"הילדה הכי יפה בגן" הפכה ל-La Petite Fille la Plus Jolie du Monde בקאבר של ענת מושקובסקי, שזכה לשבחים בארץ ובצרפת. מאז מוסיפה מושקובסקי (33) ליצור ולשיר בצרפתית, לצד העברית והאנגלית. ״יש משהו על-זמני בצרפתית, וגם בפריז", היא אומרת ל'דבר'. "יש איזושהי כמיהה אליהם, זו שפה שיש בה משהו מורכב וקצת בלתי מושג, ויש לה את המצלול הכי יפה בעולם״.

מושקובסקי נולדה בארץ והיא פולנייה שלמה. למרות זאת, החיבור שלה לצרפתית הוא מגיל ינקות, דרך המטפלת שלה שהייתה צרפתייה. ״ז'ינט עלתה מפריז, בדרך חתחתים הגיעה לארץ. היא איבדה את ההורים שלה בשואה. מה שהציל אותה זה שהיא גדלה במנזר, והיא לא ידעה שהיא יהודייה. והאישה הזאת, שהיא מאוד עוצמתית וחזקה, נקרתה בדרכי, וככה נחשפתי לצרפתית, באמת מגיל אפס. בחלוף השנים הבנתי שאני נמשכת לשפה, רציתי לדבר ולכתוב ולקרוא, ואז התחלתי עם מוזיקה בצרפתית״.

לתופעה של המשיכה לצרפת יש שם: פרנקופיליה. זהו כינוי לאנשים כמו מיכל אסתר ברקאי, שאין להם שום קשר ביוגרפי לצרפת, ובכל זאת משהו בהם נקשר אליה בעבותות. ״תמיד הרגשתי צרפתייה, אבל אני לא צרפתייה", מספרת ברקאי. "עשיתי כל מה שיכולתי כדי ללמוד צרפתית״. היא למדה תואר שני בספרות צרפתית וכתבה תזה על המשורר שארל בודלר. ״הוא כל כך אפל. צרפתים מדקלמים אותו, ואלה דברים כבדים! הם כזה, ׳גדלנו על זה׳, אבל אלו שירים שמפעילים אותך, זה לא סתם. ומה שהמורה שלי לצרפתית אמרה לי, ׳אנחנו ינקנו את זה, זה בדם שלנו׳״.

האופל הצרפתי שברקאי נמשכת אליו גרם לה לתרגם לעברית שירים של סרז׳ גינסבורג. ״הוא הכי מפורסם, הוא כמו השלמה ארצי של צרפת. ויש לו תכנים מאוד מאוד כבדים וגסים. מאוד גסים, אפילו ברמה ששיר אחד שהוא שר עם הבת שלו הוא על גילוי עריות. זה נראה לי נורא מצחיק שבארץ חושבים שהשיר הכי מפורסם שלו זה איזה שיר אהבה, והמילים הן כל כך שערורייתיות! גם לעידן שלנו, אני לא יודעת אם מישהו היה כותב ככה״.

ערב מחווה לגינסבורג נערך בחודש שעבר תדר בתל אביב. לצד מושקובסקי, השתתפה בו גם ריף כהן, מוזיקאית ישראלית ממוצא צרפתי. היא מתארת דבר דומה למה שתיארה ברקאי: ״הטקסטים שלו הם מאוד מאוד בוטים, נקרא לזה ככה. צחקתי על זה באחת החזרות, ממש תרגמתי להם את המילים ואמרתי להם, ׳תשמעו מה אני שרה, כי היום דבר כזה לא היה עובר׳״.

כהן מתייחסת בצורה אחרת לפופולריות של גינסבורג בישראל: ״הוא מעין סמל של צרפתיות של שנות ה-90-80-70, ואפילו בשנות האלפיים עדיין היו מתלבשים ומנגנים בהשפעתו, אז אין ספק שזה חלק גדול מהתרבות הצרפתית. היום אנחנו בעידן קצת אחר, ואני רואה אותו כמו נוסטלגיה כזאת. יש את זה להמון ישראלים, נוסטלגיה של פריז״.

