חזרתה של המלחמה תפסה את תושבי העוטף בהפתעה מוגבלת בלבד. עבור מי שהחודשיים האחרונים היו זמן לנסות להתחיל לנשום ולבנות את הבית, לראשונה ללא אזעקות אחרי 15 חודשי מלחמה, מתחילה תקופה של חוסר ודאות. עבור אחרים, היציאה למלחמה הייתה בלתי נמנעת וסימן לכך שמראש המצב הביטחוני אליו חזרו היה שביר.
"הירי והפיצוצים מכיוון הרצועה התגברו כבר בפורים. הייתה הרגשה שמתחילה התרחשות", מספר ל'דבר' נועם רופמן, חבר כיתת כוננות ניר עם. "בבוקר היו פיצוצים מטורפים, זה מיד הרגיש כמו קבלת הפנים שהייתה לנו באוגוסט כשהסתיים הפינוי. אז היו המון פיצוצים שעד היום יש לי נזקים בבית מהם".
רופמן נזכר שכבר אז, עם תום הפינוי, נאבקו על תנאי ביטחון טובים יותר כדי לאפשר את החזרה – אך לא הרבה השתפר מאז. הוא פסימי לגבי המניעים של המדינה וצה"ל במבצע הנוכחי: "זה מרגיש כמו מהלך שלא ברור לאן הוא מוביל. לא ברור מה יוצא מזה. מנסים לצייר לנו תמונת ביטחון בזה שמפציצים ערים בעזה. אני מסתכל על ההפצצות האלו ורק רואה איך הן הורגות חטופים".
ביטול המסגרות השאיר את הילדים בבית והקפיא את העבודה בחקלאות. כל הקיבוץ, הנמצא קילומטרים בודדים מהגדר, דרוך מבחינה מלחמתית, וכל נושאי הנשק בקיבוץ לא עוזבים את הבית בלעדיו. בינתיים לא מתקבלות החלטות גדולות, אך באוויר מורגשת גם הכנה לעוד פינוי אפשרי. "אנחנו ארוזים ומוכנים במידה ותתקבל החלטה להתפנות – אבל בינתיים המצב עוד לא שם". בקיבוץ כבר נפתחו מספר קבוצות התארגנות לפינוי וולונטרי לערבה וליוון, לפחות עד סוף השבוע. "הורים רוצים להבין מה מתרחש, ובינתיים למנוע מהילדים שלהם את הבומים. אחרי שנה וחצי של מלחמה, יש פה ילדים שמבחינתם כל פיצוץ כזה זה אירוע קיצוני לנפש".
בקבוצות ווטסאפ של קיבוצים רבים בעוטף נשלחו היום בקשות של הורים למצוא מקום להגיע אליו לכמה ימים עם הילדים, בין אם בחינם או במחיר סמלי. המועצות והמדינה לא מעיזות לדבר על פינוי, אך מספר לא קטן של הורים מנסה להקדים תרופה למכה, בעיקר מהחשש שהאירוע צפוי להחמיר בלילות הקרובים.
"עבור המשפחות הצעירות היום הזה הוא עולם אחר לחלוטין. חזרה של חודשים אחורה", מספרת ציפי חדריאן, חברת הנהגת מושב פרי גן. "הייתה לנו פה מלחמה מאוד קשה, וילדים קטנים לא צריכים להיות עוד פעם במצב הזה. אני מבינה הורים שבוחרים ללכת – לא צריך לחכות להחמרה בשביל להגיד שצריך לצאת מהאזור".
חדריאן מספרת שכבר עם ביטול טקס הנטיעות ביער רעים לזכר קורבנות הנובה לפני כשבוע וחצי נדלקה לה נורה אדומה. אחריו הגיעו עוד מספר ביטולים והתגברות של קולות ירי. "הרגיש לי שזה לא הולך למקום טוב". ככל שהמבצע יימשך, ברור לה שמשפחות יבחרו ללכת, אך הסיכוי לפינוי מאורגן קלוש. "כנראה נראה משהו בסגנון פעילויות האוורור לילדים כמו שהיה לנו בשומר חומות או צוק איתן".
