"אנחנו ‫נמצאים בצומת. המדינה צריכה להחליט אם ‫היא הולכת לתיקון או ‫להחרבה של האזור האסטרטגי הזה. הכול יקום וייפול, בסופו של דבר, על איך מדינת ישראל רוצה לראות את הצפון", אומר עמית יפרח, מזכ"ל תנועת המושבים. "מה האסטרטגיה? אם האסטרטגיה ‫תהיה בנייה, צמיחה ושגשוג, ‫אז אנחנו השותפים הכי טובים לזה, ונגדיל את המושבים פי ארבעה. אבל אם המדינה לא תהיה באירוע הזה, ‫אז יחזור מי שיחזור, ולא תהיה יותר התיישבות על הגבול הצפוני".

כבר חודשים רבים יפרח חורש את כבישי הצפון, מבקר במושבים שהפכו בשנה וחצי האחרונות למוצבים קדמיים. הוא מכיר כל חקלאי וכל חבר כיתת כוננות שנשארו לשמור על המושבים, על הלולים ועל המטעים שעל הגבול הצפוני.

"ההבדל בין מה שקרה בדרום למה שקרה בצפון הוא בעיקר נס אחד גדול", אומר יפרח, תושב מושב אוהד בנגב המערבי. "היכולת לחדור בצפון הרבה יותר פשוטה. הקרבה הרבה יותר גדולה. הגדר היא לא מכשול משמעותי, בטח לעומת מה שקיים בעוטף, והמבנה הטופוגרפי הרבה יותר קל להשתלטות. אילו נדרשנו להתמודד עם חדירת מחבלים, היה קשה מאוד להגיע לחלץ ולמנוע פגיעה קשה". לדבריו, אילו פרצו מחבלי כוח רדואן של חיזבאללה את הגבול וחדרו ליישובי הגליל, הפגיעה בנפש הייתה ככל הנראה קשה אפילו יותר מזו שנראתה בנגב המערבי. "לשמחתנו, זה לא קרה".

מה שכן קרה הוא פינוי מסיבי של מושבי הצפון. "הפינוי נראה כהחלטה הכי נכונה באותו רגע, כי כולם היו בחרדה מפני חדירה. אף אחד לא העלה על דעתו שהפינוי יהיה כל כך ארוך, ולא שיערנו את ממדי הנזק והחורבן במושבים, פיזית וקהילתית".

בניגוד למרבית מושבי העוטף, הירי הארטילרי הכבד בצפון גרם לנזקים אדירים בתשתיות ובמבני מגורים. במושב אביבים נפגעו 25 בתי מגורים בהיקף שלא מאפשר לחזור להתגורר בהם. בשנה האחרונה נפגעו קשות עשרות מבנים חקלאיים, לולים ויקבים. "נפילות ב'שטחים פתוחים' הן פגיעות בשטחי חקלאות. דרכים חקלאיות נהרסו מנסיעה של טנקים ומהעבודה של הצבא. לכל אלה צריך להוסיף את פגעי הזמן. הפינוי ארוך מאוד, גם ביחס לעוטף. שנה וארבעה חודשים, ומרבית תושבים עדיין לא בבית".

הנזק הפיזי שנגרם למושבים מתגמד, לדבריו, לעומת הניתוק שחוות קהילות המושבים. "זה ניתוק קשה ומכאיב מהיישוב ואחד מהשני. אחרי פינוי של שנה וחצי הקהילות מפורקות. בניגוד לקהילות הדרום שפונו כקהילה למקום אחד, יישובי הצפון פונו באופן ספורדי. המושבים, כמו תושבי הערים, פוזרו בכל רחבי הארץ. יש מושבים שחילקו אותם בין שישה, שמונה או עשרה מקומות, לפעמים בערים שונות – משפחות במלונות בטבריה, הוותיקים בנתניה, אנשים שנשארו במושב ואחרים שהתפנו עצמאית לקרובי משפחה".

הפינוי הארוך וחוסר הוודאות סביב התמשכותו פגעו ביכולת לשמור על הקשר בתוך הקהילה. "ככל שהפינוי היה קצר יותר, כמו במרבית מושבי העוטף, הקהילות יכלו להישאר יחד. כמה חודשים בבתי מלון או בחדרי אירוח זה קשה, אבל עוד אפשר להחזיק את קהילות. ככל שהתברר שהפינוי התארך, לא הייתה ברירה וחברי הקהילות חיפשו בתים שיאפשרו להם לחזור לשגרה נורמלית יחסית. גם הקבוצות מתוך המושבים שפונו יחד לא יכלו להחזיק משפחות לאורך זמן בחדר בבית מלון".

