שורדות ושורדי שבי שהוחזרו מעזה פרסמו הבוקר (שלישי) פוסטים ברשתות החברתיות נגד החזרה ללחימה ברצועה.

ירדן ביבס כתב: "ההחלטה של ישראל לחזור ללחימה מחזירה אותי לעזה, לרגעים בהם שמעתי הדי פיצוצים סביבי וחששתי לחיי, חששתי מקריסת המנהרה בה הוחזקתי. אשתי וילדיי נחטפו בחיים ונרצחו בשבי. הלחץ הצבאי מסכן חטופים, הסכם מחזיר אותם הביתה".

ביבס הוסיף: "אני פוחד פחד מוות על החברים הכי טובים שלי, דוד ואריאל קוניו". לסיום, סיכם: "אני איבדתי את שירי שלי ואת אריאל וכפיר, אבל דוד עוד יכול וחייב לחזור בחיים. אריאל חייב לחזור. חייבים לעצור את הלחימה ולקודם כל להחזיר את כולם הביתה".

אלי-ה כהן כתב: "גזר דין מוות. אלקנה ואלון סליחה אחים שלי".

"מה עם אלו שנשארו מאחור? שוב פעם הם נשכחו", כתבה לירי אלבג בסטורי שלה. "שוב פעם משחקים להם בגורל. שוב פעם מסכנים את חייהם במקום להציל אותם. שוב פעם התקוות שלהם נמחקות. שוב פעם חייהם הפכו לכלי משחק, במקום למשהו שיש להגן עליו בכל מחיר. הם נאבקים לשרוד, וזה כבר יותר מדי זמן. אני לא יודעת כמה זמן הם יחזיקו מעמד! אני כותבת אליכם כמי שהייתה שם. כמי שהכירה אותם. כמי ששמעה את הקולות, ראתה את המבטים, והבינה בדיוק מה המשמעות של להישאר מאחור. אי אפשר להמשיך הלאה בזמן שהם נמקים שם בגהנום. יש שם 59 חטופים! זה לא משחק!"

רומי גונן: "הלב נשבר הבוקר. לא אשכח את הרגע ששמעתי את הבומים בשבי כשפוצצה העסקה והבנתי שאני כבר לא אשוב בקרוב. אני מתחננת, עם ישראל, צריך להילחם בשבילם. ממשלת ישראל – תוציאו אותם! זה הדבר הכי דחוף! נגמר להם הזמן!"

קרינה ארייב: "התעוררתי לבוקר קשה. תחושות של חוסר אונים, פחד וכאב. אני לא יודעת מה נכון לעשות, אבל אני יודעת בוודאות, שמהדהדות באוזניי זעקות אחיי שעוד נמצאים בגיהנום. אני רואה אל מול עיניי את המבט המבוהל וחסר הישע בעיניהם. אני מרגישה שאני עוד שם, הלב שבור ומרוסק! בבקשה אל תשכחו אותם, תתפללו לביטחונם ולהשבתם. תתפללו לשלום החיילים הנלחמים. אמן שיגיעו כבר ימים טובים".

אמילי דמארי: "כל כך הרבה דברים רצים בראש ולא יודעת איך להוציא את זה, אבל הלב שלי בעיקר שבור, מרוסק ומאוכזב. גלי, זיוי ושאר החטופים, נמשיך להילחם ללא הפסקה ולעשות הכול כדי שתחזרו אלינו".

דניאלה גלבוע: "שוב להפקיר אותם, שוב לנטוש אותם, שוב מלחמה".