב מה יהיה איתנו".

אלי, תושב העיר עובד באחד ממוסדות הדת שלה, ונשאר בה לספק שירותי דת לאורך כל המלחמה ,"להתקשר למשפחה ולהגיד לה שהקבר נפגע, זו הודעה שקשה מאוד למסור. לפעמים אני לא מצליח, אז אני מגיע עם המשפחה לקבר ושם הם מגלים את זה במקום. זה נורא. אני חושב שזה יותר כואב אפילו מפגיעה בבית שלך".

"מה לא היה לנו? הלוויות שמגרדים אליהם אנשים מהרחוב, הלוויה ב-02:00-03:00 בלילה. לא ריחמנו על עצמנו. קראתי קדיש תחת מטחים, כשכולם מסביב השתטחו על הרצפה. אני אדם בשר ודם, ברור שאני מפחד. אבל זו המחויבות שלי".

"מה יעזור להביא לפה אוניברסיטה, היי-טק, כשחצי מהעיר עובדים בשכר מינימום?", אומר דניאל בביקורת על תוכניות השיקום ארוכות הטווח שפורסמו בחדשות, "התוכניות האלו לא קשורות למציאות. צריך פה תעשייה חדשה, מקומות שלא ישלמו 6,000 שקלים בחודש, כשלשכור דירה הכי מוזנחת פה עולה 3,000 שקלים. אנחנו צריכים סטף ורטהיימר, תעשייה מכובדת, לא חניית ביניים לצעירים לתואר ראשון, אלא משהו שיגרום לבת שלי שלא חזרה לפה אחרי הצבא לרצות לחיות פה".

"היו לי חיים מלאים בירושלים, אבל אני בחרתי לעזוב הכול. אני משוגעת, אני יודעת", תמר סער גרה בכפר בלום ועובדת בעיר, הגיעה לצפון לפני מספר חודשים דרך תוכנית 'תורנו', שמניעה קבוצות של צעירים להתגורר בצפון ולהיות חלק מתהליכי השיקום. "מבחינתי לחיות פה זו בחירה, אידיאל. גם אם עכשיו די ריק פה. אם אני אמצא כאן את מקומי, שתהיה לי קהילה ועבודה משמעותית – אני חושבת שאשאר. למה לא?".

"אני יליד קריית שמונה, והמצב עכשיו זה הכי גרוע שהיה לנו אי פעם", אמר מאיר, שפינה את עצמו לאחד הקיבוצים הדרומיים של עמק החולה, אבל ממשיך לנסוע כל יום לעיר לעבודה. הוא מתוסכל מאיך שנראית הפסקת האש ומרגיש שחלוקת הכספים, שלחצה את התושבים לחזור ונועדה לתחושתו לכסות את זה שהמדינה לא סיפקה ביטחון אמיתי: "זה לא רק ההנהגה, זה המנטליות של כולנו. פעם, גם לי היה קשה לחשוב איך שהפצצנו להם שכונות. אנחנו עם של רחמנים. אני לא גזען, במשך שנים אני עובד עם ערבים מכל האזור פה והם חברים שלי. אבל ברור לי שאם לא נוריד על השכנים שלנו פטיש כבד, ולא איזה הסכם מצ'וקמק כמו שעשינו עכשיו, שום דבר לא ישתנה".

שבועיים אחרי הפסקת האש לאחר מבצע ענבי זעם ב-1996, נחתה קטיושה מחוץ לבית שלו, אירוע שמלווה אותו עד היום: "השתיקו אותנו אז ובגלל זה קיבלנו את מה שקיבלנו עכשיו. החברים הדרוזים והצד"לניקים שלי צוחקים עלי שאנחנו חושבים שתהיה פה שגרה, הם מבינים את החיזבאללה טוב מאיתנו".

"העיר חרבה, חזרנו 30 שנה אחורה", אומרת עדנה פרץ, בעלת דוכן אוכל בתחנה המרכזית. במלחמה היא התפנתה מהעיר על דעת עצמה, וסגרה את המכולת. ספקים לא הביאו סחורה בכל מקרה, אז לא היה למה. הבית שלה נפגע, ונמצא בשיפוצים אבל היא מודה לאלוהים: "בניגוד למנהיגים, הוא היחיד שאפשר לסמוך עליו", היא מספרת ומוסיפה שלא הייתה פגיעה בדוכן, בו היא מחזיקה מאות תגיד וסיכות צהליות שהעניקו לה חיילים לאורך 30 שנה: "אוכל לחיילים, לתת להם נשיקה – זו הפטריוטיות שלי".