איך מובילים קהילה של מושב בתוך משבר כזה?
‫"עברנו אירוע שטלטל ‫גם את ההנהגה וגם את הקהילה. גם בעוטף וגם בצפון ‫מדובר באירוע שגדול בכמה מספרים ‫על ועד מושב שמורכב מחמישה אנשים שנבחרו ופועלים ‫בהתנדבות. לא בכל מקום יש לאנשים את הכלים המתאימים ‫להתמודד עם משברים בסדר גודל כזה".

‫יפרח מכיר באתגר העצום שאיתו התמודדו ועדי המושבים ונמנע מלחלק ציונים. לדבריו, ככל שהיו בוועד המושב אנשים רציניים, ‫עם תודעת ניהול וחיבורים טובים יותר, כך הייתה ההתמודדות טובה יותר. ‫"זה אירוע מז'ורי ‫שאי אפשר להתכונן אליו ‫או לצפות אותו. ככל שהייתה לוועד המושב יותר יוזמה ותושייה הם היו פחות חסרי אונים, ידעו לפנות אלינו, למדו לתפעל את כיתות הכוננות ואת החקלאים, ‫והצליחו איכשהו ‫להחזיק את המכלול ‫ולהשאיר את האירוע הזה ‫בשליטה. ‫אני מאמין שכל אחד, גם בעוטף וגם בצפון, עשה הכי הרבה שאפשר עם היכולות ‫הכלכליות והניהוליות הקיימות, ‫ובמקרים רבים הן היו מצומצמות".

"חייבים לבנות בכל מושב זרוע כלכלית שתייצר לו הכנסה גדולה"

אחרי השוק הראשוני המצב התייצב, ובמושבים התחילו להבין את המשמעויות של המצב בהיבט הקהילתי ‫ובהיבט החקלאי. בעזרת תנועת המושבים והמועצות האזוריות, התמקדו הנהגות המושבים במענה ‫היומיומי ובתחזוק כל רובדי החיים בקהילות שלהם.

"הם היו גיבורים, הם נשארו במושבים, ‫לא נטשו את הקהילות, לא ניתקו את הטלפונים. כולם התמודדו וניסו לעשות ‫את המיטב בתוך הכאוס. היה להם קשה אבל הם לא ויתרו. אני מצדיע להם, ‫לחקלאים, לכיתות הכוננות ‫וגם לקהילות שלנו. ‫כולם עשו הכי טוב ‫שהם יכולים באותו רגע, ‫וכולנו נעשה ‫עוד יותר טוב בעתיד. זה לימד אותנו ואותם ‫הרבה דברים ‫על איך לפעול בתוך משבר בסדר גודל ‫כזה".

מה למדתם מהמשבר הזה?
"למדנו אילו דברים היינו צריכים במושב מלכתחילה‫, שהיו עוזרים לנו ‫בהתמודדות עם המשבר. ‫ אחד מהלקחים ‫הכי חשובים שלנו, למשל, הוא הצורך במנהלי קהילות. ראינו כמה ‫לא מתאים שוועד אגודה חקלאית יטפל בכל הצרכים של קהילה.

"כך גם לגבי הצורך בחוסן כלכלי ‫לאגודה של המושב. נקודת המוצא במושב הייתה ש‫כל אחד ‫יחיה את החיים שלו במשק שלו וישפר את היכולות שלו, ‫אבל לא ראו את החשיבות של החשיבה המערכתית המשותפת ‫לגבי החוסן הכלכלי היישובי. המשבר הזה הדגיש שיש לזה משמעות גדולה מאוד ‫ברגעי משבר, ולא פחות מזה, לפיתוח החוסן והיציבות של הקהילה בשגרה".

איך בונים מחדש את הקהילות?
"בניין הקהילות קיבל אצלנו דגש בשנה וחצי האחרונות. אגף חברה וקהילה בתנועת המושבים מחולל שינוי עמוק. אנחנו כבר במחזור השלישי של קורס להכשרת מנהלי קהילות. האנשים האלה חוזרים למושבים עם הרבה כלים לבנות ולתחזק את הקהילות בכל הרבדים ובונים את חלוקת העבודה הנכונה בין מנהלי הקהילה לבין ראש ועד האגודה המקומית".

