רוחות רעות של בדלנות ושל בוז למומחיות ולמדע נושבות מארצות הברית לישראל. ממשל טראמפ מינה לשר הבריאות את רוברט קנדי, שאינו מאמין בחיסונים, ושמנצל את תפקידו כדי לנסות לפרק את מערכות בריאות הציבור והמחקר. האמריקנים החלו בשנית בתהליך של עזיבת ארגון הבריאות העולמי  – הפעם הראשונה הייתה בממשל טראמפ הקודם, והופסקה בידי ביידן – צעד שכבר גורם לתחלואה, סבל ומוות ופוגע בהעברת מידע ובשיתופי פעולה בינלאומיים.

תוכניות חשובות רבות מופסקות, חלקן הוקמו בידי המפלגה הרפובליקאית, למשל תוכניות להתמודדות עם נגיף ה-HIV. אף שהמהלך כבר מתחיל לגבות מחירים בדמות תחלואה, סבל ומוות, בישראל נשמעים קולות שקוראים להצטרף אליו, ולעזוב את ארגון הבריאות העולמי.

הקולות האלו לא חדשים: הם עלו כבר בתקופת הקורונה. אז כמו היום מדובר בהצעה שמסכנת את החברה הישראלית, ואת ההתמודדות האזורית עם מחלות שלא יודעות גבולות.

ישראל חברה בארגון הבריאות העולמי מאז הקמתה, וכבר בשנותיה הראשונות החל שיתוף הפעולה פורה בינו לבין מערכת הבריאות הישראלית, שממשיך עד היום. לארגון השפעה רבה בתחומים מגוונים, כמו מחלות זיהומיות, מחלות כרוניות, מלחמה בעישון, צמצום פערי בריאות וחדשנות במחקר. הוא תורם לשיתוף הפעולה בין מדינות, ארגונים ותחומי ידע. ישראל מרוויחה רבות מחברותה בו: בהגדלת הידע, טיוב המדיניות, הכשרת כוח האדם, הקמת מרכזי מדיניות משותפים ועוד.

הקריאות לעזיבת ארגון הבריאות העולמי מבוססות על כמה טענות בעייתיות: שהוא אנטי ישראלי; שהוא יכול לפגוע בריבונות; ושהוא קיבל החלטות שגויות, בפרט בתקופת הקורונה.

הטוענים למגמות אנטי-ישראליות בארגון מציגים את הדו"חות שהוציא שהתמקדו במצב הבריאות בעזה במהלך המלחמה, תוך התעלמות מהחטופים. זו ראייה צרה ביותר. הנהגת האזור האירופי של הארגון, שישראל חלק ממנו, התבטאה באופן ברור נגד הטבח של חמאס, ואף ערכה מספר ביקורים בישראל, תוך הפגנת סולידריות. מטה הארגון אכן מתח ביקורת על הלחימה בעזה, והארגון לא פעל מספיק למען החטופים. אך יציאה מהארגון תחליש את היכולת של ישראל להתמודד בזירה הזו, ותרחיק אותה ממדינות ידידותיות.

הטענה לפגיעה בריבונות מבטאת חוסר הבנה של אופן פעולת הארגון. המדינות החברות בהחלט רשאיות לקבוע מדיניות בריאות כרצונן. אמנם, היו מקרים שבהם התערב במדיניות בריאות של מדינות באופן לא משתף מספיק, בפרט ביחס למדינות עניות. אך גם בנושאים שהייתה לגביהם מחלוקת, ישראל לא פעם הגיעה עם הארגון להסכמות בדיאלוג. ישראל צריכה לפעול דווקא דרך הנוכחות והמעורבות בארגון, בייחוד באזור אירופה שלו, לקיים דיאלוג פתוח ושיתוף פעולה.

לגבי הטעויות שביצע הארגון, ודאי שאינו מושלם. למשל, הארגון לא עשה מספיק כדי לוודא שחיסוני הקורונה מופצים בצורה שוויונית. לאחר הפנדמיה של הקורונה ומשברים נוספים, הארגון החל ברפורמות חשובות כדי לצמצם בהוצאות ולקדם מדיניות הוגנת יותר של התמודדות עם אתגרי הבריאות הגלובלית. וגם ביקורות בעלות טעם לא מצדיקות לשפוך את התינוק עם המים.

אם ישראל לא הייתה חברה בארגון – ההתמודדות עם האתגרים שמציבה המלחמה לבריאות, כמו גם עם מגפת הפוליו באזורנו, הייתה קשה ומאתגרת בהרבה עבורה. ישראל אמנם הצליחה במהלך הקורונה להשיג חיסונים במהירות דרך הסכמים ישירים עם חברות תרופות, אך זה לא מבטיח הצלחה דומה במשבר עתידי. במקרים של עיכובים בייצור, הפרעות בשרשראות אספקה או הגבלות ייצוא, חברות בארגון הבריאות העולמי יכולה לספק תמיכה בינלאומית וביטחון לגישה שווה לחיסונים ותרופות.

אל לישראל להצטרף לנטיות הבדלניות הפופוליסטיות של הממשלים במדינות כמו ארצות הברית, ארגנטינה והונגריה. היא זקוקה ליכולת לשתף ולקבל בחזרה מידע, לחקור יחד ולגבש מדיניות, ולהשפיע מבפנים על החלטות הרות גורל לבריאות הציבור. לארגון הבריאות העולמי אין חלופה. לקראת האתגרים הבאים, בראשם שינוי האקלים והשפעתו על הבריאות בישראל ובאזור, יציאת ישראל ממנו תהיה רעה לעולם – ורעה לישראלים.

הכותב הוא ראש תחום מדיניות בריאות במרכז טאוב, וחבר בועד המנהל של האיגוד האירופי של בתי הספר לבריאות הציבור