הנוער הערבי מחפש משמעות, והניכור שולח אותו לזרועות ארגוני הפשע – כך טוען ד"ר טל מימרן, חבר סגל במכללה האקדמית צפת ומרצה למשפט בינלאומי באוניברסיטה העברית, ומסרב לקבל את ההסבר הרווח. "השאיפה לכסף, השאיפה למכונית יפה, השאיפה לתשומת לב או לתחושה של כבוד והשפעה הן חלק מהמשוואה", אומר מימרן ל'דבר', "אבל לגישתי, הסיבה העמוקה שגורמת לאנשים להצטרף גם לקבוצות פשיעה וגם לארגוני טרור היא תחושת ניכור עמוקה, תחושה של חוסר שייכות לחברה שבה אותם פרטים נמצאים. הניכור יכול לבוא לידי ביטוי ברמה הפוליטית, ברמה החברתית או ברמה הכלכלית. ארגוני הפשע מציעים להם משמעות אחרת, משמעות של העצמה, הם במרכז, הם שולטים על גורלם ויכולים להגשים לעצמם את כל החלומות".

מימרן מסביר כי לארגוני הפשע יש יתרון נוסף בתחרות על ליבם של הצעירים. "אם אתה בוחר ללכת בדרך הפשיעה התגמולים הם מיידיים. לעומת זאת, אם אתה רוצה ללכת בדרך נורמטיבית, אתה צריך לפסוע בדרך ארוכה ולהתפתח. בשביל תהליך ארוך, שמאפשר להתקדם חברתית וכלכלית, אתה צריך אמון ותקווה".

הבחירה בפשע דורשת מהצעיר לחצות גבול מחשבתי ורגשי ולעשות דברים שחונך נגדם.
"ראשית, זה לא מתחיל ברצח, זה מתחיל בנסיעה ברכב לא חוקי, נהיגה ברכב גנוב ואז עבירות אלימות. יש סולם התקדמות. אבל השאלה החשובה היא אם הקו הזה לא נחצה כבר בלי שהצעיר יעשה דבר. האזרח בחברה הערבית, למשל, בכל פעם שהוא מגיע לנתב"ג או למקום שיש בו בידוק, אם זה קניון, בית ספר או מוסד ציבורי ממשלתי, רואה שהיחס אליו שונה. אם בכל מקום שבו מזהים את המבטא שלו הוא מרגיש שהיחס כלפיו שונה, המעבר הדמיוני הזה הוא מהלך קצר יותר. כשאדם חי כבר בתחושה של אאוטסיידר, בתחושה של חשוד מיידי, כשהוא חווה תקריות גזעניות, מילוליות או אלימות ממש, אז המעבר קצר יותר.

"אפילו ברשתות חברתיות אנחנו רואים שהפרקליטות אוכפת יותר עבירות ביטוי של ערבים מאשר של יהודים. כלומר, כשיש את הפטיש הזה מרחף מעליך, זה בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים".

כיצד היחס של החברה היהודית לחברה הערבית יכול לשנות זאת?
"אם אני בסביבה שכל הזמן דוחקת אותי לתחושה של 'משהו לא בסדר איתך', בסוף אאמין שמשהו לא בסדר איתי. מצד שני, תרבות הרוב היא התרבות הישראלית, זאת מדינת הלאום של העם היהודי. יש לנו פה איזון מסוים. המדינה הוקמה עבור אותו רוב, אבל תרבות הרוב צריכה להגן על תרבות המיעוט, ותרבות הרוב צריכה להכיל את מי שאינו חלק מאותה התרבות, וההכלה קורית בכל מקום, ברחוב, בבית הספר, בהזדמנויות לעבודה, ברשתות חברתיות".

יש טענות שהאלימות משוקעת כבר בתרבות של החברה הערבית.
"אני דוחה את הטענה הזו מכל וכול. אני בן לאב ממרוקו ולאימא מפולין, אני יכול להגיד בלב שלם שאין פער תרבותי גדול. אני לא מאמין בהבדל תרבותי אינהרנטי. ברמה המעשית, הרי יש לנו משפחות פשע בולטות ביותר שהן יהודיות".

אבל הכוח של ארגוני הפשע נותן לגיטימציה לאלימות ככלי לפתרון סכסוכים.
"זה קורה כי אזור מסוים הופך לאזור מוכה פשיעה, ושלטון החוק נעדר. זה לא משנה אם זה ג'ואריש או האמזונס. מה שחשוב הוא העובדה שמדובר באזור ללא שלטון חוק, שיש בו חוסר אמון בשלטון, והחזק בו שולט".

טענה אחרת היא שחיזוק הזהות הפלסטינית תעניק משמעות ותמנע מהצעירים להצטרף לעולם הפשע.
"אני חושב שהפתרון לבעיית הפשיעה בחברה הערבית לא יכול להיות מנותק מסוגיית הלאומיות ומהמאבק הלאומי שמתחולל במדינת ישראל. אם אני מאדיר את תחושת הנרטיב הפלסטיני, הנרטיב הפלסטיני הזה מתחרה בנרטיב הישראלי. צריך לתת להם קול ומקום וחלק במיתוס. אבל המיתוס הזה בעיניי חייב להיות חלק מהמיתוס הכולל.