"המושבניקים היו גיבורים, הם נשארו במושבים, ‫לא נטשו את הקהילות, לא ניתקו את הטלפונים. כולם התמודדו וניסו לעשות ‫את המיטב בתוך הכאוס. היה להם קשה אבל הם לא ויתרו. אני מצדיע להם, ‫לחקלאים, לכיתות הכוננות ‫וגם לקהילות שלנו"

לדבריו, המלחמה והפינוי הארוך הבהירו למושבניקים שקהילה היא דבר שצריך לעבוד בו, שמנהל קהילה הוא תפקיד בפני עצמו, ולא משהו שאפשר לעשות 'על הדרך'. "הרעיון של מנהלי קהילה בשכר מתקבל בברכה, ואפילו הצלחנו להשיג מימון למנהלי קהילה בעוטף ובצפון ממנהלת תקומה ומהחטיבה להתיישבות. אני מאמין שמושבים ירצו להמשיך את זה גם אחרי שייפסק המימון.

"אנחנו נותנים למנהלי הקהילה כלים שיעזרו להם ללוות את המשפחות בחזרה למושב, בונים איתם את לוח האירועים והחגים שסביבם אפשר לגבש קהילה וברור שחיזוק הקהילה מגיע גם מחיזוק תנועת הנוער.

"כדי שהמושב יוכל להעמיד לרשותו את הפונקציה הזאת בשכר, צריך להקים את האורגנים הכלכליים המשותפים. אנחנו מעמידים לרשות האגודות את החברה הכלכלית של תנועת המושבים שהיא הזרוע הביצועית שלנו ליזמות ופיתוח עסקי בתוך האגודות. ברור לנו שלחוסן כלכלי יש חלק בבניית חוסן קהילתי ושאנחנו חייבים לבנות בכל מושב זרוע כלכלית שתייצר לו הכנסה גדולה. הכנסה כזאת תייצר למושב עוגן ועצמאות כלכלית. החברה הכלכלית שלנו תומכת בהקמת פרויקטים של תיירות ופרויקטים של אנרגיה ירוקה ברמת האגודה, כמו גידור סולארי ואזורי תעסוקה קטנים. אלה דברים שיכולים לייצר לאגודות אופק וחוסן כלכלי".

יפרח מודע לחשיבותו של ההקשר הרחב. המושבים עומדים בפני עצמם, אבל הם גם חלק מתנועה שכל אגפיה מגויסים לסייע להם להתייצב במציאות המטלטלת שבתוכה הם נדרשים לקבל החלטות ולהיבנות מחדש. הנוכחות של הנהגת התנועה בשטח היא קריטית, לדבריו. "חשוב לנו לבקר במושבים לעיתים קרובות. כולנו רתומים לבנות יחד עם הוועדים".

כדי לאפשר את הקמת העוגן הכלכלי למושבי הצפון, הובילו יפרח ושותפיו מהלכים מרחיקי לכת עם רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). כדי לייצר הכנסה פסיבית מחשמל סולארי ומעסקים, שתהיה בסיס כלכלי לתחזוקת הקהילה, הורחבו אזורי התעסוקה הפוטנציאליים שבבעלות אגודה של מושב ‫ל-150 דונם, והשטח המאושר להקמת מתקנים סולאריים ל-400 דונם. הוסרו גם עלויות הקרקע לבנייה לתיירות ולעסקים קטנים. "אנחנו ערוכים להביא את הפתרונות עד שער המושב, אבל זה לא מספיק שאנחנו נבנה את הפלטפורמות. ההנהגה של המושב צריכה להוביל את הצמיחה ביחד איתנו והוועדים צריכים לקחת את הכלים האלה ולבנות".

לתת לחקלאים ודאות לגבי העתיד

הנהגות המושבים בגליל עסוקות בימים אלה בשיקום. אין זמן ללקק את הפצעים, כולם מפשילים שרוולים. יחד עם המועצות האזוריות והחטיבה להתיישבות מנסים להחזיר את החיים למסלולם. משפצים ומחדשים תשתיות ציבוריות ומתקנים כבישים, כדי שיוכלו להתחיל להפעיל אותם ולקלוט חזרה את הקהילות. למרות השקט בגזרה, קשה להחזיר את התושבים. מחבלי חיזבאללה תקפו באופן ממוקד את מבני הציבור ששימשו בשנה האחרונה למגורי החיילים. התשתיות, מבני הציבור והגנים ספגו פגיעות.

בתנועת המושבים עובדים באינטנסיביות עם הפרויקטורית הנכנסת, הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים, עינב פרץ. "העיכוב באישור המינוי שלה בזבז הרבה זמן יקר", אומר יפרח. "לזכותה ייאמר שיש לה היכרות טובה מאוד עם ראשי המועצות האזוריות בצפון ועם הקשיים והאתגרים, מתוקף תפקידה במשרד הפנים".

