"אימא שלך משלמת!"  קורא לעברי בחיוך אחד הברמנים, בן הקיבוץ כמובן, בערב חמישי שמח ומבוסם בפאב הלייזר בקיבוץ אשדות יעקב איחוד. כאן נולדתי, כאן גדלתי, ואימי עדיין כאן. את הלייזר הקימו צעירים במבנה ששימש בעבר אינקובטור לאפרוחים. על המסכים ערוץ הספורט ובאוזניים איפה הילד, נקמת הטרקטור ומשינה. בפאב, וגם בחצר, יושבים סביב השולחנות כמה עשרות בני 50-40 וגם כמה מבוגרים יותר. צוות המקום דואג שקערות הפלסטיק הקטנות יהיו תמיד מלאות בבוטנים, קבוקים ושטוחים, ולכוסות נמזגות בירות צוננות מהחבית – שליש ב-10, חצי ב-15 – וכמו שמתגאה הברמן: מנקבים בכרטיסייה ממותגת, כל ניקוב 5 שקלים, ובסוף מחייבים בתקציב, כמו בימים היפים של הקיבוץ השיתופי.

קיבוץ? שיתופי? לרגל 100 שנים להיווסדו, הוכן שלט מיוחד לחגיגות: 100 שנים לאשדות יעקב. ככה, בלי המילה קיבוץ. "אז יש פה מפעל, יש פה חדר אוכל, אבל זה לא קיבוץ כמו שאנחנו מדמיינים", אומר גיל אלתר, 41, שחוץ מהיותו מנהל הפאב, הוא גם הרבש"ץ, מנהל הקליטה ומתנדב בוועדת התרבות. אלתר, דור שלישי למייסדי הקיבוץ, חזר עם אישתו ושני ילדיהם משליחות בבלגיה. "הילדים שלי עצמאים פה כמו שהם לא היו אף פעם. כשהם יוצאים החוצה, הם עדיין בבית. זה מדהים".

אלתר ואני בני אותו דור. הקיבוץ, הבית, השתנה לנו כבר בילדותנו. הדשאים היו אותם דשאים, החגים אותם חגים, האנשים אותם אנשים, אבל בחדר האוכל פתאום הסתכלו בצלחת ותמחרו כל מנה. "הילדים שלי כבר לא גדלו כמו שאני גדלתי", אומר אלתר, "העולם הזה לא קיים". אפשר לשמוע בדבריו את הצער, אבל גם את ההשלמה. לפאב בחרו המקימים לקרוא לייזר על שם לייזר קרפ, שהיה הילד הראשון שנולד בקיבוץ. כולנו זוכרים את הטרקטור שלו עם העגלה, שהיה עובר בין הפעוטונים והגנים ואוסף את הכביסה למכבסה. לייזר והטרקטור מונצחים בלוגו של הפאב, שחי את התרבות הצעירה של היום, אבל זוכר מה היה פה לפני. מה היה?

"חצילים היה הכי מגעיל לקטוף"

קיבוץ אשדות יעקב נוסד בספטמבר 1924 בגשר הישנה (נכון, עברו מאז 101 שנים, אבל ב-2024, בעיצומה של המלחמה, עם כ-190 מפונים מהצפון שהתארחו אצלנו, התקשינו לחגוג). הכשרת "החלוץ" שעלתה מלטביה לירושלים הייתה הראשונה להתיישב במקום, ואליה הצטרפו עולים מפולין, בני העלייה הרביעית. ב-1932 עלו לקרקע שבה שוכן הקיבוץ עד היום כ-150 חברים, וכמו קיבוצניקים, עבדו בחקלאות והגנו על הגבולות.

