עובדת שהתפטרה לאחר שבמקום עבודתה הוצבו מצלמות המצלמות את פניה, את גבה ואת מסך המחשב עליו עבדה – זכאית לפיצויי פיטורין כאילו פוטרה. כך פסק בית הדין הארצי לעבודה, בפסק דינה האחרון של נשיאת בית הדין היוצאת, השופטת ורדה וירט לבנה, ואשר הוקרא היום (רביעי) בטקס הפרישה שלה.
פסק הדין עסק בהתפטרותה של עובדת, שעבדה כמזכירה במשרד עורכי דין ורישום פטנטים. העובדת טענה כי יש לראות בהתפטרותה, על רקע הצבת המצלמות סמוך לעמדת העבודה שלה, כ'התפטרות בדין מפוטרת' המזכה אותה בפיצויי פיטורים, שכן מדובר ב'הרעה מוחשית בתנאי העבודה' שלה.
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל טענה זו אך המעסיק ערער על פסק הדין וטען כי הוא פוגע באפשרותם של מעסיקים להציב מצלמות בשטחיהם בהתאם לסמכות הניהולית שלהם הנובעת מזכותם הקניינית על מקום העבודה, וכי הוא עלול ליצור מצב בו עובדים המעוניינים בין כה וכה להתפטר ינצלו את אירוע התקנת המצלמות כדי להתפטר בדין מפוטר. לעמדה זו הצטרפה גם נשיאות המגזר העסקי שהגישה חוות דעת בהליך וטענה כי די בכך שמעסיק יוכיח שהצבת המצלמות נעשתה 'מסיבה לגיטימית' כדי לקבוע שאין מדובר בהרעה מוחשית של תנאי העבודה.
ההסתדרות מנגד טענה כי יש לקבוע מבחנים לבחינת הסוגיה וכי לא בכל מצב בו המעסיק יציב את המצלמות, גם מסיבות לגיטימיות, יהיה די בכך כדי לשלול את זכותו של העובד להתפטר בדין מפוטר. בית הדין לעבודה ביקש גם את חוות דעת הרשות להגנת הפרטיות אשר בחרה שלא להתייצב בהליך.
בפסק הדין שכתבה וירט לבנה, קיבלה את עמדת ההסתדרות וביקשה לקבוע שורה של מבחנים באשר לפגיעה בפרטיותו של העובד: מבחנית הנוגעים ללגיטימיות הפגיעה, הרלוונטיות שלה, המידתיות שלה, ההליך הנאות, והסכמת העובד.
"נקודת המוצא בבחינתנו את המצב המשפטי בישראל הייתה כמובן עליונותה של הזכות לפרטיות כזכות יסוד אשר מצאה מקומה במארג הזכויות החוקתיות בישראל, אשר מעמדה התקבע בין השאר במסגרת חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" כתבה השופטת וירט לבנה.
בהמשך, סקרה את ההלכה הקיימת במשפט הישראלי בסוגיית הפרטיות בכלל, והפרטיות במקום העבודה בפרט – וכן ערכה סקירה של משפט משווה בשיטות המשפטיות השונות בעולם ובעיקר ברגולציה ובפסיקה במשפט האמריקאי ובאיחוד האירופי.
לבסוף, קבעה מבחן בן שלושה שלבים לבדיקת מידת הפגיעה בפרטיותו של העובד, לצד מידת ההסכמה הנדרשת מהעובד לאותה פגיעה: בשלב הראשון נבחנת הלגיטימיות והתכלית הראויה של הצבת המצלמות. ככל שהתשובה בשלב זה שלילית, יהיה העובד זכאי להתפטר בדין מפוטר וייתכן ויהיה זכאי אף לסעדים נוספים. בשלב השני נבחנת מידת הפגיעה בפרטיות העובד, כשנלקחים בחשבון גם נתוניו האישיים, התנהלות המעסיק בעת הצבת המצלמות, מידת השקיפות כלפי העובדים והפתיחות לשמוע ולהידבר עימם. בשלב השלישי – בהתאם למידת הפגיעה בפרטיותו של העובד נבחנת מידת ההסכמה הנדרשת מצידו, כשפגיעה משמעותית יותר מקימה דרישה להסכמה מפורשת יותר.
"ההסכמה הנדרשת נעה על פני ספקטרום שבצדו האחד, במקרה של פגיעה מינימלית, די יהיה ביידוע העובד על הצבת המצלמות, ובצדו השני יידרש המעסיק לקבל את הסכמתו המפורשת של העובד לצורך כך", כתבה הנשיאה היוצאת. "ייתכנו מקרים בהם הפגיעה בעובד תהיה כה קשה, שבהם כל הסכמה לא תוכל לרפא את הפגיעה בפרטיותו של העובד".
בנסיבות ההליך הספציפי, קבעה השופטת כי מידת הפגיעה בעובדת הייתה ברף הגבוה, לאור מיקום המצלמות, היעדר הליך נאות טרם הצבתן ולאחריה, ומשך העסקתה של העובדת טרם הצבת המצלמות. לפיכך, קבעה השופטת כי ככל שחפצה המעסיקה לבצע שינוי מסוג זה בתנאי העסקתה, היה עליה לקבל את הסכמתה, ומשלא עשתה זאת – די בהצבת המצלמות כדי להוות הרעה בתנאי ההעסקה המזכה את העובדת להתפטר בדין מפוטרת. לצד פיצויי הפיטורין נקבע כי על המעסיק לשלם לעובדת ולבאי כוחה שכר טרחה והוצאות משפט על סך 10,000 שקלים.