מה חשוב שהפרויקטורית החדשה תכיר כדי לסייע בשיקום המושבים?
"מבחינתנו, הכי חשוב שהיא תבין מה זה מושב, ומה מבחין את המושב מהקיבוץ ומהעיר: מאפייני הקהילה שלנו, מאפייני החקלאות במושבים, התיירות הכפרית שלנו. אנחנו מתחילים לחשוב על חמש השנים הבאות. בונים מחדש את המושבים בכל ההיבטים: קהילה, חקלאות, תיירות כפרית, תשתיות, מבנה ציבור. יש לנו תוכנית חומש לשיקום, חיזוק וביסוס המושבים.

"המושב הוא ייחודי בכל אלמנט וצריך להכיר בזה אם רוצים לתכנן את העתיד. יש למושב צרכים ואתגרים ייחודיים. ביקשתי מהפרויקטורית שני דברים: אחד, לא לתכנן תוכניות מעל לראש של היישובים, והשני, הזמנתי אותה לבוא ולשמוע את הצרכים של הוועדים. להקשיב, לראות מה הם חושבים שצריך לחזק, ומה לא צריך לחזק גם אם נראה לה שצריך. הבקשה שלי היא שנבנה את האופק ביחד איתם.

"בניגוד לעיר, מועצה אזורית זה שלטון דו-רובדי: יש את הרובד של המועצה ויש את רובד היישובים שהם בעלי מעמד סטטוטורי משל עצמם. כל פעולה שהמושב מבצע מתחילה ונגמרת אצלו. אם המושב רוצה להוסיף יחידות דיור הוא לא צריך אישור של המועצה האזורית. בדיוק כמו שראש העיר קריית שמונה לא צריך אישור של שכונה אחת בשביל לבנות שכונה אחרת".

יפרח רואה חשיבות עצומה בשיתוף הפעולה של המדינה עם היישובים ברמה הפרקטית ובבנייה מחדש של הברית. "זה המתכון להצלחה של כולנו. אם ינסו להפיל עליהם החלטות ולכפות תוכניות בלי לשתף אותם בהחלטות, ייתקלו בהתנגדות ויתגבר חוסר האמון. זה יהיה פספוס גדול של המטרה שחשובה לכולנו, להפוך את המושב למקום שיותר טוב לחיות בו, שיודע לפרנס את מי שחי בו, ויודע לייצר תועלות לאומיות למדינת ישראל".

אילו צעדים עלולים לפגוע במושבים?
"כל תוכנית, טובה ככל שתהיה, חייבת להיות מותאמת לשלוש צורות התיישבות: קיבוץ, מושב ועיר, שכל אחת תקבל את ההתייחסות והדגשים הספציפיים לה. החלטה לתמרץ תיירות באזור הצפון בלי להבין שבמושב התיירות היא ברמת המשק הבודד, ושיש רגולציה והחלטות שהן רלוונטיות רק לבעל הנחלה שרוצה להקים צימר, יכולה לפגוע במושבים. אם לא נייצר מסלולים נפרדים, האחד לתיירות כפרית, שכוללת צימרים ואירוח כפרי במושב, והשני למלונות, שיתאים לקיבוצים ולערים, נפספס בגדול. בלי להבין את הייחוד של המושב עלול להיווצר מצב שקיבוץ שיש לו מלון או עיר שיש בה מלון ייהנו ממענקים שהמשק המשפחתי הקטן שיש לו צימר במושב לא יהיה זכאי להם. צריך לוודא שמענקים שמיועדים לפיתוח והשגשוג של תיירות בצפון, יתאימו לסוגים שונים של תיירות ולרגולציה המתאימה לכל צורת התיישבות.

"כך גם לגבי החקלאות, הקהילות שלנו ומבני הציבור שלנו. בקיבוץ יש הרבה מבני ציבור מתוקף המודל הקיבוצי: חדר אוכל, בית תרבות, מועדון לחבר ועוד. במושב יש רק את בית העם. אם השיקום יהיה רק של הקיים, זה אוטומטית מוציא אותנו מהתמונה. שיקום שמכוון לבנות את הקהילות במושבים חייב לכלול אפשרות לבנות מבני ציבור בהתאם לצרכים העדכניים שלנו".