הפרנקופילים והפרנקופונים

כהן (41) אומנם נולדה בישראל ומשפחת אביה חיה בארץ, אבל בילתה הרבה מילדותה אצל צד משפחת אימהּ בצרפת. אימה נולדה באלג׳יריה וברחה עם כל משפחתה לצרפת. אחרי כמה שנים בפריז, המשפחה השתקעה בעיר ניס, על גדות הים התיכון, ולקראת לידתה של כהן, החליטה אימה לעלות לישראל. ״הייתי חצי-חצי, כלומר כל חופש גדול, כל פסח, היינו שם בצרפת עם המשפחה, וגדלתי ככה לסירוגין. יש לי חברי ילדות שאני בקשר איתם מכל מיני קייטנות שהייתי, מכל מיני אירועים וסופי שבוע. משפחה מאוד גדולה״. המוזיקה של מתאפיינת בהשפעות ערביות חזקות, שהיא אומרת שקיבלה משני הצדדים כתוניסאית וכאלג׳יראית.

המוזיקה שלך יותר ישראלית או יותר צרפתית?
״צרפתים רואים את A Paris וחושדים בקליפ הזה: ׳זאת צרפתייה שרוקדת עם מהגרים? או שהיא מהגרת שמראה לנו את פריז מנקודת המבט שלה?׳ בקליפ צילמתי במקומות שלא נראים כמו פריז, שנראים כמו אלג'יריה. גם במקומות קלאסיים בצרפת, אבל עדיין מנקודת מבט חיצונית. מבחינתי הכול זה פריז, זה גם פריז הסופר-ערבית וגם פריז הסופר-קלאסית.

בארץ הקהל פשוט מתחבר לאנרגיה של השירים, כי בסופו של דבר זאת אנרגיה מאוד שמחה ומאוד מרימה. זה סוג של חפלה צרפתית. תמיד יש גם צרפתים שמגיעים, אבל יש גם אנשים שלא מדברים בכלל צרפתית. הקהל שלי מאוד מעורב – גם דתי, גם חילוני, גם צרפתי, גם לא צרפתי״.

כהן חיה תקופה בפריז וחתמה בלייבל יוניברסל פריז כבר בגיל 27. היא עבדה עם התעשייה הצרפתית ויצאה לסיבוב הופעות של יותר משנה באירופה. ״דווקא בפריז הכרתי יותר את הצד הערבי. יש השפעה ערבית מאוד מאוד גדולה, וצפון אפריקאית בכלל, גם ברברית, יש שם ניואנסים ודקויות, כלומר אנשים מכירים שם היטב את ההבדל בין תוניסאי, אלג'יראי, מצרי או מרוקאי, ופה זה לא ככה. אז באמת המון דברים צפון אפריקאים למדתי שם לעומק. כשחייתי שם פגשתי יותר מקרוב את השורשים שלי״.

כיום היא מצביעה על קושי גדול להגיע לקהל בצרפת. ״אני בקשר עם חברות ההפצה, והם לא יודעים מה לעשות עם בן אדם כמוני. פשוט לא יודעים מה לעשות עם מוזיקה ערבית, ורוב הקהל שלהם ערבי, זה פשוט לא ייאמן״. במקום זה, היא מופיעה בטורקיה בקביעות בשבע השנים האחרונות, שם היא אומרת שהתרבות המזרח תיכונית הופכת אותה לנגישה ופופולרית. ״בטורקיה יש קהל פרנקופוני מאוד גדול. יש להם שם ממש מעמד שלם שהוא פרנקופוני, שלומדים בבתי ספר צרפתים, והם דוברי צרפתית מלאה, והם מבינים את כל הטקסט. הופתעתי לראות את הדלת הגדולה שנפתחה לי שם״. הפרנקופונים הם אנשים ובעיקר קהילות דוברי צרפתית. הם שונים מפרנקופילים, שלא בהכרח יודעים את השפה הצרפתית, וזיקתם לתרבות הצרפתית מבוססת על אהבה.