"עם ישראל מבחינתי הוא כל אזרחי ישראל. כל הדתות, כל הלאומים, כל ההיסטוריה שכל אחד מוביל וכן הלאה. כולנו עם ישראל, כי כולנו אחים ואחיות לחברה, וכולנו חלק מאותו מיתוס משותף, וכולנו חלק גם מאותה מציאות שבה כולנו ביחד, אם נרצה בכך או לא, מוגנים בגבול מסוים ומגינים ביחד על אותו גבול.

"אז אנחנו צריכים למצוא דרך לעבוד ביחד ולהכיל האחד את השאיפות החברתיות, השאיפות המקצועיות, השאיפות האישיות של האחר. לגבי שאיפות לאומיות, מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, זה צעד רחוק מדי".

אז מה צריך לעשות?
"צריך לתת משמעות, אבל משמעות הכוללת את כולנו. אנחנו צריכים למצוא דרך להלחים ביחד את המיתוסים של כולנו לכדי מיתוס מתכלל גדול. זה בסדר שהמיתוס המתכלל יהיה בעל גוון של תרבות הרוב, אבל צריך להיות בו מקום גם לתרבויות אחרות. אם מצאנו דרך לחיות בצורה כל כך טובה עם הדרוזים בקרבנו, זה אומר שזה אפשרי. זה דורש התאמות מצדנו ומצדם, אבל זה אפשרי. אני חושב שאנחנו, שחיים ביחד באותה אדמה וחולקים את אותם בתי הספר, אותם מקומות עבודה ואוכלים באותם המקומות, יכולים למצוא דרך לעשות את זה. אני מאמין".

"השימוש ברוגלות הפך פוליטי, ומי שסובל הוא החברה הערבית"

הוועדה לביטחון לאומי של הכנסת דנה לאחרונה בהצעה להפעיל את הכלים למאבק בטרור גם במאבק בארגוני הפשע. מימרן מסביר כי בחברה הישראלית קשה להבחין בין פשיעה מאורגנת לטרור. "היחס לפשיעה בחברה הערבית והיחס לחברה הערבית, גם לרוב הנורמטיבי וגם למיעוט שעוסק בפשיעה, לא יכולים להיות מנותקים ממה שמכתיב את התודעה של כולנו – הסכסוך המתמשך שאנחנו נמצאים בו מאז קום המדינה ועוד מלפני קום המדינה. הזהות הלאומית והזהות החברתית, אם כאדם נורמטיבי ואם כאדם שהוא חלק מארגון פשיעה, מתערבבות האחת בשנייה. ברמה המעשית, טרוריסטים וארגוני פשיעה פועלים ביחד. הם פועלים ביחד מסיבות כלכליות ומסיבות אופרטיביות, לפעמים האידיאולוגיה מתיישרת בצורה שתואמת לשני הצדדים.

"מנקודת המבט של החברה הערבית, ההשפעה של הפשיעה לא יכולה להימדד או להיבחן בלי להסתכל גם על ההשפעה של הסכסוך ושל הטרור, ולהפך, אי אפשר להסתכל רק על הטרור בלי להסתכל על הפשיעה".

"מה שמייחד את טרור מפשיעה, בדרך כלל, הוא תפיסה ואידיאולוגיה. יש אידיאולוגיה מאחורי המעשים. המוקד הוא לא הסיבה שבגינה ארגוני טרור פועלים, אלא מה שמאפשר את הפעולה, וזה תחושת הפחד שהטרור מנסה לייצר. הפחד אמור לשתק את החברה, את גופי אכיפת החוק, לכרסם במוסד המדינתי ובאמון הציבור, והוא מה שמאפשר את הפעולה של ארגוני טרור".

"כל ילד במדינת ישראל מכיר את החשש מטרור, אבל בשנים האחרונות, ובמיוחד בחברה הערבית, אפשר להגיד שהפשיעה מאורגנת מייצרת אפקט דומה. לפי סקר של המטה למאבק בפשיעה ושל ועד ראשי הרשויות, 80% מהחברה הערבית מפחדת לצאת לרחוב".

איך המצב משפיע על הנוער ועל הצעירים?
"אנחנו נמצאים במציאות בלתי אפשרית עבור מי שגדל בחברה הערבית ומי שחי בה, כי סוגרים עליהם מכל הכיוונים. ברמה הלאומית יש מתח תמידי ויש יחס כלפי הצעיר הערבי כאל מעין גיס חמישי, וברמה החברתית וברמה הפלילית, דוחפים את הנוער הערבי למקומות לא נורמטיביים. גם אם הוא לא רוצה ללכת לשם, אם הוא רוצה לצאת לרחוב, לספרייה, לקנות חלב, ללכת לבית הספר, הוא עלול לסיים את חייו רק כי הוא בקו האש. זו הרמה המיידית.

