וזאנה-גרינולד מגדירה את האנסמבל, הפועל מזה 13 שנה, כקולקטיב נשי המנסה להציב מראה, לבחון את יחסי הכוח, ולהפוך את השולי לרלוונטי. עבודותיו מתמקדות בחיפוש שפה תיאטרונית לשאלות ותכנים העוסקים בהצטלבות של זהות מזרחית, מעמד ומגדר. זהו אוסף של נשים יוצרות, שכל אחת מהן זועקת את הקולות הנשיים, המודרים והמושתקים, בדרכה הייחודית. "אני מאמינה בכוחו של התיאטרון להביא שינוי חברתי אקטיבי ובעיקר רגשי. בהצגות שלנו, דמויות השוליים הן במרכז הדרמה ובמרכז הבמה".

האנסמבל העלה לאורך השנים הפקות רבות, בהן: "פאפעג׳'נה" שעסקה בחוויית התבגרות במשפחה מרוקאית ביפו של שנות ה-70; "פרחה שם יפה", קולאז' שירה פואטי-פוליטי שמפרק את סטריאוטיפ האישה המזרחית; "סוף על הקטינו" העוסקת באלימות במשפחה מנקודת מבטה של ילדה; "יולדות", עיבוד תיעודי על פרשת חטופי תימן דרך קולות האימהות ו"רצח בהסכמה" העוסקת ברצח נשים בישראל, ומבוססת על פואמה של איריס אליה כהן וחומרים ביוגרפיים שכתבה תהילה אזולאי-שאול.

שחקניות ההצגה "זה הדברים" בבימויה של חנה וזאנה-גרינולד בתיאטרון יפו. "לא להתבייש בזה, אלא להדר את זה" (צילום: אפרת מזור)

חלק גדול מהצגות האנסמבל מבוסס על טקסטים שלא נכתבו במקור עבור הבמה. ואזנה-גרינולד מסבירה שאין זה מקרי: "יש לנו את החירות ליצור מבנים דרמטורגיים מעניינים, שמייצרים איזשהם דיסוננסים, איזושהי שפה מרובדת. המילה טקסט באה מתוך המילה טקסטורה, ובאמת יש כל מיני מרקמים לעבודה הזאת. אני חושבת שגם ב'זה הדברים' רואים את המרקמים השונים. אז אנחנו מחפשות את זה גם בחומרים שאנחנו מחלצות – חומרים שלרוב אף אחד לא מתייחס אליהם. אף אחד לא היה חושב לקחת את הרומן 'זה הדברים' ולעבד אותו, ולהתמודד עם המעבר שלו מהספרות אל הבמה".

"אני הכי בת הארץ שלנו"

למרות העיסוק בקבוצות שוליים, ובמתן קול למי שהיה מושתק במשך שנים על ידי ההגמוניה הגברית-אשכנזית בארץ, ואזנה-גרינולד מסבירה שהיא אינה פועלת מתוך כעס או התרסה. "אני מרגישה שאני מרחיבה, שאני פותחת את השער ולא סוגרת אותו", היא אומרת. הריאיון עם ואזנה-גרינולד מתקיים כאשר היא שוהה בניו-יורק עם ההצגה "שריקה". גם "פאפעג׳ינה" הוצגה במרוקו, ו"יולדות" הגיעה עד סקוטלנד.

מה לסקוטים ולפרשת חטופי תימן?
"הם התחברו בטירוף! אני דווקא מגלה הרבה פעמים שככל שזה יותר פרטיקולרי, ככה זה יותר אוניברסלי. גם כשהייתה קריאה של 'פאפעג'ינה' בלונדון, הקהל פשוט אמר 'זה הסיפור שלי, זה הסיפור שלי'. זה סיפור של מהגרים – ומהגרים יש בכל מקום בעולם. וגם זה סיפור של שוליים. ולכן הרצון שלנו לשים את זה במרכז הבמה".

כבת למהגרים ממרוקו, איך הרגשת כשהצגת שם?
״הרגשתי שם שייכות מאוד גדולה. הרגשתי במרוקו שאני גם בת הארץ הזאת. ואני רוצה להגיד לך שהכי אני בת הארץ שלנו. ולא משנה באילו מקומות הייתי בעולם – אני מרגישה שזה המקום הכי טוב להיות בו, ישראל. זה מוזר, נכון? זה המקום הכי טוב להיות בו. אני רוצה לדבר עברית, אני רוצה לחיות במקום הזה, שבקשר בין האנשים יש אותנטיות ובלתי אמצעיות. ואת מרגישה שאנשים בארץ הזאת אכפת להם מהמדינה שלהם. אני רואה את זה וזה מרגש אותי. זה נשמע מאוד פטריוטי. יש משהו בארץ הזאת שהוא… אין כמוהו, אין כמוהו בשום מקום".

ההצגות הקרובות של "זה הדברים" יתקיימו בתאריכים 27.3, 3.4, 5.5 בשעה 20:30 בתיאטרון יפו