גם מושקובסקי לא פונה בהופעותיה בהכרח לקהל צרפתי. ״רוב הקהל שלי בישראל לא דובר צרפתית, ועדיין יש לזה מקום, כי אני מרגישה שהקהל בא לראות אומן שמחובר לעצמו וליצירה. יש לזה ערך רגשי גם אם הקהל לא מבין את השפה. כשאני עוברת לשיר בעברית בהופעה שלי עוד משהו נפתח, כי לא יעזור – קהל שמבין את השפה זה מאוד חזק. אבל כן, יש לזה מקום. העובדה היא שחצי מהרפרטואר שלי בצרפתית והקהל מגיע. לפעמים יש כאלה ששרים בג'יבריש. יש משהו בצרפתית שאני אוהבת, כי זה כאילו יצא לי במקרה, הלכתי לשם כי הלב שלי היה שם, בזכות אותה ז'ינט. אבל באיזשהו שלב קלטתי שזה מייחד אותי ממוזיקאים ומוזיקאיות אחרות, כי רוב המוזיקאים היוצרים בישראל לא שרים בשפה זרה. אז באיזשהו שלב הבנתי שבאמת במקרה יצא לי בידול. יצא לי משהו אחר, וזה מעניין גם כי יש משהו בלבודד את השפה, שלא ברור לאן זה ילך מוזיקלית. זה לא מובן מאליו מה יקרה שם״.

ליצור בעברית אחרי 7 באוקטובר

בקבוצת הפייסבוק פרנקופילים אנונימיים יש יותר מ-17 אלף חברים. בקבוצה מתפרסמות בעיקר המלצות על מקומות שונים לטייל בהם בצרפת, וסיפורים היסטוריים על המדינה. ברקאי שיתפה שם את עמוד הפייסבוק מלשונו אני מתבטאת שהקימה, עם שירי סרז׳ גינסבורג מתורגמים לעברית, וקיבלה תגובות חמות. היא מתארת גם את ההווי בלימודים שלה, באוניברסיטה ובמכון הצרפתי, בתל אביב ובירושלים, כמוכווני צרפת. ״תמיד היה דיבור על צרפת. כולנו נסענו לצרפת, וכולנו שהינו בצרפת, וחברה שלי אפילו עברה לשם בסופו של דבר. אני מרגישה שזה לא כל כך יכול להתממש פה. הצרפתים מאוד שונים מהישראלים. אני מבדילה בין יהודים צרפתים לבין צרפתים צרפתים. אני מרגישה שהיהודים הצרפתים אינם מאותה תרבות. אני פחות יכולה לדמיין יהודייה-צרפתייה מאוד אוהבת את סרז׳ גינסבורג, כי בדרך כלל הם יותר מסורתיים. מהמפגשים שהיו לי עם צרפתים שעלו, בעיקר בעולם הדייטים, הם היו הרבה יותר שמרנים״.

לישראל עלו מאז קום המדינה יותר מ-200 אלף יהודים מצרפת. בשנים האחרונות הם עומדים במקום השני אחרי רוסיה, עם ממוצע של כ-2,000 עולים בשנה. העולים מצרפת נתקלים בבעיות שונות בקליטתם בארץ, ואף שהקהילה מתאפיינת בזהות ציונית חזקה, כ-10% מהם חוזרים בתחושת כישלון לצרפת. מעבר לקשיים בתעסוקה, בדיור, ביוקר המחיה ובשפה, נראה שגם התרבות הישראלית אינה מצליחה להכיל את הקהילה הצרפתית הגדולה שהתכנסה בעיקר בערים נתניה, אשדוד, רעננה וירושלים. כרבע מיהדות צרפת, שמנתה אז כ-300 אלף נפש, נספתה בשואה.