"ברמה העמוקה זה מגביר את תחושות הניכור וחוסר האמון ברשויות, והביטוי הכי בולט הוא העובדה שהחברה הערבית והמשטרה אינן פועלות ביחד. אין אמון שמאפשר התמודדות הדדית עם המאבק, והרבה מאוד פעמים פשעים אינם מפוענחים בחברה הערבית, כי מפחדים לשתף פעולה עם המשטרה. אבל גם אם לא מפחדים, יש רתיעה, רתיעה מעשית, אידיאולוגית או אחרת, מבוססת על המפגשים הקודמים עם המשטרה. זה מעגל שמזין את עצמו, ואנחנו רואים את זה בכל העולם".

מימרן מצביע על כך שחוסר האמון פוגע ביכולת לשקם. "שכונות פשע הן משהו בין-דורי. במשך דורות היה יחס מסוים כלפי ג'סי כהן בחולון, עד שמדינת ישראל החליטה להחיל בה את שלטון החוק. המדינה אמרה 'נתמודד עם שורש הבעיה, ונמצא דרך לבנות מחדש את האמון בין האוכלוסייה לבין המשטרה'. היה קל יותר לעשות את הפעולות האלה, כי יש אמון בסיסי בין החברה למדינה, בין הפרט לגופי אכיפת החוק.

"בחברה הערבית, בגלל הערבוב הבלתי אפשרי הזה בין הזהות הלאומית והמתח שנותר בשל הסכסוך לבין המציאות המעשית, קשה מאוד לצאת לדרך חדשה. אני חושב שמדינת ישראל רוצה לצאת לדרך חדשה, אבל יש לנו בעיה של נציגות פוליטית. אנחנו חיים בחברה מאוד מקוטבת כרגע, ואני לא רואה מהלך של הממשלה הנוכחית שהחברה הערבית נכנסת אליו. זה מסיבות פוליטיות ואידיאולוגיות, לא מסיבות שקשורות לפשיעה עצמה בכלל.

"גם מנקודת המבט של המשטרה, המצב הפוליטי במדינת ישראל משתק. הוא לא מאפשר למשטרה לייצר לעצמה את הכלים, ולקדם חקיקה שתעניק לכלים, להתמודד עם הפשיעה ברמה המעשית. אמנם היה גל חקיקה, אבל החקיקה ממוקדת בנושא של טרור, ומאז 7 באוקטובר יש נטייה לאשר בקלות יתרה חקיקה שעוסקת בטרור. פה אנחנו מדברים על פשיעה מאורגנת".

בכנסת ובפרקליטות דנים שוב ושוב בלגיטימיות של השימוש ברוגלות במאבק בפשיעה.
"השימוש ברוגלות הפך פוליטי, כי מנקודת מבט של מחנה מסוים, רוגלות שימשו לרדיפה אחרי מחנה הימין, ומבחינת מחנה השמאל, השימוש ברוגלות לא יכול להיעשות ביחס לפשיעה וטרור, כל עוד הוא לא נעשה גם ביחס לשחיתות ציבורית.

"יש חוסר הסכמה שבכלל לא נוגע לפשיעה, אלא להבדלים האידיאולוגיים בין שמאל לימין. מי שסובל מהקיפאון הזה הוא החברה הערבית. אלו אנשים שזקוקים לכלים שיאפשרו להתמודד עם הסיוט, שהוא החיים שלהם. אני מאשים את שני הצדדים שאינם מסוגלים לשים בצד מחלוקות אחרות ולהתמקד בבעיה הקריטית ביותר".

מה יכולה החברה היהודית לעשות עכשיו?
"לדרוש מזוג יהודי להתגורר בכפר בדואי זה לא מחובר למציאות. אתה לא יכול דרוש מאדם לגשת למקום שיש בו סיכון לחיים שלו, לרכוש שלו, לבריאות שלו ולגוף שלו. אני לא יכול לדרוש הרבה מהאזרח הפשוט. אני קודם כול דורש מרשויות המדינה לקדם הסברה, תהליכי השפעה או שיתוף ציבור, באופן שיקל על החברה הישראלית, היהודית, לתת מקום לאחר בתוך החברה.

"השינוי הזה לא יקרה רק ברמה החברתית, רק כי אנשים יחליטו להיות נחמדים האחד לשני. צריך תשתית לכך. התשתית הזאת מתחילה קודם כול מביטחון, המדינה הוקמה בשביל להגן על חיי האזרחים בשטחה.

"כאזרח אם אתה פוגש אחים ואחיות לחברה ממוצא ערבי רק באוטובוס, אתה יכול לחייך עליהם. אם אתה פוגש אותם במקום העבודה, אתה יכול לראות שהם חלק מהמעגלים החברתיים של אותו המקום. כל אחד ואחד מאיתנו יפגוש את זה במקום אחר. התרגום המעשי הוא פשוט, איפה שאפשר, תהיה טוב, תהיה מכליל ותיתן אמון. כמובן בלי לוותר על הביטחון שלך, בלי לוותר על מה שגם כן מגיע לך כאדם. עם הרבה צעדים קטנים שינוי יכול לקרות, אבל השינוי לא יקרה ברמה המהותית והמעשית בלי שהמדינה תשתלט על האירוע. המדינה היא הריבון והיא צריכה להשתלט על האירוע בכל המישורים האפשריים".