לילה, חוף הים של עזה, אביב 2024. על אף השעה המאוחרת, הוויכוח בין אנשי המילואים השומרים בבית העזתי מסרב לגווע. מחר יום חגיגי, לכאורה: ה-JLOTS, המזח הצף האמריקאי, יושק מחר וסיוע הומניטארי יועבר דרכו לרצועה, לראשונה גם ישירות בדרך הים. לאחר שבועות ארוכים ומאומצים של נהלי קרב, יצירת תנאים מבצעיים מתאימים ועבודה לוגיסטית רחבת היקף, מחר סוף סוף זה קורה. מאות טונות של ציוד שנאסף מכל העולם, רוכז ונבדק בקפריסין ושונע לכאן בדרך הים ייפרקו על החוף ויוזרמו צפונה לעיר עזה ודרומה לשאר חלקי הרצועה.לילה, חוף הים של עזה, אביב 2024. על אף השעה המאוחרת, הוויכוח בין אנשי המילואים השומרים בבית העזתי מסרב לגווע. מחר יום חגיגי, לכאורה: ה-JLOTS, המזח הצף האמריקאי, יושק מחר וסיוע הומניטארי יועבר דרכו לרצועה, לראשונה גם ישירות בדרך הים. לאחר שבועות ארוכים ומאומצים של נהלי קרב, יצירת תנאים מבצעיים מתאימים ועבודה לוגיסטית רחבת היקף, מחר סוף סוף זה קורה. מאות טונות של ציוד שנאסף מכל העולם, רוכז ונבדק בקפריסין ושונע לכאן בדרך הים ייפרקו על החוף ויוזרמו צפונה לעיר עזה ודרומה לשאר חלקי הרצועה.

מסביב למזח נבנתה מעטפת שלמה של שכבות הגנה והתקפה, ולשמר אותה זו משימה קשה ומסוכנת. בשולי המתחם הלוגיסטי, מרחק מאות מטרים בלבד, עוד מתקיימת לחימה עצימה בחמאס, ורק לפני ימים אחדים נפגע לוחם מירי צלף על הסוללות המגנות על מרחב המזח. ברור שהמזח וכל התשתית שסביבו מהווים מוקד משיכה ואין לדעת כיצד חמאס יגיב לנוכחות האמריקאית החדשה בלב הרצועה. האם יתקוף אותה? האם יתעלם, על מנת שלא להפריע לסיוע שיוזרם דרך הנמל?

הערכות המודיעין אינן ברורות, ובכל מקרה במציאות שאחרי 7 באוקטובר הן נלקחות בערבון מוגבל. אנחנו מניחים שזו הזדמנות לאויב לזכות בהישג ושהוא יבחר באפשרות המסוכנת יותר עבורנו, שהיא לנסות לתקוף ולכבוש את המזח, ולו רק לשעה קלה שתספיק לו לתמונת ניצחון. אנחנו מנסחים רעיון מבצעי תחבולני, מנתחים את צירי החדירה האפשריים למרחב המזח ואורבים שם למי שינסה להגיע. הימים חולפים והמזח באמת מתגלה כבעל כוח משיכה רב, אבל בעיקר עבור בכירי צה"ל. כך, כאב הראש שהוא מסב לנו רק גדל, ואנחנו מפתחים כלפי המיזם כולו עוינות הולכת וגוברת.

פותחים ציר, מוחקים קריאות לסרבנות מהקירות

בחלוף שבועות ספורים בלבד, בליל סערה אביבית, המזח האמריקאי המפואר יתפרק (מעצמו!), ואנחנו נרדוף אחרי חלקיו הנסחפים במרחב לכל עבר, כדי להשיב אותם כלאחר כבוד ליצרן, ובא לציון גואל. אבל עד אז, אנחנו כוח המילואים שנפל בחלקו הכבוד המפוקפק להגן על הנכס הזה, ובכך לאפשר את המהלך. נהוג לומר שהצבא אינו בוחר את משימותיו, אך הפעם התבטא הדבר ביתר שאת. בין ניהול המערכה להכרעת החמאס לבין מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל והמגבלות הבין-לאומיות המשפיעות עליה, לצד שעון הלחימה היומיומי של יחידה צבאית – נוצרה לנו ערבוביה מורכבת וקשה לעיכול.