בסוף המלחמה הייתה צרפת מוקד מרכזי להגירה של יהודים עקורים ממזרח אירופה ומרכזה (כ-80 אלף). בשנות ה-50 קרוב לעשרים אלף יהודים ממצרים היגרו לצרפת. כשהסתיים הקולוניאליזם הצרפתי בצפון אפריקה היגרו לצרפת כ-235 אלף יהודים מתוניסיה, מאלג׳יריה וממרוקו, והפכו לרוב הקהילה היהודית בצרפת. כיום בצרפת עדיין חי הריכוז הגדול ביותר של יהודים אחרי ישראל וארה״ב, אבל המצב הדמוגרפי והפוליטי השתנו מאוד עם ההגירה המוסלמית לאירופה.

״פריז ב-20 שנה האחרונות זה סיפור אחר לגמרי״, אומרת כהן. ״גם פריז מאוד משמרת את פריז הפנטזיה, כן? יש עכשיו איזשהו מאבק, אני קוראת לזה מאבק קיומי, בין הפנטזיה למציאות״. ברקאי, כמו פרנקופילים אחרים, דווקא ממשיכה לראות בפריז התגשמות של הדימוי הצרפתי הקלאסי: ״כשאני נוחתת שם, אני מבחינתי במאה ה-19. אם תלכי בתחנות רכבת, תראי ציטוטים משירתם של בודלר ושל ורלן. פחות הייתי חשופה לאם יש פה מוסלמים, פחות הרגשתי את זה, כי היו לי המקומות שלי, והיו לי החברים שלי. אני חושבת שהרבה ישראלים מרגישים מאוימים בצדק, כי הם בארץ זרה והם זרים, אבל אני לא הרגשתי ככה, אני לא הרגשתי זרה״.

מאז 7 באוקטובר מושקובסקי כותבת רק בעברית, ובקרוב תוציא אלבום ראשון שכולו בעברית. גל האנטישמיות העולמי שהחל עם פרוץ המלחמה אומנם הביא איתו עולים חדשים מצרפת, אך לדעתה הדבר אינו משפיע על קידום התרבות הצרפתית בארץ: ״אני לא מרגישה שלאחרונה יש עלייה של הדבר הזה, הייתי שמחה אם כן, אבל אני מרגישה שפרנקופיליה זה משהו שקיים הרבה שנים. גם נוסטלגיה לצרפת של פעם, אבל גם היום, יש קבוצות בפייסבוק וקהילות ועמודי אינסטגרם שהם בפולחן לצרפת. גם לשפה וגם לתרבות באופן כללי״.

יש לך קהל בצרפת?
״יש לי קהל דובר צרפתית, אבל אני חושבת שיותר מעבר לים. אני יודעת שבקהילות פרנקופוניות בחו״ל יש אנשים שמאזינים לי. כשהוצאתי את הקאבר ל'הילדה הכי יפה בגן' באותו רגע זה הצית איזושהי תנועה של מאזינים בחו״ל. אבל הקהל הישראלי שלי בעיקר לא מבין צרפתית״.

בישראל יש כמה יוזמות בתחום התרבות הצרפתית, כמו פסטיבל הקולנוע הצרפתי שיתקיים בסינמטק ב-31-20 במרץ והופעות של אומנים ידועים. מחזאי יהודי-צרפתי נודע ועטור פרסים, סטיב סוויסה, מגיע עם הצגות תיאטרון שלו לישראל. היכל התרבות מזמין כוכבים צרפתיים כמה פעמים בשנה (ג׳יין בירקין, אנריקו מסיאס) להופיע בארץ, והקהל שמגיע דווקא מורכב בעיקרו מקהילת יהדות-צרפת הישראלית.