"הוותיקים הבינו שקשה מאוד עם גידול ירקות ופירות, כי הערבים הציבו מחסומים וזה הקשה על השיווק", מסבירה עמליה דיין בת ארי, 85, שהגיעה לאשדות בגיל 16 כחלק מחברת הנוער (על כך בהמשך). "אז הם החליטו להקים בית חרושת שיפיק מהירקות האלה שימורים, ולא יצטרכו לזרוק את כל הירקות שעבדנו עליהם כל כך קשה. אשדות היה מהקיבוצים הראשונים שהייתה להם תעשייה". ושוב, כמו קיבוצניקים, זה לא עבר בשקט. "היו על זה ויכוחים על גבי ויכוחים, כי 'אנחנו לא נהיה כמו הקפיטליסטים שמנצלים את הפועלים'". מפעל 'אשד' למיצים זכה להצלחה עצומה. "בשיאו במלחמת העולם השנייה הוא סיפק את הריבה לכל חיילי בריטניה הגדולה ששרצו במזרח התיכון".

"היה פה קיבוץ לתפארת", מתגאה ברוריה שרון, 83, ילידת הקיבוץ, שגדלה בספרייה שייסד וניהל אביה מרדכי גלי. ממנו היא ירשה את התפקיד והייתה לספרנית המיתולוגית של הדור שלי. "בשנות ה-50 היה קיבוץ גדול אחד, היה לו מפעל תעשייתי, הייתה לו חקלאות בלתי רגילה. היינו משלושת או ארבעת הקיבוצים הכי גדולים בארץ, והיו כבר הרבה קיבוצים. יצירה מפוארת מכל הכיוונים".

שרון ודיין בת ארי זוכרות היטב את העבודה החקלאית הקשה, את ההתגייסות הכללית ואת מוסר העבודה הגבוה. לפני הספרייה, עבדה שרון כשני עשורים בלול. "כל ילדיי נולדו בלול", היא מחייכת, "בהליכה למשלוחים בלילה, לקבל אפרוחים השכם בבוקר, לאסוף ביצים. זאת הייתה עבודה קשה, אבל כל הזמן ההורים שלנו אמרו: 'את יודעת מה זה לעומת מה שהיה לנו בגשר?' תמיד גדלנו על פי מה שהיה בגשר, בתחילת הקיבוץ. דברים התפתחו, התקדמו, נכנסה טכנולוגיה, העבודה נעשתה יותר קלה".

דיין בת ארי נולדה בחיפה וראתה מעבר לכביש את קיבוץ יגור. אורח החיים הקיבוצי קסם לה. "נדנדתי להורים שלי, עד שהם הסכימו שאעבור לקיבוץ". גם היא, כמו שאלתר מספר על ילדיו היום, זוכרת איך הרגישה בבית במרחבים הפתוחים של המשק. החיים בחברת הנוער שילבו עבודה ולימודים. וכשהגיעו לגיל 18 החליט הקיבוץ אם לקבל לחברות את הבוגר.ת או לדחות. דיין בת ארי הייתה בוועדת הקבלה: "והשיקולים היו: מי שעבד טוב ולמד טוב, או לפחות עשה כמו שצריך אחד מהם, יכול להתקבל לחברות".

אחרי שירותה הצבאי חזרה דיין בת ארי למשק ועבדה בגן הירק. "היה אז גן ירק מאוד מאוד גדול. היינו שותלים עגבניות, פלפלים וחצילים בתלמים ארוכים, ארוכים. כשהעגבניות גדולות צריך לעשות להן הדליה: הבנים היו הולכים ודופקים עמודים לאורך השורה ומותחים חוטי ברזל, והבנות היו תולות עליהם את הענפים של העגבניות, כדי שיהיה קל יותר למצוא ולקטוף אותן כשיבשילו. חצילים היה הכי מגעיל לקטוף, כי יש להם פרווה קוצנית כזאת שנכנסת לעיניים כשיש רוח". אחרי שנתיים בגן הירק, עברה לעבוד בכרם, שבו הכירה את אהוב ליבה, מיכאל דיין ז"ל. "כשלא הייתה עבודה בכרם הייתי עושה תורנויות מטבח ותורנויות של שמירה על הילדים בבתי הילדים".

גן הירק שלי, יש להודות, היה קצת אחר. כשאימא שלי הייתה יוצאת לחזרות המקהלה שבה היא שרה, החברה עמליה שמרה עליי ועל אחותי. לעמליה היה מקרן שקופיות והיא הייתה מקרינה לנו על הקיר של החדר סיפורים ומספרת לנו אותם. באחד מהטיולים הממושכים של המקהלה לחו"ל, עמליה נשארה איתנו, ועשינו ביחד פרויקט: הקמנו בחצר גן ירק. שתלנו ירקות, אבל לא חצילים.