"אני אסגור היום מוקדם ואלך להצביע, אבל אתה יודע מה אומרים: 'הבטחות כמו חול ואין מה לאכול'. אני מקווה שיהיה לנו ראש עיר חדש שיעבוד באמת, כי העיר עדיין לא מוכנה לקליטה: זכוכיות מנופצות. טינופת. עיזבון. תראה את הקניון הנטוש, ככה אפשר לחזור? יש פה עוד המון עבודה".

"כל המכוניות שאתה רואה פה זה בגלל הבחירות, בערב העיר תהיה מתה", אומר אלון מלכה, שרוב השנה עשה מילואים. באמצע הוא גילה שהדוד שלו דולף, רק כשהוא גילה את זה היה מאוחר מדי והיה צריך להחליף את כל המערכת – 6,000 שקלים שיצאו במכה מהכיס ובינתיים אין מי שיחזיר. "זו הוצאה לא נעימה, אבל מה נותר לעשות? העזרה שנקבל בסוף מהמדינה לא תספיק זה ברור לכולם. אני אישית גם עוזר להורים. אתה מסתובב ברחוב ורואה אנשים זורקים את כל תכולת הבית שלהם גם בלי שיפגע בבית טיל, יש פה אירוע שאני לא בטוח שהמדינה מבינה אותו עד הסוף".

"אני שורשי בעיר, אין לי תוכניות לעזוב, אבל אנחנו צריכים פה עזרה שהיא לא רק מענק חד פעמי. אי אפשר להסתפק ב'קחו ערימת כסף וגמרנו' צריך גוף שילווה את התושבים, שיהיה כתובת להתקשר אליה ולקבל עזרה. עסקים של חברים שלי על סף קריסה, כי אתה לא יודע אם שווה לפתוח ואז לא פותח. זה כדור שלג אכזרי, שהמדינה חייבת לתת לו מענה".

"אנשים יחזרו קודם כל כי אין להם את הכסף לא לחזור", אומר נדב עמר, בעלי פלאפל עמר, מוסד קולינרי בן 70 שנה שהיה פתוח כל המלחמה. "אי אפשר באמת לגור במרכז אם אתה עם משכורות של הפריפריה. זו עיר רווחה, אנשים חיים על קצבאות – אז עכשיו לעבור למרכז? זה לא דיבור רציני".

תנועת הלקוחות בפלאפל גדלה בקצב מסחרר, עמר אומר שסביב השולחנות יש שמחה והתרגשות, לא מרמור, גם כשביום הבחירות העמידה בתור מתארכת עד לרבע שעה, "המסורת של העסק והמחויבות אליו החזיקה אותנו, גם במחיר סיכון החיים שלנו".

"מציגים פה תמונה שהיא לא מדויקת", הוא אומר בהקשר לדימוי שנוצר שרק העניים חוזרים. "יש אנשים שהפינוי עשה להם טוב, במיוחד אלו שלא מרוויחים הרבה. אתה חי במקום טוב, על חשבון המדינה. לחזור עכשיו למציאות הזו? זו פצצה לפנים".

"אני חוזר עם עין בוכה ועין צוחקת", אומר אריה סעדה, שחזר לעיר  מספר שעות לפני סגירת הקלפי. את 15 החודשים האחרונים העביר בירושלים עם נכדותיו: "אני כבר מאוד מתגעגע אליהן, אבל הרגשנו שצריך לחזור. שצריך להעמיד את העיר על הרגליים. ויש לנו אחריות בזה".

אריה הגיע לפה עם משפחתו בשנות ה-80 ולא עזב מאז. הוא ואשתו פרקו את החפצים הראשונים וניגשו להצביע בקלפי בבית הספר דנצינגר, בו עבד בעבר: "כשבאנו לפה הרגשנו שאנחנו מגשימים את הציונות. אבל הילדים והתלמידים שלנו שילמו מחיר של לחיות בעיר מופגזת. שנים אנחנו בקיפאון, אבל לפני איזה זמן התחילה תקופה של צמיחה שנקטעה בבת אחת. כשאני חושב על זה עכשיו, מה שקרה לנו זה אירוע עצום עבור מקום כל כך קטן. גם מלחמה, גם פריפריה. אתגר השיקום יהיה כל כך קשה. לא משנה מי ייבחר – אני לא מקנא בו".