"כל תוכנית, טובה ככל שתהיה, חייבת להיות מותאמת לשלוש צורות התיישבות: קיבוץ, מושב ועיר, שכל אחת תקבל את ההתייחסות והדגשים הספציפיים לה"

החקלאות בגליל גם היא ייחודית. בניגוד לדרום, שם יש אפשרות לעבד שטחים גדולים ויש יתרון לגודל, ביישובים רבים בגליל החקלאות מאופיינת בטופוגרפיה הררית ויחידות קרקע קטנות. כשמוסיפים לשיקולים שמורות טבע ויערות רבים שמגבילים את היקף השטחים שניתנים לעיבוד,  קשה ליצור משקים חקלאיים גדולים. לכן רבים מהשטחים מנוצלים לעיבוד של מטעים ונשירים. לצד אלה, מבוסס בגליל ענף ההטלה, שהוא עוגן חזק בפרנסת המושבים החקלאיים בגליל. 70% מתוצרת הביצים של ישראל מגיעה ממושבי הגליל, 30% מהם ממושבים מפונים.

"מכיוון שאנחנו מכירים במגבלות השטח, ברור לנו שחייבים לייצר אופק למגדלי ענף ההטלה". לאחרונה אושר בקריאה טרומית תיקון החוק לענף הלול שמקדם ח"כ ששון גואטה (הליכוד). הצעת החוק מכוונת להאריך את התכנון בענף עד 2050 במטרה לייצר ודאות שנחוצה לחקלאים כדי להשלים את המהלך לשדרוג הלולים בהתאם לרפורמה בענף. "חקלאות זה אירוע שיש בו חוסר ודאות מובנה. אני מחפש לתת לחקלאי ודאות לגבי היכולות שלו להשקיע במשק המשפחתי עד כמה שאפשר. כשמדובר בהשקעות מאוד גדולות שנדרשות במעבר מלולי כלובים ללולי מעוף, אופק תכנוני זה דבר חשוב".

המדינה תומכת בזה?
"אני מקווה שהמדינה תתחבר לתהליכים, ותבין שזה חלק מהעתיד של האזור. זה אומר לתת למושבים את התמיכה, המענקים והמימון לתכנן ולהקים את אזורי הגידול בשולי המושבים, כדי להוציא את הלולים מחצרות הבתים ולעמוד בתנאי הרפורמה. המהלך הזה גם יפנה חלקות ויאפשר למושבניקים להשקיע בתיירות ובעסקים קטנים, ולחזק אותם בהיבט הכלכלי. צריך לתת להם אופק לגבי העתיד, וזה מה שאנחנו ממוקדים בו עכשיו יחד עם השותפים שלנו".

"שני תפקידינו: שמירה על הקרקע ‫ואספקת מזון לאזרחים"

יפרח מאמין גדול ‫ברעיון המושב. "אין רעיון יותר טוב במדינת ישראל ‫מהמושב. לא היה ולא יהיה רעיון יותר טוב. בחקלאות הוכחנו שהמשק המשפחתי ‫יודע לספק ‫תוצרת חקלאית, אפילו במשבר ‫הכי גדול שהיה למדינת ישראל. המושבים המשיכו לספק ביצים מאביבים ודוב"ב בגבול הצפון ועגבניות מישע בעוטף. סימן שעשינו משהו טוב. סימן שאנחנו משרתים ‫תועלת לאומית ‫שמייצרת עמידה ‫והתיישבות על הגדר ומספקת מזון ‫בתדירות גבוהה לאזרחי ישראל. אנחנו כנראה ממלאים ‫את שני התפקידים המשמעותיים ‫ביותר שלנו: שמירה על הקרקע ‫ואספקת מזון לאזרחי ישראל. הוכחנו את זה עד 7 אוקטובר, הוכחנו את זה ב-7 אוקטובר, ואנחנו מוכיחים את זה מאז".

מודל המושב הוכיח את עצמו. יפרח מאמין שגם ‫הקהילות הוכיחו את עצמן, על אף המציאות הבלתי אפשרית שנכפתה עליהן, ועוד יוכיחו את עצמן בעתיד. "אם 90% מהקהילה המושבית בעוטף חזרה, ‫כנראה טוב לחיות במושב. ‫הקהילות חזקות, מגובשות ואוהבות את המושב. אין מקום יותר טוב ‫לגור בו במדינת ישראל מאשר במושב. זה לא סתם. זאת דרך חיים טובה, ‫מעניינת ומספקת".