הלינה המשפחתית והסקופ של ברוריה

הקיבוץ שדיין בת ארי מתארת הוא כבר אשדות יעקב איחוד. היא הגיעה לקיבוץ מפולג. שרון, לעומת זאת, חיה בקיבוץ בזמן הפילוג בתחילת שנות ה-50. "עד הפילוג גדלנו על זה שאין עלינו בעולם, באמת, שאנחנו הכי טובים", היא מספרת. "בא הפילוג, שבדיעבד יש חוקרים שאומרים שהוא היה על אדמה, אבל אבא שלי אמר שהמחלוקת הייתה על החינוך". לקיבוץ הגיעה חברת נוער שחלק מחבריה היו תומכי מפ"ם, ומקימיו, תומכי מפא"י, חששו מהשפעתם על הילדים. אז קבוצת תומכי מפ"ם התפלגה והקימה קיבוץ משלה – אשדות יעקב מאוחד. החברים שנותרו נאמנים למפא"י שינו את שם הקיבוץ שלהם לאשדות יעקב איחוד.

את ילדותנו, שהייתה כמעט חצי מאה אחרי הפילוג, עוד ליוו סיפורים על תמונות של סטלין ושל בן גוריון שנתלו בחלק מהכיתות; על חדר אוכל שהיו בו רק מזלגות וחדר אוכל שהיו בו רק סכינים; ובעיקר הרגשנו מעין עוינות או יריבות ביחס למאוחדניקים. "קומוניסטים", קראנו בגנותם, בלי לדעת בדיוק מה זה אומר. הפילוג קרע משפחות. משפחתי, למשל, התפצלה: סבתי, סבי וארבע בנותיהם נותרו באיחוד, גם שניים מגיסיה, ואילו אח של סבתי וילדיו עברו למאוחד.

שרון מקשרת בין מלחמת העצמאות והפילוג. "אנשים שחזרו מהמלחמה הרגישו שיש להם כוח, שצריך להציל את המדינה. הם היו מלאי רעיונות, הם פרצו דרך, וכל אחד משך לכיוון שלו".

במלחמת העצמאות פונו נשות הקיבוץ והילדים לחיפה וליגור. הגברים נשארו להילחם על הקיבוץ מול האויב הירדני. שרון פונתה, והיא זוכרת שהשיירה של חברי הקיבוץ הופגזה. "הילדים הגדולים נסעו לקיבוץ יגור, את הקטנים הביאו לבית הספר 'גאולה' בחיפה", סיפרה בסרט שיצר זוג מהקיבוץ על אותו פינוי. "אני זוכרת אולם גדול עם המון מיטות. אני זוכרת שנורא שמחתי כשאימא שלי באה לבקר אותי".

אחרי הפילוג הצטרף הקיבוץ שלי, אשדות יעקב איחוד, לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. אלתר ואני גדלנו עם ההפרטה, אבל הניצנים הראשונים שלה הורגשו כבר בסוף שנות ה-60, אחרי מלחמת ההתשה, עם המעבר מלינה משותפת למשפחתית.

בתקופת ההתשה הקיבוץ לא פונה, אבל היה נתון להפגזות כבדות של הירדנים. "ערפאת ישב בירדן עם חבורתו והם כל הזמן ירו", מספרת שרון. "אשדות הייתה מטווחת כי היה פה בסיס של משמר הגבול. היו גם המון מוקשים בשדות, הייתה עגלת בננות שעלתה על מוקש ושני נערים מהקיבוץ ועוד מתנדב נהרגו, אז החליטו להוריד את כל הילדים למקלטים. ככה זה היה שלוש שנים. גונן, יוחאי ויובל, שלושה מילדיי, נולדו לתוך המלחמה. המדינה בנתה לכל משפחה חדר ביטחון".

