עדות ארכיאולוגית ראשונה בעולם לתופעה הקדומה של סגפנות הקיצונית בקרב נשים נזירות התגלתה בירושלים. ניתוח שן של שלד שנמצא בחפירה ארכיאולוגית של רשות העתיקות כשהוא כבול בטבעות גילה כי מדובר באישה נזירה. תגלית זו מחזקת את ההבנה כי התנהגויות של סגפנות קיצונית היו נחלתם של גברים ונשים כאחד.
מכיוון שהשלד התגלה במצב השתמרות ירוד, השתמשו החוקרים ממכון וייצמן בטכנולוגיה חדשנית של ניתוח חלבונים של אמייל השן. גישה זו מאפשרת לזהות את המין הביולוגי של הנקבר באמצעות חלבונים ייחודיים הקיימים באמייל. במחקר הופקו מתוך שבר של שן וריאציות שונות של חלבונים מסוג Amelogenin (היוצרים את אמייל השן). חלבונים אלו מקודדים בכרומוזמי המין X/Y. כך הצליחו החוקרים לקבוע שהשלד שייך, ככל הנראה, לאישה.
חוקרי רשות העתיקות ד"ר יוסי נגר, זובייר עדוי וכפיר ארביב: "האישה התגלתה בקבר יחיד, שהוקדש לה מתחת לבימת הכנסייה לאות כבוד. היא הייתה כבולה ב-14-12 טבעות סביב הזרועות או הידיים, ארבע טבעות סביב הצוואר, ולפחות עשר טבעות סביב הרגליים. לוחיות או דסקיות ברזל על בטנה, אשר חוברו אל הטבעות, הקנו לשלד שלה צורה של שריון".
האתר שבו התגלתה הנזירה שוכן כשלושה קילומטרים מצפון-מערב לעיר העתיקה של ירושלים, והוא זוהה כמנזר ביזנטי שפעל בין המאות החמישית לשביעית לספירה. לצד מבני המנזר והכנסייה במקום, נחשפו בחפירת רשות העתיקות במקום קריפטות קבורה מתחת לבימת הכנסייה, שבהן נתגלו שרידי נשים, גברים וילדים. בקבר שבו נמצא השלד הכבול התגלו טבעות ברזל סביב הצוואר, הזרועות והרגליים, לצד חפצי מתכת, בהם צלב קטן.
נשיאת טבעות ברזל כבדות לא הייתה שיטת עינוי או ענישה שהופעלה על הנזירים והנזירות, אלא נעשתה מרצון. המקורות ההיסטוריים מצביעים על כך שזו הייתה אחת מהדרכים יוצאות הדופן שבהן נהגו הנזירים, ומסתבר שגם הנזירות, לסגף את עצמם. היה מקובל כי ככל שהאדם מתנזר מהנאות ואף מענה את הגוף, כך הנפש עולה לגבהים רוחניים נשגבים.
"הנזירה היא ביטוי לתופעה שרווחה בקרב נזירים ביזנטיים בעת העתיקה, שאופייה היה אינדיבידואלי ולוותה בקיצוניות מופרזת", אומרים עדווי וארביב, מנהלי החפירה מטעם רשות העתיקות. "הנזירים כפו על הגוף הרס ופגיעה עצמית: עם שיטות העינוי המתוארות נמנו צומות ממושכים, כריכת שלשלאות ברזל ואביזרים שונים סביב הגוף או קשירת הגוף לסלעים, העמסת משקולות כבדות, קשירת הגוף והכנסתו למתקן כדי לכפות עליו עמידה ולמנוע ממנו שינה, כליאה עצמית והצטמצמות למרחב מחיה צר ומנותק – בתוך מגדלים נטושים, מערות או תאים, בכלובים תלויים, על ראשי עמודים או אפילו מחיה בראשי עצים, מגורים מתחת לכיפת השמיים והפקרת הגוף לפגעי מזג האוויר, או הימצאות במקומות ללא תנועה. במקרים אחדים זרקו הנזירים את עצמם לתוך האש או אל חיות טרף".
