בשולי הדיונים במליאה ובוועדות, בין התקציב לחוק הגיוס, נערך בכנסת, ביום שלישי שעבר, יום הוקרה למשרתי המילואים ומשפחותיהם. את הכנס ליוותה תערוכת צילומים שהוצגה לבאים מחוץ לאולם. תערוכה יפה. גבר במדים, אישה, ילדים, כלב; עוד גבר במדים, אישה וילדים; אב במדים אוחז תינוקת שזה עתה נולדה; אב ובן נפגשים בשדה הקרב; ילדה קופצת על אבא שחזר; ועוד מראות של מפגשים משפחתיים מרגשים. דבר אחד בלט בחסרונו – חילונים. לא הוצגו בה חילונים. איפה החילונים? הם לא משרתים במילואים?
בדרך לעוד יום הוקרה – לעובדים הסוציאליים – שלא יזכו בהעלאת שכר, אף לא בשקל, אי אפשר היה לחמוק מהשאלה האם הדרת החילונים היא בחירה מודעת של מארגני התערוכה? איפה הנשים הלוחמות? הרי במלחמה הזו נרשם מספר שיא של נשים במילואים; ומשפחות המילואימניקיות לא ראויות להוקרה? ובני המשפחות הגאות לא משרתים? ודרוזים שהתגייסו בהמוניהם? איפה הם? והמשרתים הצעירים שהספיקו בשנה האחרונה לרשום ימי מילואים לחיים שלמים? איפה כל אלה?
בירור העלה שיום ההוקרה לחיילי המילואים נערך ביוזמת סיעת הציונות הדתית, ובפרט ביוזמת יו"ר הסיעה, ח"כ אוהד טל. הצוות שלו גם ערך את התערוכה. לטענתם, לקראת יום ההוקרה התפרסם קול קורא ברשתות החברתיות, שבו התבקשו משפחות לשלוח תמונות, ואלה התמונות שהתקבלו. כמה מהתמונות, אגב, צולמו על ידי אותו צלם מעופרה. ונניח שכך קרה, מוגזם לצפות ממי שמתיימר להוקיר את משרתי המילואים ומשפחותיהם להתאמץ קצת יותר?
יתכן שבציונות הדתית רצו להדגיש את חלקו של הציבור שלהם במאמץ המלחמתי, זו לא הפעם הראשונה שהם מהדהדים מחשבות כאלה. ואכן, בני הציבור הדתי לאומי משרתים בהמוניהם וגם הקריבו. אבל הם לא לבד. ולא רק הם ראויים להוקרה. מול התערוכה הזו, הקטנה, קשה שלא לחוש בהדרה, קשה לא לחשוד שיש כאן כוונה, ואמירה ברורה.
תערוכות כאלה, בוודאי כשהן מוצגות בכנסת, מקום שאמור לייצג את כולם, מעצבות נרטיב. איזה נרטיב הוצג כאן? ומעבר לסמליות, בכנסת נקבעת מדיניות. אם אפילו תערוכת הוקרה למשרתי מילואים היא מגזרית, ברור שהתקציב שעבר לא יפתיע איש.