המרחב המשפחתי גדל וכך גם הצורך לשמור את הילדים קרוב. "זה התחיל מכמה משפחות שלא קיבלו את 'דין התנועה' ולקחו את הילדים הביתה כי פחדו עליהם. ההורים האלה נחשבו מוקצים. היו כמה אסיפות סוערות. אני זוכרת שיצחק מאור, האידיאליסט הגדול של התנועה הקיבוצית (וחבר הקיבוץ), אמר שהלינה המשותפת היא לא אידיאולוגיה אלא הכרח המציאות – צריך להקים את המקום, לבנות אותו, להפריח את השממה, לבנות חקלאות, לבנות תעשייה, זה דרש מאנשים ממש את רוב היום, והעובדה שהילדים הלכו לישון ב-19:00 או ב-20:00 ושמרה עליהם המטפלת, זה פינה להורים זמן לנוח". ואז שרון נותנת לי סקופ: "דיברתי בעד הלינה המשותפת, אבל הצבעתי בעד המעבר ללינה משפחתית. כנראה גם אני העדפתי את הילדים קרובים אליי".

על רולרבליידס במחסני המפעל

תהליכי ההפרטה בקיבוץ החלו אם כן כבר אז, והגיעו לאחד משיאיהם כש"לוג מוצרים פלסטיים", המפעל שהוקם ב-1971 והיה מהענפים המצליחים והרווחיים בקיבוץ, נמכר בפברואר האחרון לחברת פרלן השווייצרית. לוג היה מרכזי כל כך בחיי הקיבוץ, שכנערים כל אחד מאיתנו חויב לעבוד בו מכסת שעות מסוימת כדי לממן את רישיון הנהיגה וחופשה משותפת של הנוער בחו"ל. גם אימי וגם סבי, בתקופות שונות, עבדו במפעל, שיותר מענף, היה סמל.

ממרחק השנים מותר כבר לספר שבילדותנו נכנסנו למחסני המפעל עם רולרבליידס ושיחקנו תופסת בין ערימות הקרטונים שהגיעו עד לשמיים. הרווחים ממכירת המפעל מחולקים בין חברי הקיבוץ לפי הוותק שלהם, כנהוג בתהליכים כאלה, שלמדנו להכיר היטב בשנים האחרונות.

מוסד אשדותי אחר שסיים את דרכו בתקופה האחרונה הוא ספריית הקיבוץ, שאותה הקים כאמור מרדכי גלי, אביה של ברוריה שרון. אירוע סגירת הספרייה, שנערך במרץ בחדר האוכל, היה גם אירוע הצדעה לשרון ולפועלה, עם ליווי מוזיקלי של חברת הקיבוץ שרה'לה שרון (אין קשר משפחתי), וגם הזדמנות טובה לשמוע את הסיפורים שלא נכתבו בספרים.

שרון סיפרה באירוע כי לאביה היה חשוב שהחברים יקראו ספרים מקוריים בעברית וביידיש, ולכן הסידור האלפאביתי על המדפים התחיל מא' עד ת' של הספרות העברית והיידית, ולאחר מכן א' עד ת' של הספרות המתורגמת. ההיסטוריון מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב, דיבר בסרטון שהוקרן על הספריות הקיבוציות, שהיו מהפכה חלוצית של ממש, בכך שקידמו קריאה בעברית לא רק של ספרי קודש, והפכו את העברית לשפה נקראת, דבורה, חיה ומתפתחת.

עבור ותיקי הקיבוץ, שחלקם נכחו באירוע וחלקם כבר אינם בינינו אבל דבריהם הוקראו או הוקרנו, המפעל של גלי ואחריו של שרון היה קיבוץ אשדות יעקב איחוד במיטבו. שרון סיפרה על הימים שלפני המחשבים, שבהם לכל ספר ולכל קורא היה כרטיס, ומספר השמות על הכרטיס של הספר היה עדות לפופולריות שלו.

אחת החברות סיפרה על שירותי תיקון הספרים של גלי, שהתייחס לכל ספר וספר בעדינות ובאהבה, וחיבר עמודים שנקרעו או נתלשו וכריכות שניזוקו מידי ילדים שובבים. נזכרתי שגם בתו תיקנה עבורי ספר, שבכלל לא שאלתי מהספרייה אלא מחברה, וכריכתו נפגעה מאחסון לא מתאים בתיק. שרון, כמו שרק היא ידעה, החזירה את הספר לקדמותו, כאילו מעולם לא קרה לו דבר.