לכן גם הוויכוח הפנימי מסרב לגווע. מבחוץ גורמים שונים מנסים להתערב, ולעודד את אנשי המילואים לא לשתף פעולה עם המהלך וממש לסרב לבצע את המשימה. כתובות גרפיטי ברוח זו מופיעות מעת לעת על קירות הבתים בגזרת הגדוד ואנחנו בנוהל קבוע מוחקים אותן כחלק מפתיחות הצירים בגזרה מידי בוקר.

המציאות הזו מקשה ומאכזבת אבל איננה מפתיעה. הערכנו לקראת ביצוע המשימה שמתחים כגון אלו צפויים לעלות. המפקדים עוסקים בין שאר המשימות הרבות שלהם גם בשיח בהקשבה ובהסברה ובכך משככים מעט את המתחים והתסכול הנלווים למשימה כגון זו. המענה האפקטיבי ביותר בהקשר זה הוא כמובן פעילות התקפית יזומה שגם מרחיקה את האויב מהמזח וגם מייצרת ליחידה סדר יום פעיל עם משימות ונהלי קרב שאין איך להתבלבל בהם. וכשכולם עסוקים, הסחות הדעת מתמעטות.

המטרה: לספק כלים מדיניים למקבלי ההחלטות

כאשר בכל זאת יש רגע להרהר בדבר, עולות שאלות טובות ונוקבות ואנחנו מוצאים עצמנו תוהים בכנות על התכלית של כל העסק: מה באמת עשוי להיות תפקידו של נמל עזתי (ולא חמאסי), אם מקבלי ההחלטות הישראליים יאמצו ראייה מדינית קצת יותר יצירתית ומרחיקת לכת? איזו תועלת הוא יכול להביא היום ובעתיד, והאם כבר נעשתה בעבר מחשבה ותוכנית דומה על נמל בעזה?

בוקר אחד, בהערכת המצב, הערכנו כי בעזה מתגבשת הבנה שלמזח יש תכלית נסתרת – לשמש לטרנספר של אוכלוסייה עזתית, ולכן חמאס ירצה לתקוף ולהשמיד אותו. אנחנו נכנסים לכוננות לקראת המתקפה, שלא מגיעה בפועל, אבל בצורה משעשעת עצם המחשבה על המזח כדו כיווני מסייעת להוריד את המתח ואת ההתנגדות למשימה. המזח יכול לשמש לתכליות שונות, ולנו כמשרתים במילואים אין אלא לקוות שקברניטי המערכה יעשו בו, ובשאר הכלים שאנחנו משיגים כאן בעמל רב ובחירוף נפש, שימוש נבון ומועיל למען השגת מטרות המלחמה.

המשפט הנודע של קלאוזביץ על כך ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים" מסדר לנו במידת מה את האירוע: אפשר להתווכח על מה תהיה המדיניות, וכשיורדים מהמדים אפשר גם להשפיע על כך. אבל הישגים צבאיים, ככל שיהיו כאלו, יכולים לתת למקבלי ההחלטות כלים טובים יותר לעבוד איתם וכעת זו המשימה שלנו.

נמל בעזה: חזון ישן למציאות חדשה 

בהפסקת האש האחרונה פורק מסדרון נצרים, שבקצהו המערבי שכן המזח. התמונות של העזתים משתלטים על מה שנשאר שם מכל תפארתו, סוללות עפר בעיקר, התפרסמו וחידשו את הוויכוח על מה הייתה תכלית המשימה ההיא, אם מישהו חוץ מאיתנו בכלל עוד זוכר בשטף האירועים שהיא התקיימה אי פעם. כשהיינו שם שוחחנו על החזון של יגאל אלון בנוגע לעזה, חזון שסייע להחזיק את הראש מעל המים הסוערים של משימת המזח, ורלוונטי גם כיום, כאשר שאלת היום שאחרי בעזה שבה ונשאלת:

