אתמול (ד') פרסם הממונה על השכר במשרד האוצר ערן יעקב את נתוני השכר במגזר הציבורי לשנת 2015. כמידי שנה התבשרנו שרוב רובם של מרוויחי המשכורות הגדולות במגזר הציבורי הם רופאים, כשבמקום הראשון דווקא משפטן מאוניברסיטת בר אילן המרוויח 252 אלף שקלים לחודש. האדם הנוסף שהשתרבב למאיה הראשונה שאיננו מתחום הרפואה הוא מנכ"ל רפא"ל, שהגיע למקום ה-97, עם משכורת חודשית של כ-120 אלף ש"ח. עם פרסום הדו"ח החלה המתקפה המסורתית על המגזר הציבורי, שהוצג שוב כמנופח, ביורוקרטי ובזבזני. במרכז המתקפה ניצבו שני הציבורים אותם למדה החברה הישראלית לשנוא: עובדי חברת החשמל והנמלים.

לאורך שנים לימדו אותנו פוליטיקאים מחרחרי מדון, באמצעות תקשורת השרה בקול אחד (אוניסונו) את מסרי הימין הכלכלי, שעובדי חברת החשמל והנמלים מרוויחים יותר מידי כסף. הזרקור הוסט לנתבי הספינות בנמלים, שמובילים ברשימת מקבלי השכר (נתבים, אגב, הם ימאים, בדרך כלל בדרגת רב חובל בדימוס, שאחראים על המלאכה המורכבת של הכנסת ספינות אל תוך הנמל. שכרם הממוצע בארה"ב עומד על 90 אלף שקלים בחודש, קצת יותר מהנתב המוביל בישראל). מי שמקשיב לתקשורת הישראלית ישתכנע שכדי להפוך את החברה לצודקת יותר, צריך להתחיל בנמלים. ייתכן שזה נכון, אבל במובן ההפוך בדיוק: מי שרוצה לראות איך נראית חברה צודקת יותר, כדאי שיתחיל בנמלים.

מובן שהמצב בנמלים ובחברת חשמל רחוק מלהיות מושלם. ועדיין נשאלת השאלה, איך הם הפכו לסמל הרע? מה הבעיה שאנשים שעובדים במקומות חיוניים כמו חברת החשמל והנמלים יקבלו משכורות יפות, ייהנו מביטחון בעבודתם ומתנאים סוציאליים בסיסיים?

צמצום סמלי וצמצום אמתי

חוק שכר הבכירים בתאגידים הפיננסיים, שעבר השנה בכנסת והתקבל באהדה בציבור, קובע כי השכר לבכיר לא יעלה על פי 35 מהעובד המרוויח את השכר הנמוך ביותר בתאגיד, וקובע תקרת שכר לצורכי מס של כ-2.5 מיליון שקלים לשנה (208 אלף שקלים בחודש). החוק מהווה סמן חברתי חשוב, אך יש לציין שהשפעתו על מקבלי השכר הנמוך באותם תאגידים זניחה, והסיכוי שאכן יביא לצמצום בפערי השכר נמוך (משכורת של 208 אלף ש"ח בחודש לבכיר היא 5.9 אלף שקלים לעובד בשכר הנמוך ביותר). מדובר בחוק סמלי, שלא יביא לצמצום פערים ממשי, אבל אולי ככה מעדיפים את צמצום הפערים אצלנו – סמלי.

תאגידים בהם הפערים נמוכים באמת הם חברת החשמל והנמלים. אומנם אין בדו"ח נתונים על מקבל השכר הנמוך ביותר בחברת נמל חיפה, אך מקבל השכר הגבוה ביותר מקבל פחות מפי 3 מהשכר הממוצע העומד על 29,389 שקלים. יתר על כן, בבדיקה שמשווה את השכר החציוני לממוצע, ניכר שהפערים בשכר קטנים משמעותית מהממוצע במשק: בעוד השכר החציוני בישראל מהווה 72% מהשכר הממוצע, בנמל חיפה הוא מהווה 89%. לפי בדיקה זו, גם בנמל אשדוד החלוקה שווה יותר מהממוצע במשק, כשהשכר החציוני בחברה מהווה 79% מהשכר הממוצע. המובילה בשוויוניות היא חברת החשמל, שבה השכר החציוני והממוצע כמעט שווים (השכר החציוני הוא 94% מהממוצע). יש לציין כי הסכמי המסגרת במגזר הציבורי, שנחתמו בין ההסתדרות לאוצר לאחר תקופת הזמן אליה מתייחס הדו"ח, צפויים להביא לצמצום נוסף בפערי השכר. תוספת השכר בהם היא לפחות בחלקה שקלית – שווה לכל העובדים, ובכך מצמצמת עוד יותר את הפער בין בעלי המשכורת הנמוכה לגבוהה.

