תצלום של פסל האריה השואג ניצב בתוך ענני עשן שחור שבה את עיני הציבור בקיץ האחרון, שבו עקב בדריכות אחרי השריפות שפרצו בצפון בעקבות שיגורי רקטות וטילים מלבנון. את התמונה צילם לוחם האש איתן בוכריץ ב-4 בספטמבר 2024. ״בשעות הבוקר קיבלנו מטח לכיוון הקיבוצים באזור קריית שמונה", מספר ל'דבר' רב-רשף רועי פיניש, מפקד האירוע מתחנת כבאות והצלה גליל-גולן. "אנחנו מורגלים כבר באירועים מהסוג הזה ובכוח מתוגבר לריבוי זירות. התחלתי לנסוע מחצור לכיוון קריית שמונה, ותוך כדי היה מטח נוסף וקיבלנו דיווחים על שריפות באזור פסל האריה השואג. התחלתי לזהות את העשן כבר מצומת כ״ח. היינו כבר קצרים בכוח אדם, כי צוותים פעלו בכמה אירועים במקביל.

"פניתי מכללת תל חי וזיהיתי את השריפה בכפר גלעדי. פיניתי כוחות לכמה חזיתות, וכיתת הכוננות של כפר גלעדי התחילה לפעול ולפרוש כוחות. הבנתי שהאירוע גדל והופך לחריג. המשמעות של ההגנה על האתר עצמו, האריה השואג, מסמלת את החוזק של הצפון. ביקשתי עוד כוחות לאירוע כי הבנתי שאנחנו צריכים לעצור את חזית האש שלא תפגע באנדרטה. קו ההגנה שלנו היה ממש על האנדרטה עצמה, מיקדנו את פעולת הבלימה שם והצלחנו למנוע את הפגיעה בו".

האריות של אז וזה של היום

בגיליון 'דבר' מ-27 במאי 1982 כתב שלמה שבא על קורות הפסל ויוצרו אברהם מלניקוב. לרגל י״א באדר, יום תל-חי, הנה קטעים נבחרים מאותה כתבה: ״ב-1925 חיפש מלניקוב אבנים במחצבה של גדוד העבודה, בין כפר גלעדי למטולה, והתיידד עם אחד החוצבים מראשי הגדוד״. שבא מדבר על יצחק שדה, שהיה חבר טוב של טרומפלדור. ״השניים עלו אל קבר האחים של חללי תל-חי, שהיה אז ערימת אבנים, ומלניקוב העלה את הרעיון להעמיד אנדרטה על הקבר. השניים ביקשו מימון לאנדרטה מהסתדרות העובדים. התשובה הייתה שלילית".

מלניקוב נחשב לפסל הארץ ישראלי הראשון. הוא נולד ב-1892 בבסרביה (אז חלק מהאימפריה הרוסית, כיום חלקה בשטח אוקראינה וחלקה במולדובה) ועלה לארץ בעלייה השלישית, כחייל בגדודים העבריים. מלניקוב נבחר לוועד הראשון של אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל, יחד עם יוסף זריצקי וראובן רובין. היה  היחיד מבני דורו שעסק בפיסול, וניסה כמוהם לעצב סגנון שיתפוס את מהות הארץ-ישראליות, מתוך השפעות של התקופה: הסגנון הנאיבי, האימפרסיוניזם, הקוביזם ועוד. מלניקוב פילס לעצמו את סגנונו דרך שיבה אל הפיסול של התקופה הכנענית, הבבלית, האשורית והמצרית. באותה תקופה, תחת המנדט הבריטי, היה אפשר לעבור בקלות את הגבול למצרים ולסוריה, והוא ביקר במוזיאונים של דמשק וקהיר והתרשם מפסלי האבן הבבליים והאשוריים. ״באינטואיציה מפתיעה, בין שאריות האבן של אשור, בבל, חת וסוריה, היו גם אריות ארץ-ישראל", כתב שבא. "40 שנה אחרי שחצב את האריה שלו, האנדרטה לזכר טרומפלדור וחבריו וחברי ׳השומר׳, נתגלו בחפירות חצור אריות אבן, אריות הגליל. והם כמו ׳מאותה משפחה׳ של אריה תל-חי. האיש שהעמיד את האריה מעל פני האדמה, כאילו חש באריות הטמונים תחת פני האדמה״.