"נמל ירדני פלשתיני בעזה עשוי לפתח את רבת עמון כצומת תחבורתי בינלאומי, ימי-יבשתי, מרכזי בלב המרחב הערבי שבאסיה. נמל שיפותח בעזה עשוי לשמש לה שער לים התיכון, לים השחור ולאוקיאנוס האטלנטי. […] גשר יבשתי של משאיות כבדות או של מסילת ברזל, אשר יעברו בטריטוריה ישראלית, יאפשר לעשות את עבר הירדן המזרחי צומת תחבורתי –  בשיתוף פעולה עם ישראל – שיעשיר את הפדרציה הירדנית-פלשתינית ויחזק את מעמדה בעולם הערבי".

('שלום של ביטחון', 'כלים שלובים', ספטמבר 1979)

באותם לילות באביב 2024, מי שממש התאמץ יכול היה לראות במזח הארעי ההוא את ראש הגשר בכיוון חזונו של אלון לרצועת עזה. לתפיסתו, עזה יכולה למלא תפקיד חשוב כמוצא לים של הממלכה ההאשמית בירדן, שאותה ראה כמפתח לכל סוגיית הסכסוך הישראלי ערבי. אך אלון לא רק זיהה את הפוטנציאל הכלכלי של הנמל עבור הירדנים:

"לירדן וליסודות השפויים בקרב הפלשתינים יש אינטרס אובייקטיבי במציאת פתרון מדיני: התגבשותה של ישות פלשתינית קיצונית, מבחינה רעיונית, בשטחים המוחזקים, והשתבשות הליכי השלום בין מצרים וישראל עלולות להקצין את האווירה ולעודד רדיקליזם מיליטנטי, דתי לאומני במסווה סוציאלי, שלא לטובת עתידו של המשטר ההאשמי והרוב הגדול של האוכלוסייה הערבית בשתי גדות הירדן".

את החשש שביטא אלון בדבריו אלו, מימש חמאס בצורה יותר מרחיקת לכת וחמורה מכפי ששיער אלון עצמו. אבל בעזרת מחשבה על מציאות גיאופוליטית טובה יותר, ולא רק הימשכות המלחמה ללא קץ ותוחלת, אפשר היה לדמיין נמל עזתי פאן ערבי שהוא השער של קדמת אסיה לים התיכון. אלון כיוון בשעתו לזיקה ירדנית; כיום אלו ערב הסעודית והאמירויות שניצבות יותר בקדמת הבמה, אבל העיקרון דומה – לרצועת עזה הפוטנציאל להיות השער של המדינות הערביות המתונות ושל המזרח התיכון כולו אל המערב. שער של מסחר, תעשייה וחקלאות מתקדמת אליבא דאלון, או של תיירות והון בחזון העכשווי של טראמפ.

אלון בשעתו סימן גם את הפוטנציאל הדו כיווני של שער זה, בעיקר בהקשר של מפעלי ענק של התפלת מים שיחוללו שינוי במזרח התיכון הצחיח. שינוי הנשען על אינטרסים עמוקים וארוכי טווח של אוכלוסיית האזור כולה, ולא על גחמות של בעלי הון ושררה כגון טראמפ ומאסק מצד אחד או ברוני נפט מן הצד האחר. אל החזון המגלומני שלהם אפשר להציץ דרך סרטון ה-AI  שהם כבר מיהרו לפרסם, ולהתרשם לבד כמה הוא מופרע. כך או כך, גם החזון המתעתע של טראמפ וגם ההגיונות היותר מוצקים של אלון מלפני כמעט יובל שנים יכולים לשמש יחדיו לבניית תוכנית מדינית שתציע חלופה לחזון החמאס. רצועת עזה כיום היא מוקד הרס חסר תקדים שיכול גם להימשך ולהתרחב שנים רבות נוספות אך יכול גם לשמש תשתית לצמיחה של משהו אחר.