"הקושי הגדול שלי בסגירת הספרייה", אומרת שרון בסרטון שהוקרן באירוע, "הוא שלא אוכל יותר לתת שירות לחברים. מאוד אהבתי לחפש חומרים לחברים, לעזור לתלמידי בית הספר בעבודות שלהם, לקבל את פני הקוראים, את גני הילדים, את 'כישורי חיים' (מכללה לסטודנטים עם מוגבלויות הסמוכה לספרייה, מ"ה), להיות ספרנית במובן הרחב של המילה. מזה הכי קשה לי להיפרד".

גם דיין בת ארי עבדה בספרייה, והשתתפה באירוע בחדר האוכל. "למקדמי ההפרטה אני קוראת 'אנשי השורה התחתונה'. אני זוכרת שכשהתחילה ההפרטה אמרתי שאהיה האחרונה לצאת בשער הקיבוץ, כי הקיבוץ בשבילי הוא צורת החיים האידיאלית. נכון, לא תמיד הכול היה אידיאלי, לא תמיד כולם היו שווים. אני זוכרת שכשהיינו בנוער היו שני בנים שעבדו במוסך ואהבו את העבודה שלהם כל כך, שהיה גיוס לעגבניות והם לא הגיעו. המדריך שטף אותם באסיפה: 'אם אסתר קרפ הקשישה הולכת לגיוס לעגבניות, גם אתה תבוא, פסקוניאק צעיר!' לא קיבלנו שחרורים, באמת היה צריך להיות חצי מת כדי לקבל שחרור". מטרים ספורים מהספרייה הוקם לפני כמה שנים בית כנסת. הוא לא בסכנת סגירה.

עופר שרון, בנה של ברוריה הספרנית, היה, כשהייתי בתיכון, המדריך של חברת הילדים, והיה לו מאוד חשוב שנהיה מעורבים ונתרום לקהילה. בכיתה י' הוא כינס אותנו ועשה הצבעה: אירוח של קבוצת אמריקאים או קייטנת איל"ן, של ילדים עם מוגבלויות. הצבענו פה אחד בעד האמריקאים, אבל הוא החליט שנעשה בכל זאת קייטנת איל"ן, וזה הפך למסורת מדי קיץ.

רשימת המתנה להצטרף לקיבוץ

באשדות יעקב איחוד חיים כיום קרוב ל-1,000 איש, פחות מחציים חברים ובנים. כחמישית מתגוררים בשכונה החדשה, שמכונה "ההרחבה". מי שקונה או שוכר דירה בהרחבה לא חייב להיות חבר קיבוץ, אבל הוא נהנה מהחיים הכפריים והשקטים, וכמובן מרוב שירותי החינוך והקהילה.

בתור מנהל הקליטה בקיבוץ, אלתר לא צריך לשכנע אף אחד לבוא לגור בו. "יש רשימת המתנה. אנשים מתקשרים, 'מה קורה? מישהו יצא מהרשימה?' גם הקורונה דחפה לפה הרבה אנשים שחיפשו קהילתיות, מעין קהילתיות שמורה".

הקיבוץ השתנה מאוד, גם חיצונית, מאז הקמתו ואפילו בהשוואה לקיבוץ שאני זוכר מילדותי. אבל יש כמה מקומות שמחברים את אז להיום. אחד מהם הוא בית קרפ (לזכר זאב קרפ, שהיה ממייסדי הקיבוץ), שהרבה לפני שנולדתי היה בו בית קולנוע, לימים מועדון הריקודים "דיסקו אשדות", שעד תחילת המילניום היו מגיעים אליו מכל הארץ, וכיום יש בו מועדון לחבר ומכון לרפואה משלימה. בית קרפ נמצא בין הבריכה למגרש הכדורסל, והקיר שלו שמול הדשא הגדול, שעליו חוגגים את החגים, מחופה בעבודת אומנות עצומה של הצייר אריק קורן, שמתארת תמונות מחיי הקיבוץ.