שיראל מוכרת לקהל הישראלי בעיקר בזכות הופעתה בעונה השלישית של The Voice ישראל. היא עלתה ב-1996 וניסתה לבנות קריירה מוזיקלית בארץ, ואף הוציאה שני אלבומים בישראל, אחד מהם בעברית. אלא שכמו עולים רבים אחרים, לא הצליחה להשתלב. ״הבנתי שפה אני רוצה לחיות ושם אני רוצה לעבוד. וזה מסתדר לי טוב״. יש לה ארבעה ילדים, בני 17, 16, 6 ושנה. ״היו תקופות שעשיתי הלוך-חזור. אני שרה הרבה במחזות זמר בצרפת, שנתיים-שלוש בצרפת למחזמר ולחזור. כשהילדים היו קטנים זה היה אפשרי. את הקריירה שלי עשיתי בצרפת, אני ממשיכה לשיר באירופה ולא כל כך שרה פה. אני יוצרת שגרה במקום הכי אהוב עליי, אבל אני לא הכי רוצה לעבוד פה. אני מופיעה פה בהתנדבות לחיילים וכל מיני״.

מה הקשר שלך לקהילה היהודית-צרפתית בארץ?
״יש הרבה צרפתים שחסרה להם התרבות, המוזיקה והשפה שלהם. לפעמים אם יש לי רעיון להופעה אני עושה טסט פה על קהל צרפתי, חמש ההופעות הראשונות לקהל צרפתי. פעם עשיתי הופעה 'מברל עד סטרומאה' שהייתה הופעה בצרפתית לקהל צרפתי. זאת הופעה שלא מעניין לעשות בצרפת וכן מעניין לעשות בארץ לקהל צרפתי. הצרפתים לא מתערבבים בקלות, הם אוהבים להישאר בשפה שלהם ובתרבות שלהם. זה גם בסדר, יש הרבה אנשים שמגיעים בגיל מאוחר אז קשה להם יותר להסתגל וללמוד את השפה. רגילים ללכת להופעות ולתיאטרון. אפילו לקולנוע זה קשה כי לא יודעים טוב אנגלית. פעם בחודש בסינמטק עושים לצרפתים סרטים עם כתוביות בצרפתית. יש לי דודה שהולכת עם החברות שלה לשם פעם בחודש״.

מה לגבי ישראלים שאינם צרפתים?
״לפעמים הם באים להופעות שלי. אני לא מבינה את המוזיקה הישראלית של היום. לא מתחברת ולא מאזינה לזה. אני מתחברת יותר לשל פעם – כוורת, מתי כספי, אריק איינשטיין… אז אני לא מרגישה שיש כאן מקום בשבילי. יש המון ציונות בהופעות שלי, כי ישראל היא אהבת חיי. ואני לא תמימה, אבל אני יודעת מה זה לגור מחוץ לישראל וכשאין אפשרות ליהודי לגור בשלווה מחוץ לישראל. לישראלים מאוד קשה לקבל את אהבת ישראל שיש בהופעות שלי כי הם ציניים. זה נראה כמו עמדה של עולה חדשה – תמימות. אז הקהל שאני יכולה לדבר איתו זה יותר יהודים של חו״ל, כי יש לנו את הגעגוע למקום שהוא שלנו. כשנולדים פה אין לך את הדבר הזה. אני אוהבת לשיר בכל מקום, אם אני רואה את הבמה אני רוצה לעלות עליה. אבל לכל אחד יש איזה ייעוד, והייעוד שלי הוא ליהודים בחו״ל״.

כהן אינה לוקחת את החיים שלה בישראל כמובנים מאליהם אחרי שחייתה שנים בצרפת. ״אם את שואלת למה בחרתי לחיות בארץ ולא בפריז, זה בעיקר כי אין שם שמש, וכששמים את הילדים בבית ספר זה בחושך, ואוספים אותם בשש אחר הצהריים בחושך. אז כמו שאמרתי, המנטליות שלי יותר מזרח תיכונית, וזה קשוח לי גם המנטליות וגם רצינות היתר… הילדים שם מאוד רציניים, הם מאוד לא שובבים, וזה עצוב בעיניי״.