המים – מפתח לשינוי

בחודשים האחרונים לחייו, בשבתו באופוזיציה, בחר יגאל אלון לשמש כיו"ר הועדה המיוחדת שהוקמה בכנסת לקידום נושא תשתיות אזוריות של מים וחקלאות. אלון היה ונשאר כל שנותיו חקלאי, חבר קיבוץ ואיש אדמה, ובדומה לחניכו וחברו יצחק רבין, שתמיד חלם להיות מהנדס מים, גם אלון זיהה במים ובחקלאות מתקדמת מפתח לשינוי במזרח התיכון הצחיח ולהיטיב עם אוכלוסייתו כולה, יהודים וערבים כאחד. בעבודתו האחרונה בתחום גיבש אלון תוכנית מרחיקת לכת בשם "גאון הירדן", ששבה והעלתה את שיתוף הפעולה הירדני ישראלי כמפתח לקידום האזור, כולל רצועת עזה. באחת הרשומות האחרונות שהספיק לכתוב בטרם נפטר בפברואר 1980, והוא בן 61 בלבד, כתב בהקשר זה:

"בשלב זה נשמע הדבר כאוטופיה. אך כל מעשה גדול לידתו בחזון. והחזון שמדובר בו כאן (תשתית בינ"ל להתפלת מים, אפ"ע) מבטא אינטרס ממשי של כל הנוגעים בדבר […] ירדן מחזיקה בחלק הארי של ארץ ישראל. עובדה זו עושה אותה נושא מרכזי לפתרון בעיית הפליטים הכאובה. ואילו חבל עזה, צפוף האוכלוסין והפליטים הפלסטינים, זכאי לצפות לתוספת מים ממקור ערבי כחלק מפתרון בעיית הפליטים".

('קוים לפיתוח מפעלי תשתית', פורסם לאחר מותו בספרו 'מוקדים', 1981)

כיום, בהתבוננות על הממלכה ההאשמית המדברית, שרוב אוכלוסייתה פלסטיני והיא מתמודדת בקושי רב עם מצוקתם של מיליוני פליטים סורים ועיראקים, ייתכן שהאפשרות הנושנה של מוצא לים ברצועת עזה עשויה לשוב ולקרוץ לה. בשעתו המלך חוסיין הביע התעניינות ברצועה, היום הנשיא טראמפ כבר מחפש משקיעים ושותפים אופציונליים להיכנס איתו להרפתקה העזתית, ומי יודע – אולי מהחורבן של רצועת עזה תצמח הזדמנות להתקדמות בפתרון הסכסוך.

"חזרנו לא רק לארצנו ההיסטורית, אלא גם אל שכנינו"

בשלהי מלחמת יום הכיפורים קשה היה לדמיין שהשבר האיום של המלחמה יוביל ליצירת תנאים לחתימה על הסכם שלום בין שתי היריבות הקשות ישראל ומצרים, אבל תוך שנים ספורות קם הדבר ונהיה. גם כיום יש לחתור למיצוי של אפשרויות חדשות להסדרת מעמדה של ישראל במרחב. במציאות שבה ברור כי תפיסת 'ניהול הסכסוך' פשטה את הרגל, יש לחתור ליישב את הסכסוך ולחפש הזדמנויות לצעדים האפשריים בכיוון זה, כפי שכבר היטיב לנסח עבורנו יגאל אלון:

"על ישראל להתרומם ולהשקיף מבעד למסך החול המדברי הסמיך, שמנסים שליטי ערב להציב ולעבות בין עמיהם וביננו, ולראות את הפתרון הסופי של הבעיה בדמות השלום ושיתוף הפעולה… על העולם כולו, בראש וראשונה על היהודים והערבים, לדעת, כי ישראל אינה רואה עצמה באזור כאורח נוטה ללון, או כשליח של כוח חיצוני כלשהו. אנו חזרנו לא רק לארצנו ההיסטורית, אלא גם אל שכנינו ביבשת המשותפת ולחופם של ימים משותפים."

(מתוך 'מסך של חול', 1959)

מן הסתם זה לא יקרה באבחה אחת, וישראל איננה המשפיעה היחידה, אבל לשם יש לחתור. במלחמה קשה וארוכה זו שבה אנו מצויים לא התנדבנו לעשות את השירות לפלסטינים (או ללבנונים) ולמגר עבורם את הפונדמנטליזם האסלאמי הרצחני שהשתלט עליהם, מה גם שזו משימה רחוקה מסיום, אבל מציאות אזורית שבה הפונדמנטליזם מוכה וחלש היא הזדמנות לכוחות אחרים להכתיב את הטון.