זה נכון גם לגבי מושבי הצפון? האתגרים שאיתם הם מתמודדים גדולים פי כמה, והיו כאלה גם לפני המלחמה.
‫"אסור להתבלבל, תושבי הצפון עוד לא באמת חזרו. חלק חוזרים, חלק מגיעים רק לביקורים. ככל שהיישוב קרוב יותר לגדר – המספרים מתמעטים. אין לנו עדיין מספיק פרספקטיבה כדי לבחון את זה‫. ‫אני מאמין שבעוד כמה חודשים נהיה יותר חכמים, אבל דבר אחד ברור: ‫אנחנו לא נסתפק והקהילות שלנו לא יסתפקו ‫בלהחזיר את המצב לקדמותו. לא רק ש‫זה לא יחזיר ‫את כל הקהילה הביתה, זה גם לא יאפשר לנו ‫להצמיח דמוגרפית. ‫

"ברור שבצפון האתגר גדול בהרבה, ‫אבל דבר אחד בטוח: אם המושב יקבל את מה שהוא צריך – זה יצליח. אני יודע שנצליח ‫מפני שאני סומך ‫על החקלאים ועל הקהילות שלנו ‫הרבה יותר משאני סומך על המדינה. ‫תנו להם את המינימום, ‫הם יעשו מזה את המקסימום. ‫אנחנו לא מבקשים הרבה. הבקשות שלנו צנועות, אנחנו לא גרידים. אם המדינה תתעלם מהצרכים שלנו, נהיה בבעיה, אבל ‫לא בגלל שהמודל המושבי לא טוב, אלא כי יש גבול כמה אתה יכול ‫להתעמר באוכלוסייה. יש גבול כמה ‫אתה יכול לשים פס על האוכלוסייה ולחשוב ‫שהם שוב יחזרו, יפריחו את השממה, יצמיחו, ‫ורק יחכו שיקרה האסון הבא. שהם יישבו שם כשהחיזבאללה יחדרו וישחטו אותם ואז שוב יבטיחו להם הבטחות".

לדברי יפרח, הבעיות שמשתקפות כיום מהמשבר שחוות קהילות המושבים הן קצה הקרחון. "אנחנו נתמודד איתן ועם עוד בעיות רבות שיצופו בעתיד. לכל אוכלוסייה, בכל שכבת גיל, יהיו  האתגרים והמשברים שלה. אני מעריך שבצפון נראה חזרה באחוזים נמוכים בהרבה מאשר בעוטף. בנקודת המוצא, עוד לפני המלחמה, הצפון היה במצב הרבה יותר קשה. מצבם של היישובים, התשתיות, החינוך, התרבות, הבריאות, היה קשה לאין שיעור לעומת העוטף. הפינוי הארוך והעובדה שאנשים חוו את החיים במרכז הארץ לא מגדילים את הסיכוי שהם יחזרו. להפך".

תושבי הגליל שנחשפו לפערים בין המרכז לפריפריה יחזרו?
"הגיע הזמן שהאנשים יראו איך אפשר לחיות וידרשו את זה גם לעצמם. הנוער, לדוגמה, ראה שיש אפשרות לעשות הרבה דברים שבמושב לא יכלו לחוות ולעשות. עכשיו הם בחוגים מצוינים, והם מבינים שגם להם מגיע להתקדם ולהתפתח. המבוגרים ראו שבמקומות אחרים יש מרפאה של קופת חולים מתחת לבית ולא צריכים לחכות חצי שנה לרופא או לאמבולנס. אם הם יחשבו על איכות החיים שלהם, וזה שיקול מרכזי בחזרה, ייתכן שיעדיפו לא לחזור.

"אם ההורים לא יחזרו, אז לא יחזרו גם הצעירים שחזרו לגור במושב כי אהבו את המקום ורצו להיות ליד ההורים. גם הם הבינו שיש חיים אחרים, ואולי במקומות אחרים הם יכולים לתת לילדים שלהם תנאי פתיחה טובים יותר לחיים. שהם יכולים להציע לילדים התפתחות, חינוך ותרבות שאין להם בצפון. יכול להיות שהמעבר הזה שנכפה עליהם גורם לבחירה להיות יותר פשוטה, כי הם כבר בחוץ".

מה תפקיד המדינה באירוע?
"המדינה חייבת להבין שהאחריות שלה עכשיו כפולה: להחזיר את האנשים שגרו בצפון ולהביא אנשים חדשים. אם המסר של המדינה לתושבי הצפון יהיה 'בואו נתקן לכם את הכבישים ואת בית העם, נצבע לכם את המדרכות בכחול לבן, יאללה, תחזרו', ויצפו שזה יספק את האנשים אחרי מה שהם עברו וחוו ואחרי שראו מה יש במקומות אחרים, אז מדינת ישראל חיה בסרט. זה סרט רע, ולא יהיה סיכוי לפתח ולשקם את הצפון. אם המדינה תעביר מסר שהיא רואה בצפון נכס אסטרטגי ותעשה כל מה שהיא יכולה, לא רק להחזיר את התושבים למצב הקודם, אלא לשפר מאוד את כל האלמנטים ברמת היישוב והאזור, יש סיכוי שאנשים יבחרו לחזור. בשביל זה צריך לבנות בצפון עוגנים תרבותיים, חברתיים, קהילתיים, רפואיים, חינוכיים, תשתיתיים ברמה הרבה הרבה יותר גבוהה וטובה.

