במעגל של כיסאות צהובים, בין האוהלים שעל דרך בגין, מישהו מחזיק גיטרה. שרים את שיר הפרחה של עפרה חזה. בין יושבי המעגל גם עינב צנגאוקר, אמו של מתן צנגאוקר שעדיין חטוף בעזה, ואילנה גריצווסקי, בת זוגו, ששוחררה משבי חמאס בדצמבר שעבר. בסוף השיר, צנגאוקר מתבדחת: "אני האמ-אמא של הפרחה. תיכף תראו את מכונת הרעל מפיצים עליי שאני פרחה". אחר כך שרים את "קרן שמש", שחודש לאחרונה על ידי שגיא דקל חן ששב מהשבי.

את עינב צנגאוקר ראיתי עד כה רק בתקשורת, כלוחמת להחזרת בנה, נואמת בהפגנות, מתעמתת עם שוטרים, זועקת, קוראת לנתניהו לעשות עסקה. אבל בערב הזה, כשהיא מוקפת בחברי ניר עוז, בבני משפחות של חטופים אחרים, באנשים שכבר חמישה ימים נמצאים כאן לתמוך, היא מחייכת, שמחה ונראה שמתחזקת מהשירה המשותפת. החיזוק הוא הדדי. לראות את אימו ואהובתו של מתן, שנאבקות כבר 525 ימים לחזרתו, שרות ביחד, זה מעורר תקווה.

כאן גרות בכיף קורל ושונטל

מתחם האוהלים על דרך בגין מתחיל מתחת למדרגות הנעות שמובילות לגשר הקריה, ומשתרע לאורך כ-400 מטר, עד אמצע תחנות האוטובוס. פרושים כאן אוהלים רבים, על כל אחד מהם תמונה של אחד החטופים שעדיין בעזה, ולעתים גם שלטים מאולתרים עם אמירה אישית. על אחד האוהלים כתוב: "כאן גרות בכיף קורל ושונטל". על אחר: "אין לי אף קרוב חטוף, ואני כאן. מה איתך?"

ב-22:00 מסתובבים ברחבי המתחם כ-300 איש. יש כאן חדר אוכל, מתחם למשפחות החטופים, אוהל לאימהות בחופשת לידה שמגיעות לכאן עם התינוקות במהלך היום, ואוהל מטפלים לתמיכה נפשית. בין האוהלים יושבים פעילים במעגלים קטנים, אוכלים, מדברים. כעשרה פעילים עומדים ליד הכביש ומניפים שלטים ותמונות חטופים.

"בוא תאכל משהו", אומר לי אחד בכניסה לחדר האוכל המאולתר. הוא חבר ניר עוז. "תודה", אני אומר בנימוס, "אני לא ישן כאן הערב, אז כדאי שיישאר לכולם', והוא צוחק: "יש כאן המון אוכל, הכול מפוצץ מתרומות. זה בשבילך ובשביל אנשים טובים כמוך שבאו להיות איתנו".

אני שואל, והוא מספר: "הייתי פה מאז ההפגנה במוצאי שבת. נשארתי וישנתי פה, בראשון חזרתי, אחר כך חזרתי הנה שוב. עוד מעט אני חוצה את הכביש לתחנת רכבת השלום, רכבת אחרונה לקריית גת. מחר אני בהצגת התחקיר של צה"ל על ניר עוז.

ואיפה ראש הממשלה?

כמו רבים מהמוחים למען השבת החטופים, גם הוא שואל את עצמו "למה חצי מיליון אנשים לא יוצאים לרחוב, כמו האנשים שכאן?" לדעתו, "רק ככה אפשר יהיה להזיז משהו. שיקשיבו לנו. אני יודע שזה קשה ולא שופט אף אחד. צריך שכל אחד ייתן רק שעה בשבוע".

"סמוטריץ' היה בניר עוז", הוא מספר, "אני ושרון אלוני-קוניו, אשתו של דוד שעדיין בשבי, עשינו לו סיור. הראינו לו: 'פה היה הבית שנשרף. פה המרפאה. פה הספרייה'. הוא הזיל דמעה קטנה, ואחרי שלושה ימים אמר שהדבר הכי חשוב זה להילחם בחמאס ורק אחרי זה החטופים". מאכזב? אני שואל. "אבל לפחות הוא לא פייק. יש לו את האמת שלו, אני מכבד את זה. בא והקשיב לנו.

"ואיפה ראש הממשלה?" הוא ממשיך, "הוא לא אומר כלום. מה המטרה, מה רוצים? החטופים זה לא עניין פוליטי. הוא ראש הממשלה, הוא נבחר, שייקח אחריות. כששגיא דקל חן חזר מהשבי ביבי התקשר אליו, דיבר איתו 13 דקות. שגיא לא התבלבל ואמר לו: 'אני מזמין אותך לבוא איתי לניר עוז, רק אני ואתה בלי מצלמות'. ומה הוא ענה לו? 'אנסה למצוא את הזמן', שזה מה שהוא אמר לאבא של שגיא, שהזמין אותו כבר שנה קודם. הייתי יותר מעריך אם הוא היה אומר: 'לא נחזיר את כל החטופים, צריך להמשיך להילחם'. אבל הוא לא אומר את זה. הוא לא אומר שום דבר. אין לו היום שאחרי. אולי הבחירות שאחרי.

"עברו פה השבוע שלושה חבר'ה וצעקו: 'רק ביבי'. אז אילנה גריצווסקי ענתה להם ישר: 'בואו תרדו למטה כמו שאני הייתי, נראה אתכם'. הם הלכו, לא היה להם מה להגיד".

אני נפרד מהחבר החדש שלי מניר עוז, נפעם מכוחה של הקהילה הפצועה שחבריה נלחמים, נאבקים על השבת חבריהם, לא שוכחים אף אחד, ומזמינים את כל מי שיכול להצטרף. מאבק שהוא לא רק על חיי אדם, אלא גם על הסולידריות הישראלית.