מאז שהסתדרות העובדים סירבה לבקשתו, מלניקוב דחה את תוכניתו להקמת האנדרטה. הוא התאהב בנופי הגליל העליון ונשאר לצייר את הנופים באקוורל יותר משנה. הוא המשיך בעשייתו הענפה, שרק מעט ממנה נשארה עד היום. יום אחד הגיע לארץ סר אלפרד מונד, יהודי אנגלי עשיר, וכחלק מביקורו באתר הקבורה של טרומפלדור נרעש כשראה שאין בו שום מצבה. הוא שמע על ההצעה של מלניקוב והזמין אותו לפגישה. בפברואר 1928, קרוב לשלוש שנים מאז הגה את רעיון האנדרטה, סר מונד כינס מסיבת עיתונאים והודיע כי ינדב את הכסף עבור הקמתה. "׳העובדה שעד היום הזה, עשר שנים לאחר מות הגיבור הגלילי, לא הוקמה עוד מצבה על קברו, עוררה את ליבו של מונד", נכתב ב'דבר'. "אחרי הביקור הזמין אליו את הפסל א. מלניקוב ומילא ידו לפסול מצבה ענקית על קברו של טרומפלדור. המצבה תיעשה בתבנית אריה ותיחטב מאבן בזלת שחורה מאבני הגליל העליון׳".

תשעה חודשים לקחה הזזת האבן, שנתיים נוספות הפיסול

שבא נכנס בסיפורו למתחים הפוליטיים שעמדו ברקע האריה השואג: ״הוועד הפועל של ההסתדרות לא היה מעוניין שהאנדרטה תיבנה בכספי ׳יזמים פרטיים׳, וביום שפורסמה ההודעה על תרומת מונד התכנס, התעלם מהידיעה, והחליט להתרים את חברי ההסתדרות למען אנדרטה בתל-חי. כך כמעט הוקמו שתי מצבות לטרומפלדור וחבריו״. בסופו של דבר, התגברו על ענייני האגו למען המטרה המשותפת, ונמצאה דרך שבה כל מי שרצה היה יכול לתרום את חלקו. ״אי-ההבנות בעניין הקמת האנדרטה יושבו: ההסתדרות, הוועד הלאומי, ההסתדרות הציונית וסר אלפרד הסכימו להקים ועדה משותפת. על כל פנים, את רוב הכספים תרם מונד, ואת השאר תרמה ההסתדרות״.

מרגע שהיה הכסף הדרוש, התחילה העבודה. מלניקוב ויצחק שדה חיפשו אבן גדולה שתשמש חומר הגלם של הפסל. הם מצאו אותה בסביבות כפר גלעדי ולקח להם חמישה חודשים לעקור אותה ממקומה. כדי להעביר אותה ליעדה, הניחו לוחות עץ, עליהם גלילים וצעד-צעד הסיעו את האבן. כשהגיעו לגבעה ולא הצליחו להעלות את האבן, הגיע אדם בשם זלמן כ״ץ עם טרקטור. בראש הגבעה תקעו יתד שאליו חיבר גלגלת וחבלים. בצד אחד חיברו את החבלים אל האבן ובצד השני, כמשקולת נגד, הטרקטור. בסך הכול הזזת האבן למקומה לקחה תשעה חודשים. מלניקוב שרטט על האבן בקווים גסים את דמות האריה והתחיל בעבודת הפיסול שנמשכה כשנתיים. ב-22 בפברואר 1934 נחנכה האנדרטה.

בכתבתו שבא מספר על הקריירה הענפה של מלניקוב כאמן, אבל חשוב לו לייחד את האריה השואג. ״האריה השואג אינו רק יצירת אומנות. אין בארץ משהו דומה לו. אם אנחנו אומרים שעליו התחנכו דורות של ישראלים, אמת אנו אומרים. לולא הפסל הזה הייתה לקבר הגיבורים פחות חשיבות, ואנחנו יודעים שחשיבותו הייתה רבה מאוד. הפָּסל הוא שהטביע את הסמל ו׳הסביר׳ אותו. הוא שהסעיר את הלבבות״.

באוגוסט 1960 נפטר מלניקוב בגיל 68, ועל פי צוואתו נקבר ליד אנדרטת האריה השואג. הרבה מיצירותיו אבדו במאורעות תרפ״ט, כאשר ערבים הרסו את הסטודיו שלו בירושלים. בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר פעל בבריטניה, חלק נוסף מעבודותיו הושמד בשריפה שפרצה בעקבות הפצצה אווירית. מי שירצה לראות עבודות פיסול נוספות של מלניקוב, ייאלץ לחפש אותן בבתי הקברות, שם התפרנס בצניעות מעשיית מצבות לאישי ציבור ובעלי אמצעים אחרים. לוחמי האש הבינו את הערך האדיר של האריה השואג למורשת ישראל, והצליחו בנחישות גדולה למנוע את אובדנו.