בימים אלו מחודשת האש בעזה, הפסקת האש מתרחקת וחוסר ודאות כבד מאיים על חילוץ חטופים נוספים. ייתכן שהחזרה למלחמה עצימה בחמאס היא בלתי נמנעת, אלא שזו אינה החלופה היחידה, ובוודאי שהיא אינה המועדפת. למלחמה מחיר יקר ואנחנו רק מתחילים להבין את משמעות הדברים ביחס למלחמה ארוכה וקשה כמו זו.

בהיעדר הפעלת כוח מדיני, ייכפה על ישראל סדר אזורי חדש

את החמאס ניתן להביס בכוח צבאי. ישראל יודעת ומסוגלת לעשות זאת, ובמידה רבה היא כבר עשתה זאת לאורך שנה וחצי של מלחמה. אלא שלדבר אין סוף אילולא נעשים גם הצעדים המדיניים המשלימים. אך על אף השעה הדרמטית שאנו מצויים בה, על ההזדמנויות הרבות הקיימות בה, כוחה המדיני של ישראל חלש מאי פעם.

ישראל אינה יוזמת, ואינה בוחנת או משנה את הנחות היסוד שלה, מימין או משמאל. לא בנוגע להפעלת כוח צבאי מול חמאס כפתרון יחיד, לא ביחס לתפיסה של התיישבות בשטח כמענה לביטחון, וגם לא ביחס למידת היתכנותה של מדינה נוספת בין הים למדבר. ישראל נשארת קפואה ומאובנת.

בהינתן מצב זה, כופים עלינו היום מוקדי הכוח את הפסקת האש שלא היינו מגיעים אליה אחרת, אבל מחר הם עשויים לכפות עלינו סדר אזורי חדש שלא יטיב את מצבנו ולא יענה על הצרכים והאינטרסים העמוקים שלנו ושל שכנינו, כפי שמרמזת תמונת העתיד מסרטון ה-AI של טראמפ, או גרוע מכך, בדומה לאופן שבו נוהג נשיא ארה"ב בנשיא אוקראינה זלנסקי. ריביירה טראמפיסטית אולי נראית מושכת, אבל רצוי שפרויקט השיקום של עזה והאזור ייטיב באמת עם האוכלוסייה, ולא רק יהפוך אותה למודל אמירתי או סעודי של כוח עבודה זול ומשולל זכויות בשירות ההון.

כאשר גדי מוזס מציע לשוביו שילמד אותם חקלאות מודרנית, הוא נוגע בליבת העניין, ובדומה ליגאל אלון הוא מזהה מאילו חומרים ניתן יהיה בעתיד לברוא מציאות אחרת. הוא מבין שבעזה לא צריך קזינו, אלא מפעלי התפלת מים. וכאשר גדי אחר, איזנקוט, אומר בריאיון בגלי צה"ל כי הפרטנו את הטיפול בחטופים ובעתידה של עזה לאמריקאים, הוא מחדד היטב את אוזלת היד ואת תפיסת העולם מאחוריה.

את מלחמת העצמאות סיכם אלון בקביעה העגומה כי "ניצחנו את המלחמה אבל הפסדנו את השלום", וזאת משום ההכרח שנכפה עליו לא להשלים את עיצוב גבולות הארץ דאז כברי הגנה. הוא הבין שנחיתות זו עתידה לפרנס עוד שנים של עימותים חוזרים ונשנים. מאז, התיקון וההשלמה של המלאכה ההיא אורך מעבר למצופה, אבל ייתכן שמהמשבר האיום של המלחמה הנוכחית צומחת הזדמנות. הנמל העזתי הוא רק דוגמא אחת, קלה לדמיון, שגם היא כבר איננה. בתקופה הקרובה צפויות לישראל הזדמנויות נוספות, והלוואי שלא תחמיץ אותן.

סא"ל במיל' אור פז-עברי (45) הוא איש חינוך ומפקד גדוד שריון במילואים