נבחרת ישראל בבייסבול סיימה אתמול (רביעי) את דרכה בשלב הבתים השני של אליפות העולם. במשחק המכריע פגשה הנבחרת את נבחרת יפן החזקה בטוקיו דום, אולי איצטדיון הבייסבול המפורסם ביותר בעולם מחוץ לארה"ב ובו היא הפסידה 8-3. מאז ה-6 במרץ, התאריך בו נפתח שלב הבתים הראשון, נמצאת ישראל בכותרות. זאת משום שהנבחרת שמדורגת במקום ה-41 בעולם ניצחה את כל משחקיה בדרך להעפלה לשלב הבתים השני ואתמול הייתה מרחק נצחון אחד מהעפלה לפיינל פור שייערך בדודג'ר סטדיום בלוס אנג'לס ב-20 למרץ.
איך הגיעה הנבחרת הישראלית לכדי מרחק נגיעה מארבעת הנבחרות הבכירות בעולם? הרי לא זאת בלבד שלקראת הטורניר דורגה במקום ה-41, הנמוך כמובן, אף חשוב מכך – בייסבול אינו ענף שמתקרב להיות מרכזי בארץ. מיטב האתלטים פונים קודם כל לכדורגל, כדורסל ואפילו הכדוריד או כדורעף, מה גם שהתשתיות כמעט ואינן קיימות בנגישות רלוונטית.
RECAP: Israel puts world on notice, downs Chinese Taipei for second #WBC2017 victory. https://t.co/SexOh7XTuN pic.twitter.com/JFr53YssYt
— WBC Baseball (@WBCBaseball) March 7, 2017
התשובה נעוצה בהגדרות הזכאות להשתתפות בנבחרת בטורניר. מאז הקמתה ב-2006 לא מצליחה אליפות העולם לתפוס תאוצה. הבייסבול אינו ענף פופולרי ברוב העולם מחד ומאידך האליפות משוחקת בזמן תחילת ההכנות לעונת הבייסבול האמריקנית ובכך גורמת לרוב השחקנים הבכירים לוותר על השתתפותם. הפתרון של המארגנים היה להקל מאוד על מי יכול להיחשב כשחקן נבחרת. הקלה זו מתבטאת בכך שבמקום התנאי שקיים ברוב אליפויות העולם אשר קובע ששחקן מחוייב להיות אזרח המדינה שבו הוא משחק נקבע כי השחקן צריך להיות רק בעל יכולת להוכיח שבאם ירצה להיות אזרח יוכל לעשות זאת. כאן נכנס חוק השבות. קביעה זו בעצם אפשרה לישראל להרכיב נבחרת של שחקנים אמריקאים שניתן להוכיח את יהדותם עד רמת הסבא או הסבתא. כמובן שלא רק ישראל מנצלת את ההקלה בתנאי הסף הללו, גם נבחרת איטליה מלאה בשחקנים אמריקאים ונבחרת אנגליה כוללת 10 שחקנים מאיי בהאמה (הוריהם נולדו באיים עוד בזמן היותו קולוניה בריטית). אבל אף נבחרת חוץ מישראל לא התקרבה אפילו להרכיב סגל של 28 שחקנים ש-25 מתוכם אינם אזרחי המדינה.
למה החליטה הנבחרת הישראלית ללכת בכיוון הזה? שאלתי את פיטר קורץ, נשיא איגוד הבייסבול הישראלי אם הוא לא חושב שיש טעם לפגם בכך שלא-ישראלים מייצגים את ישראל. הוא דחה טענה זו מכל וכל.
"לחלוטין לא", כתב לי קורץ בווטסאפ, "להיפך! בעיניי החיבור בין הקהילה היהודית האמריקאית וישראל דרך הבייסבול הינו הסיפור אמיתי פה. זה מדהים ששחקנים יהודים אמריקאים מוכנים ללבוש את מדי הכחול והלבן ולשחק למען ישראל. הגאווה שהם מרגישים, זה הסיפור האמיתי. זה נפלא ששתי הקהילות האלו (יהדות ארה"ב וישראל) מצליחות להתחבר כאחת ולעשות שימוש ביתרונות של כל אחת."
על פני השטח באמירה זו יש לא מעט אמת. החשיפה החיובית לה זוכה הנבחרת ניכרת ברחבי העיתונות העולמית שמסקרת האירוע. זוהי הזדמנות ליהודי ארצות הברית להרגיש חלק בעשייה למען המדינה, זוהי חשיפה ספורטיבית ולא מלחמתית או פוליטית שאליה זוכה ישראל, ובנוסף לכך ישנו הרווח הפוטנציאלי של הגדלת העניין הישראלי סביב הענף ובעתיד הקרוב עידוד ילדים ישראלים לשחק אותו. ייתכן והקוריוז הזה יוביל להקמת מעצמת בייסבול בעוד עשור או שתיים.
Israel winning streak at World Baseball Champs, beating Cubans, thanks to 'Mensch of the bench' https://t.co/zEB6CfKaCK pic.twitter.com/thEjWHnceC
— Sam Masters (@_SamMasters) March 12, 2017
אבל מתחת לפני השטח זהו אינו רק סיפור דוד וגוליית מרגש. נפתחות שאלות אחרות.
האם לזה התכוונה הציונות בחוק השבות?
חוק השבות נקבע ב-1950 ומעניק לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות לישראל. מאחוריי החוק עומדת תפיסה ציונית שאומרת שישראל צריכה להיות בית לעם היהודי ושעל היהודים לעלות בכדי לבנות בית זה ולשים קץ לגלות. בימינו מדינת ישראל מונה כ-8.5 מיליון אזרחים מתוכם כשישה מיליון יהודים כאשר העם היהודי מונה עוד כ-12 מיליון ברחבי העולם. השימוש הציני בחוק השבות לטובת קידום הנבחרת מקדם את שחיקתו ואף יותר מזאת לוקח חלק פעיל בטשטוש הבחירה בין העלייה לארץ לבין הישארות בגולה.
ייצוג ראוי של ישראל?
#teamisrael during Hatikvah before playing Team Netherlands in Game 3 of the #wbc2017 pic.twitter.com/wHByTgaaxP
— Israel Baseball (@ILBaseball) March 9, 2017
ישראל 2017 לא יכולה להרשות לעצמה לפתור את נושא הייצוג שלה באופן כל כך פשוט. המורכבות מוכרת לנו מנבחרת הכדורגל הישראלית בה משחקים באופן קבוע שחקנים שאינם יהודיים ובראשם ערבים נוצרים ומוסלמים. מוזר היה לראות את נבחרת הבייסבול של ישראל לובשת כיפות בזמן שירת ההימנון – מנהג לא ישראלי, במובהק. נבחרת ישראל אינה פשוט הנבחרת של העם היהודי באשר הוא. כשפיטר קורץ אומר שהוא היה רוצה להגדיל את החשיפה לענף בארץ הייתכן שהוא מתעלם מאחוז ניכר מהאזרחים שעליהם איגוד הבייסבול הישראלי אמור להיות אחראי?
הנצחון מעל הכל?
לסיום ישנו עוד מסר אחד בעייתי שהנבחרת הזו מייצרת ומייצגת והוא שהנצחון הינו מעל הכל. שאם ניתן לנצל תחום אפור אז זה מה שצריך לעשות ועוד בגאווה גדולה.
תוכנית הטלוויזיה "ישראלים" היטיבה לתאר תופעה זו במערכון הסאטירי הבא.