נמל אשדוד (צילום: דבר ראשון)

נתונים אלה אמנם לא כוללים את עובדי הקבלן במקומות העבודה, אבל חשוב לציין שכמות עובדי הקבלן בגופים אלה נמוכה יחסית. על פי דו"ח עובדי הקבלן המתלווה לדו"ח השכר, בחברת נמל אשדוד, שבה 1,264 עובדים, מועסקים 86 עובדי קבלן, בשיעור ממוצע של רבע משרה. בחברת נמל חיפה, בה 988 עובדים, מועסקים 31 עובדי קבלן בלבד, גם הם בשיעורי משרה נמוכים. בחברת חשמל, שבה 12,465 משרות, מועסקים רק 65 עובדי קבלן. נתוני ההעסקה הקבלנית בדו"ח אמנם לוקים בחסר, אך השוויון היחסי בין העובדים בגופים אלו לא הושג על ידי שיעור גבוה של עובדי קבלן, למרות שיש מה לשפר גם בנושא הזה.

המובילה בשוויוניות היא חברת החשמל, שבה השכר החציוני והממוצע כמעט שווים – השכר החציוני הוא 94% מהממוצע

עבודות טובות בחברה הישרדותית

מובן שהמצב בנמלים ובחברת חשמל רחוק מלהיות מושלם. ניתן וצריך להעלות שאלות על שוויון בהעסקה בין עובדים ותיקים לחדשים, על פערים בין עובדי דור א' ודור ב', על מידת היעילות והגמישות במקומות העבודה ועוד. ועדיין נשאלת השאלה, איך הם הפכו לסמל הרע? מה הבעיה שאנשים שעובדים במקומות חיוניים כמו חברת החשמל והנמלים יקבלו משכורות יפות, ייהנו מביטחון בעבודתם ומתנאים סוציאליים בסיסיים?

אולי זה כי בשונה מרופאים, הם לא עברו את המסלול הארוך של שבע שנים בבית הספר לרפואה? אז מה אם רבים מהם מבצעים מלאכות קשות ומורכבות, שדורשות ידע מקצועי וניסיון רב. אולי כי לחברה שלנו קשה לראות מישהו שקנה את מקומו באמצעות שיתוף פעולה עם בני אדם נוספים בהתאגדות עובדים, ולא רק עמד בעצמו על המקח של משכורתו. אולי כי חושבים על קופת האוצר המצטמקת ממשכורתם? במציאות בה יש 6 מיליארד שקלים עודפי תקציב, שנתניהו כבר הצהיר שאינו מתכוון להפנות להשקעה בשירותים חברתיים, המשכורות האלה הן לא בדיוק מה שמכביד על קופת המדינה.

ואולי זה כי החברה שאנחנו חיים בה הפכה להישרדותית ותחרותית כל כך, שלחלק מהאנשים קשה לראות מקומות עבודה טובים יותר, בהם אנשים הולכים מידי בוקר לעבודה, חוזרים הביתה עם משכורת ראויה וזוכים לתנאים סוציאליים, ביטחון תעסוקתי ופנסיה טובה. לכן חשוב להזכיר: תנאי עבודה טובים לעובדים הם הפתרון, לא הבעיה.

עובדי הנמלים העמידו את עצמם בחזית, והשתמשו בכוח שלהם בשביל מאבק שכולו סולידריות. אז למה עובדי הנמלים לא נתפסים, ואפילו במעט, כמגיני החלשים? כנראה שיש ציבורים בישראל שדינם נחרץ בלי קשר למעשיהם

על רקע זה חשוב לציין שהחברות הממשלתיות, בהן אחוז המשרות המלאות הגבוה ביותר והשכר הגבוה ביותר במגזר הציבורי, הן גם היחידות מכל גופי המגזר הציבורי בהן מספר העובדים קטן בשנתיים שבין 2013 ל-2015. תחת מדיניות ממשלת נתניהו, ייתכן שמדובר בעולם הולך ונעלם.

ועוד הערה על עובדי הקבלן והנמלים

בשנת 2012, רגע לאחר המחאה החברתית, השתתפו עובדי הנמלים בשביתת ההסתדרות למען עובדי הקבלן. עובדי הנמלים המושמצים השתמשו בכוחם הארגוני לטובת מהלך שכל תכליתו הייתה עזרה לעובדים המוחלשים ביותר במשק. בדיעבד, היוותה שביתה זו גם נקודת מפנה ביחס המדינה לסוגיית עובדי הקבלן, שינוי שניתן לראות את אותותיו היום. עובדי הנמלים העמידו את עצמם בחזית, והשתמשו בכוח שלהם בשביל מאבק שכולו סולידריות. אז למה עובדי הנמלים לא נתפסים, ואפילו במעט, כמגיני החלשים? כנראה שיש ציבורים בישראל שדינם נחרץ בלי קשר למעשיהם.