"אני לא יודע להיכנס לנפשו של כל תושב צפון, אבל אני מקווה ומאמין שזה יגביר את החזרה המלאה של האנשים. תושב הצפון, כמו כל אדם, צורך תקשורת ומקבל מסרים שמעבירים לו ראש המועצה וההנהגה של היישוב. אם הוא ישמע: 'אנחנו בבנייה, פיתוח וצמיחה, יש לנו תוכניות, בוא תחזור', הוא יחזור. אם הוא ישמע תסכול, מרירות ותלונות, הוא יעשה את השיקולים שלו, יבין שזה לא הולך למקום טוב, ולא יחזור. זה האתגר של המדינה: להבין את החשיבות ואת כובד האחריות שלה על המסר".

"בכל תחום שבו המדינה תשקיע, היא תקבל בחזרה מהמושב פי כמה"

השלב הבא, לדבריו, יהיה צמיחה דמוגרפית. "היישובים קטנים מדי ולא יכולים לשאת את הנטל של הכלכלה הפנימית שלהם. אין גנים ואין מבני ציבור לנוער כי אין מספיק ילדים ואין מספיק הכנסות. היישובים צריכים עוד תושבים, אוכלוסייה חדשה".

בתנועת המושבים מקדמים קמפיין להבאת תושבים למושבים זרעית, שתולה, אביבים ודוב"ב מקרב בני המושבים. "אפילו אם נצליח להחזיר את התושבים הקיימים, בלי צמיחה דמוגרפית, מחזור חיים והתחדשות, המושבים יילכו ויצטמצמו ובעוד כמה שנים נהיה בבעיה. אנחנו מזמינים את הצעירים שלנו לבוא לגור ביישובים האלה ולחזק אותם, כדי שהמושבים לא יהפכו להיות מוצבים אזרחיים. אנחנו לא רוצים להגיע למצב שהמושב הוא מוצב. אנחנו רוצים מושב שהוא יישוב רב-תפקודי פעיל, חי, תוסס, עם אוכלוסייה צעירה ומבוגרת, עם כל הפסיליטיז וכל התנאים הטובים שיש למושב, גם ברמה הקהילתית החברתית ובוודאי ברמה החקלאית. התפקיד של ראשי המועצות, של ראשי הערים ושלי הוא לא לשחרר, לא לוותר ולהתעקש להביא את המדינה והתקציבים. לייצר את התנאים לחזרה הטובה והמתאימה גם של אלה שגרו וגם לאלה שיבואו בעתיד".

עדיין לא עבר חוק מנהלת הצפון. אם המצב לא ישתנה, ‫לאן זה יכול להוביל?
"החוק והתקציב הם מסר. ‫יושב ראש למנהלת הוא מסר. ‫פרויקטורית שמתחלפת ‫כבר בפעם השלישית זה מסר. ‫במובנים מסוימים ‫זה הרבה פחות חשוב מה שכתוב בחוק, ויותר חשוב ‫איזה מסר המדינה מעבירה ‫לתושבי הצפון והדרום. לא יכול להיות שאחרי שנה וארבעה חודשים ‫אין חוק למנהלת תקומה. אני חושב שצריכה להיות ‫מנהלת גם בצפון עם אותם תקנים, אותם תקציבים, ‫אותה אקסקלוסיביות שנותנים ‫למנהלת בעבודה בנושא השיקום, ‫ומוציאים את משרדי הממשלה ‫מהצורך לכדרר ביניהם.

"לצערי, המדינה גוררת רגליים, שולחת את ראשי המועצות והעיריות לקושש מהמשרדים ולא מצליחה להעמיד מישהו שיעשה את העבודה. זו בושה וחרפה. זה מסר ברור ויש לו משמעות מאוד מאוד עמוקה. זה עוד לפני שדנים בתוכן של החוק. ‫אילו היה חוק, יכולנו ‫לריב אם 18 מיליארד או 19 מיליארד. ‫זה לא המצב. ‫נראה שזה פשוט לא מעניין את מדינת ישראל".

