נציגי משפחות חטופים שנרצחו בשבי והושבו לקבורה, מסרו היום (שלישי) הצהרה מכיכר יק"א בירושלים. נעם פרי, בתו של חיים פרי ז"ל שנרצח בשבי ברצועת עזה וגופתו חולצה: "כשהתעוררתי הבוקר וראיתי חדשות הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן. את אבא שלי אפשר היה להציל, הצבא לא יכול להגן על החטופים. חזרו לשולחן המשא ומתן עכשיו והחזירו את כולם הביתה".

כרמית פלטי-קציר, אחותו של אלעד קציר ז"ל: "אנו מרימות דגל אדום ומזהירות: הדרך שבה הממשלה בוחרת מעלה את הסיכון ל'רון ארדים' נוספים. מעגל השכול התרחב – ולשווא. חייבים לחזור לשולחן המו”מ כדי להגיע להסכם כולל, שבו כל החטופים ישובו תמורת סיום המלחמה. אם לא תעשו זאת – דם החטוף הבא יהיה על ידיכם. את אלעד היה אפשר להחזיר לחיבוק. חייבים להשיב את הדר גולדין ותמיר אדר לקבורה ראויה״.

מירב סבירסקי, אחותו של איתי סבירסקי ז"ל: ״לחץ צבאי הורג חטופים חיים ומעלים חללים. שוב ושוב ממשלת ישראל בוחרת במלחמה בלתי נגמרת על פני הצלת והחזרת החטופים ובכך מקריבה אותם למותם. זוהי מדיניות פושעת – אין לכם מנדט להקריב חטופים".

מישל אילוז, אביו של גיא אילוז ז"ל שנחטף ונרצח ב-7 באוקטובר: "ראיתי היום במסדרונות הכנסת את סמוטריץ'. הוא התחבק עם כולם, התנשק עם כולם. פניתי אליו ולכל חברי הסיעה שלו ואמרתי לו 'ביום כזה נדרשת צנעה וענווה'". אילוז הוסיף: "אנחנו ביום שחור, זו החלטה איומה של ממשלת ישראל שלא התכוונה במודע לסיים את המשא ומתן".

מירב מור רביב, אחייניתו של אברהם מונדר ז"ל: ״אני פה היום כי אני לא רוצה שבעוד חודשיים, יעמדו מול משפחות החטופים ויגידו: “סליחה, בעקבות הפצצת צה”ל נהרג האהוב שלכם. חידוש התקיפות הורגת את החטופים ומעלימה את החללים. זו לא סיסמה, זו המציאות. החמאס לא נחלש – רק החטופים מתים".

מוקדם יותר, נמסר ממטה משפחות החטופים: "המשפחות ששילמו בעל כורחן ובניגוד לרצונן את המחיר הכבד מכל, מרימות דגל אדום ומזהירות: חזרה ללחימה תעלה לחטופים נוספים בחייהם ומעלה את הסיכון ל"רון ארדים" נוספים. מעגל השכול יתרחב – ולשווא. חייבים לעצור את הלחימה ולחזור מיידית לשולחן המו"מ כדי להגיע להסכם כולל להחזרתם: כל החטופים תמורת סיום המלחמה ומציאת פתרון ליום שאחרי".

הבוקר שאחרי סיום הפסקת האש

יותר מ-100 הפגינו במשמרת מחאה מול הכנסת מ-11:00 ועד שעות הצוהריים, בקריאה לעצירת המלחמה והשבת החטופים. ביניהם הפגין ירון לוי, בן 10 מירושלים, שקרא במשך שעה ארוכה להחזיר את החטופים בחיים, ולא בארונות.

בשעות הצוהריים, במאהל המחאה של משפחות החטופים מול הקריה הוקמו עשרות אוהלים. שלוש צעירות שישנות שם מכינות שלטים לקראת ההפגנה הבאה. אחת מהן לנה שם לילה אחד, השנייה כבר שבוע והשלישית ישנה שם לסירוגין. הן נמצאות ברחוב הנוער והצעירים, בדיוק מתחת לגשר המוליך לקניון עזריאלי, בין סטיקרים של חללים וחבל שנתלה לייבוש בגדים.

אחת מהצעירות שענדה שרשרת עם תליון של מפת ארץ ישראל, היא חברת ילדות של החטוף איתי חן: "אם שואלים מה מצבו אני מפרטת שלפי מה שאומרים הוא לא בחיים, אבל מה שחשוב זה שהוא חטוף, וכולם צריכים לחזור". בספטמבר, אחרי שהודיעו על רצח ששת החטופים, היא הרגישה שזו הייתה נקודת שיא באהדה הציבורית וגם בפעימת השחרור האחרונה. עכשיו אחרי מאות ימים ואין ספור עליות וירידות, הציבור ברובו אדיש.

עינב צנגאוקר, אימו של החטוף מתן צנגאוקר, שהקימה את מאהל עוטף קריה נסעה לניר עוז כדי לתת הצהרה מצולמת. על הגחלת שומרים בינתיים פעילים שמחזיקים שלטים עם פנים של אנשים שמעולם לא פגשו, אבל מוכרים בכל בית. "יש לי בת לוחמת, אני לא פציפיסטית, אבל אני לא מאמינה שהאינטרסים הם לטובת העם", אומרת מרב משריגים, "נתניהו רוצה שנאמין לו שעד עכשיו לא הייתה מלחמה אמיתית, ועכשיו כן?".

לצידה עומדת ורד, שמגדירה את עצמה אקטיביסטית, ובזמן שהחזיקה תמונות של חטופים, היא שואלת את העוברים והשבים אם הם בעד הקרבתם במלחמה. ההיענות הציבורית הנמוכה, בשלב זה, לחידוש המחאה לא מרפה את ידיה. "ההמונים עייפים. יש חולשה גדולה, אבל אני לא כועסת. אנחנו יודעים להילחם בשדה הקרב, אבל לא ככה ברחוב. כולם אנשים טובים, אבל אין אופוזיציה, אנחנו האופוזיציה".