"היה לי ברור ואפילו קיוויתי שיחזרו להילחם", אומרת אופיר ראובן, ממושב יבול. במספר מאבקים שניהלה בשנה האחרונה במועצה על הסדרי ביטחון, הרגישה שאין חשיבה רצינית מספיק על מידת המסוכנות מהצד השני. "לא הופתעתי מההתקפה, כי לדעתי מוצו כל האפשרויות למשא ומתן כדי להחזיר את החטופים, ונפלה ההבנה שהגיע הזמן לשלב הבא". את ראובן פחות מטריד עניין הלו"ז, והמשפחה ניצלה את היום בבית כדי להתחיל להתכונן לפסח. היא לא חוששת ממערכה ארוכה, שהיא מאמינה שאכן תהיה כזו. "יש מצב שאנחנו נהיה בשגרה ללא מערכת חינוך. זה עניין שיוכל להימשך עוד הרבה זמן. זו גם אחת הסיבות למה נאבקנו שתהיה לנו מערכת חינוך עורפית. המועצה החליטה בזמנו לוותר עליה, ולצערי, בקרוב היא לא תהיה בכלל".
"התפללתי כל הזמן הזה שהשקט רק ימשיך, שנוכל להמשיך לצמוח ולבנות", אומרת זהבה שקד ממושב דקל. לצד מערכת החינוך, גם כל פעילות הפנאי לגיל השלישי באזור שלה בוטלו, וכולם נשארו בבתים. חזרת המלחמה מרגישה עבורה כמו עשרות צעדים אחורה, חזרה לטראומה של הפינוי. "אני מאוד חוששת ומאוד מקווה שלא יהיה עוד פינוי. להיות כאן בבית זה הניצחון שלנו, וכל אירוע כזה שמפר את השגרה הוא משא כבד להמשך. אין שום מקום לעוד מלחמה היום. אנחנו רוצים לראות את החטופים בבית. מספיק לנו ממלחמה".
גיתית שלום, רכזת קהילת קיבוץ עלומים, עדיין מעכלת את תחקיר צה"ל על מאורעות שבעה באוקטובר בקיבוץ, שהוצג להם אמש. 64 אנשים נרצחו בעלומים – 22 עובדי חקלאות מתאילנד ונפאל שעבדו בקיבוץ, 5 אנשי כוחות הביטחון שהגנו על התושבים, ועוד 37 אנשים ממסיבת הנובה ועוברי אורח שנהרגו ונרצחו בשטח הקיבוץ. "היה לנו ערב מאוד לא פשוט בקיבוץ, עם הרבה אמוציות. ואז בבוקר קמים למלחמה. זה מציף. עד עכשיו חלק ממרכיבי הביטחון שהובטחו לא הגיעו. גם הבטחות בנוגע לשיקום המשק לא מומשו, והמדינה גוררת רגליים".
קבוצה של משפחות צעירות בקיבוץ בחרה לצאת מהאזור במהלך הבוקר. התהייה מתי והאם יהיה פינוי מרחפת מעל כל החלטות היום-יום. "אני כן מקווה שנראה תוצאות. המצב עייף, החוסן עייף. חזרנו מתוך ציונות, כי המקום הזה חשוב, אבל פתאום חזרנו להסלמה. ברור לי שזה החיים שיהיו לי. אני לא יודעת מה נכון, אבל בוחרת להיות פה".
שני לוין, תושבת שדרות ועובדת קהילתית באחת השכונות בעיר, מספרת על יום מלחיץ שהתחיל עוד מוקדם בלילה, כשהתעוררה להיות עם הילדה שלה בזמן הפיצוצים. "כשהבנו בבוקר שלא פותחים את המסגרות, מבחינתי זו הייתה כמו הודעה של המדינה שהעיר במצב חירום". היא מתארת שגרת יום מתוחה – חירום בתוך חירום – של אנשים מכונסים בעצמם ונבלעים בתוך ספירלה של אי-ודאות. "כולם מחכים שבכל רגע נתון תשמע אזעקה, שבינתיים לא באה. תחושה שיש כל הזמן מלחמה".
לקראת הערב, העירייה הוציאה הודעה ששגרת הלימודים תחזור באופן מוגבל למחרת. "זה טוב לדעת שהילדה שלי תהיה במקום מוגן, אבל זה עדיין לא מאפשר לתכנן מה יקרה הלאה. אנחנו חיים מעכשיו לעכשיו, נקבל החלטות לפי איך שהדברים יתגלגלו".