מה ההשלכות של גרירת הרגליים של המדינה?
"המדינה אינה מבצעת את הפעולות בצורה ‫חד-משמעית וחד-ערכית, ו‫יהיו לזה השלכות על סיכויי ההצלחה של השיקום, על ההיקפים שלו ועל מספר האנשים שנצליח להחזיר. יש לזה השלכות ‫עד רמת התושב הבודד ‫שחושב אם לחזור או לא לחזור, ‫ועד רמת החקלאי הבודד ‫שחושב אם להשקיע בפיתוח המשק ‫ולהביא את הבן שלו או לא.

‫"לאורך שנים אנשים בחרו להישאר בצפון. כל מה שעשינו במושבים ‫זה בזכות המושבניקים, ההנהגות, ‫הקהילות. ‫המדינה לא שפכה יותר מדי אמצעים ‫ומשאבים בשנים האחרונות ‫בשביל המושבים. עכשיו היא צריכה להוכיח שהיא רוצה ‫את ההתיישבות"

"ככל שהמדינה תמשיך לגרור רגליים, ‫היא תייצר יותר חוסר ודאות וחוסר אמון. ‫אני ציפיתי מהממשלה שתסיק מסקנות ותתעלה לגובה האתגר. ‫הרי 7 באוקטובר, ‫מעבר לזה שהיה אסון וכישלון קולוסלי, ‫הוא גם משבר אמון עמוק מאוד ‫בין התושבים בצפון ובדרום ‫לבין הצבא והמדינה. הצבא מחזיר את האמון לאט לאט‫. המדינה, על כל הזרועות האזרחיות ו‫משרדי הממשלה, צריכה גם היא להחזיר את האמון. היא עוד רחוקה מאוד ‫מהמטרה, ויהיו לזה השלכות שנשלם עליהן מחירים ‫בשנים הקרובות.

‫"לאורך שנים אנשים בחרו להישאר בצפון. כל מה שעשינו במושבים ‫זה בזכות המושבניקים, ההנהגות, ‫הקהילות. ‫המדינה לא שפכה יותר מדי אמצעים ‫ומשאבים בשנים האחרונות ‫בשביל המושבים. עכשיו היא צריכה להוכיח שהיא רוצה ‫את ההתיישבות. זה דורש ממנה להכניס את היד לכיס, ‫ובעיקר לעשות את הפעולות הנכונות ולהעביר את המסר הנכון. אם היא תעשה את זה ‫היא תקבל כפליים. אם המדינה תראה בזה ‫השקעה ולא הוצאה, ‫היא תבין שהיא הולכת להרוויח ‫מההשקעה הזאת פי אלף ‫ממה שהיא השקיעה. ‫זה יהיה כלום ושום דבר ‫לעומת הרווח שיתבטא ‫בפרישת אוכלוסייה, בביטחון מזון, ‫במקומות תעסוקה, במורשת. בכל תחום שבו המדינה תשקיע את המינימום הנדרש היא תקבל בחזרה מהמושב פי כמה. לצערי הדברים שלנו לא תמיד נופלים על אוזניים קשובות, בלשון המעטה".

‫איפה אתה מזהה את המחסומים?
‫"זה מתחיל מראש הממשלה ומנכ"ל המשרד שלו. הרי משרד ראש הממשלה לקח על עצמו ‫את כל הטיפול בנושא הזה. ‫הוא לא נתן לאנשים יותר מדי ‫להתפזר עם זה, ‫ולכן אני רואה שם ‫את ההתחלה ואת הסוף. ‫ברגע שהמנכ"ל ‫או הראש הממשלה ‫יקבלו החלטות בעזרת הצוותים שלהם, הם ‫ישרשרו את זה למטה. זה אומר ש‫יחוקקו את החוקים שצריך, ‫יתקצבו את התקציבים שצריך, ‫יתנו את המשאבים, יעמידו תקנים וימנו את האנשים. ‫מפה אני מעריך שכל השאר ‫ידעו לעשות את העבודה".

הם פנויים לזה בכלל?
"ככל שעובר הזמן, יותר ויותר קשה למשוך את הקשב של מקבלי ההחלטות והפקידות במשרדי הממשלה לנושא. אני מכיר את זה מהחוויה שלי: ביום הראשון של המלחמה התקשרו אליי כל הפקידים באוצר, התקשרו שרים לשאול במה אפשר לעזור. הם כבר לא מתקשרים. אנחנו כל הזמן בשיח ‫עם משרד ראש הממשלה. במבחן התוצאה, ‫אנחנו תקועים בהרבה מאוד דברים, ‫אז כנראה לא מקדישים לזה את הזמן".