"פחדתי בהתחלה, עד שהרגשתי קהה. זה כבר היה מעבר לפחד", באנאוואט סהטאו שוחרר לפני חודש וחצי משבי חמאס בעזה, יחד עם חבריו סטיאן סוונאקאם, פונגסק טהנה, וואצ'רה סריון וסורסק לאמנא, והיום (שישי) סיפר לרשת ABC על רגעי החטיפה, האימה בעזה והקושי לחזור לחיים בתאילנד, עם שלוש בנות, שאחת מהן פגש לראשונה רק אחרי ששוחרר.
הצלקת על כף ידו הימנית של סהטאו, דקה ולבנה, היא תזכורת לאחד מכדורי מחבלי חמאס שירו בו, אותם המחבלים שחטפו אותו ממושב ישע שבו עבד. 30 אזרחי תאילנד ואזרחית אחת נחטפו בשבעה באוקטובר מקיבוצי ומושבי עוטף עזה. 23 מהם חזרו בהסכם בנובמבר 2023, וחמישה נוספים בהסכם האחרון, ואילו על סותטיסאק רינטלאק וסונטיה אקרסרי הוכרז שאינם בין החיים, ומצבו של פינטה נאטאפונג אינו ידוע.
תשעה חודשים לפני מתקפת 7 באוקטובר, בינואר 2023, הגיע סהטאו לישראל כדי לפרנס את משפחתו. את בוקר שמחת תורה הוא זוכר היטב: הוא התעורר מוקדם, התקשר בווידאו לאשתו ולהוריו, והתרגש מבתו אראי שנולדה חודש לפני כן. "אני בדרך כלל קר רוח ואדם רגוע, אני בקושי מביע את הרגש שלי", אמר. "אבל ביום החטיפה, כשהתקשרתי לאבא שלי, לאמא שלי, לאשתי ולילדים שלי, הו… בכיתי כאילו לא יכולתי לשלוט בעצמי".
בהתחלה הוא לא חשד בדבר. כמו עובדים תאילנדים רבים שמגיעים לעבוד בישראל, הוא התרגל לירי הרקטי מעזה. אחרי עוד מטח, הוא וחבריו נכנסו למיגונית שהוצבה סמוך למגוריהם. סהטאו התנדב ללכת לסגור את הדלת, וזו הייתה החלטה גורלית.
"חבר שלי צעק, 'אל תלך, אל תלך', הייתי עקשן והלכתי לסגור את הדלת", אמר סהטאו ל-ABC. הוא הוציא את ראשו החוצה וראה גברים חמושים, והבין מהר שאלו אינם חיילי צה"ל. "התחלתי לרוץ, הם רדפו אחרי והמשיכו לירות, המשכתי לרוץ. זה היה שביל חולי, יכולתי לראות את הכדור פוגע בעפר. הם פגעו בי כאן", אמר והצביע על ידו הימנית, "וכאן," ומצביע על כתפו.
הוא נפל עם הפנים כלפי מטה על הקרקע, ובאותו הרגע חשב שלא ישרוד. "פחדתי, הרמתי ידיים וצעקתי: 'תאילנד, תאילנד! אני לא יודע כלום, אני מצטער'", אמר ל-ABC. אחד ממחבלי חמאס רץ אל בנאוואט, דרך על ראשו, ודחף את פניו לחול. המחבל ירה לעבר הקרקע מסביב לבנאוואט, ואז גרר אותו משם כשהוא מושך בחולצתו. בעזה הוא נלקח לטיפול בבית חולים.
המחבלים נטשו אותם לשישה ימים: "אכלנו קמח, לא היה גז ולא חשמל"
במשך 15 החודשים שהיה בשבי חמאס בעזה, גידלה אשתו וויצ'יאדה סייאנג את בנותיהם אליסה בת ה-4, דארין, בת ה-7, ואראי שנולדה חודש לפני החטיפה. בית החימר שלהם נמצא בכפר פנגקה במחוז נאן, בצפון תאילנד, והם שייכים למיעוט האתני מיאו, הנקרא גם המונג, רחוק מישראל ואויביה.
בתחילה הוחזק בשבי עם שני גברים נוספים בבית, אך כעבור זמן מה הם נלקחו, והוא נשאר לבדו. בחלק מהזמן הוחזק באוהלים מאולתרים, פעמים אחרות בבתים חשוכים, ועבר להערכתו כתריסר פעמים, "הם תמיד הזיזו אותנו בלילה בזמן שאנשים ישנו", אמר. "אם היו לוקחים אותנו החוצה הם היו מחפשים אותנו לנשים – הראש שלנו היה מכוסה, רק העיניים גלויות".
לחטיפה, לשבי, לרעב ולפחד נוספה עבור העובדים התאילנדים תחושה מרכזית נוספת – היעדר ההקשר והסיבה, וההבנה שאינם קשורים לסכסוך הזה של היהודים והערבים על חלקת האדמה. משלב מסוים הוחזק סהטאו עם וואצ'רה סריון וסטיאן סוונאקאם. "זה לא היה קשור אלינו, אבל הם תפסו אותנו", אמר, "זה היה כאילו לא ביצענו שום פשע, אבל היינו כלואים בכלא".
הרגעים הגרועים ביותר, לדבריו, היו כשהוא וחטופים אחרים ננטשו על ידי המחבלים שהחזיקו בהם למשך שישה ימים בזמן עצימות הלחימה. "אכלנו קמח. לא היה גז, לא חשמל, כלום. יכולנו לצאת, אבל הם אמרו לנו לא לעשות זאת. הם היו הורגים אותנו אם היינו עושים זאת. פעם תכננתי לברוח אבל אז חשבתי, 'אז מה, לאן אני יכול ללכת הלאה?'".
הכאב בכף היד עדיין מעיר אותו בלילה
כאשר החוטפים של סהטאו אמרו לו שהוא ישוחרר, הוא לא האמין. הוא אמור היה להשתחרר בהסכם הראשון, ועד שלא התקשר למשפחתו מבית החולים אסף הרופא בישראל, האסימון לא ממש נפל. "זה היה כאילו מתתי ונולדתי מחדש", אמר. בבית החולים בישראל הושתל באוזנו הימנית מכשיר שמיעה מסוג שקיים בתאילנד ואפשר לתקן ולהחליף בטריות, כך על פי מנכ"לית בית החולים אסנת לב-ציון קורח. כמו כל החטופים, ימשיך סהטאו לקבל פיצוי מהביטוח הלאומי הישראלי, סכומים מכובדים שיאפשרו לו ולמשפחתו חיים בכבוד לאחר הטראומה שעבר.
סהטאו מספר לכתבת ABC שהוא מסתגל לחופש ולחיי המשפחה, מחדש, אך עדיין נמצא בעזה, והכאב מהירי בכף היד עדיין מעיר אותו בלילה. "הוא אמר לי שהיה לו סיוט, ושהוא חש כלוא שם", אמרה ויצ'אידה אישתו, וסהטאו הוסיף: "הדבר החשוב ביותר הוא שיש לנו עוד אזרח תאילנדי שנשאר בשבי. אנחנו עדיין לא חשים הקלה".