מפינת החי שאני זוכר מילדותי נותרו רק טווסים שמשוטטים בקיבוץ. שאר החיות נמכרו. לנו סיפרו שהשאירו רק שני טווסים, שהתרבו והפכו לחלק מהנוף האשדותי. כמעט מכל נקודה בקיבוץ אפשר לשמוע צווחות של טווסים, ולפעמים, אם יש מזל, גם נתקלים בטווס בעיצומו של טקס חיזור, פורש את זנבו הססגוני והיפהפה.

גם אתוס השמירה על הגבול ולחיות ולמות למען המולדת מחבר בין דור המייסדים לדור השלישי והרביעי. באנדרטת הזיכרון בקיבוץ מונצחים שמות הנופלים במערכות ישראל. הנה יצחק ליבוביץ', אח של סבתי, שנפל בקרב על צמח במלחמת השחרור, והנה בסוף שרשרת השמות מורן כהן, בן כיתתי, שנפל במלחמת לבנון השנייה בבינת ג'בל. יש דברים שלא משתנים.

"לתת את הערך המוסף של לחיות פה"

אז במה הקיבוץ שברוריה שרון ועמליה דיין בת ארי גדלו בו שונה מהקיבוץ שגיל אלתר ואני גדלנו בו, ומהקיבוץ כיום? "אנשים באים עם מין פנטזיה, לגדל את הילדים כמו שהם גדלו", אומר אלתר, "אבל כשאני פוגש מועמדים ומועמדות, חשוב לי להגיד שזה לא רק מה שהם חושבים. מצד שני, אני כן מדגיש את היתרון שבקיבוץ עדיין קיימת היכולת להשפיע על החיים פה. הכוח נמצא אצל החברים".

אלתר חזר עם משפחתו מבלגיה באוגוסט 2023, חודשיים לפני אירועי 7 באוקטובר. "לא קרה פה בקיבוץ שום דבר, אבל הייתה תחושה, ואני חושב שכל קיבוצניק הרגיש את זה – שמחר בבוקר זה אצלך. כולנו ראינו בטלוויזיה את המדשאות, את הכלבים, וגם הקרבה לירדן לא עזרה. בחודשים הראשונים היה פחד שאנחנו הבאים בתור. הרבש"ץ בדיוק סיים את תפקידו, ואני החלפתי אותו".

ההתנדבות של אלתר לוועדת התרבות הגיעה אחרי שאף חבר לא היה מעוניין לרכז את התרבות במשרה מלאה. "זו עבודה מאוד קשה. יש אנשים שלא מעוניינים בתרבות. לא משנה להם אם יש חג או אין חג, כי הם בבית. כל הזמן צריך להמציא את עצמך מחדש, לתת לאנשים את הערך המוסף של לחיות פה. וזה קשה. אנחנו עובדים, יש משפחה, ילדים, ארוחת ערב, כביסות, ואחר כך צריך גם לצאת לצוות. החיים פה מאוד הישרדותיים. אתה פותח אירוע ומגיעים 200-150. איפה כולם?"

חגיגות ה-100 לאשדות צובעות את כל החגים המשותפים, ומתקיים גם פרויקט צילומי משפחות בבית התרבות החדש, שיוצגו בתערוכה שנועדה לתעד את חברי הקיבוץ ובניו בעבר ובהווה. לא ברור עדיין אם ייערך גם אירוע מיוחד לציון חגיגות ה-100.

גיל אלתר: "אנשים באים עם מין פנטזיה, לגדל את הילדים כמו שהם גדלו, אבל כשאני פוגש מועמדים ומועמדות, חשוב לי להגיד שזה לא רק מה שהם חושבים"

"אני חושב שהתרבות לא נמצאת מספיק בראש סדר העדיפויות של מי שמוביל פה את הקהילה. אני לא מאשים אותם, השולחן שלהם מלא. אבל איכשהו לתרבות לא מגיעים אף פעם. אז מעבר לזה שאשדות היא אזור עדיפות לאומית א', לא…"

"לא מה?" שואל נרי בן פורת, בן כיתתו של אלתר, מנהל ענף הנדל"ן של הקיבוץ וחבר בצוות הפאב. "אני חושב שיש פה חיים, יש פה תנועה, יש פה אנשים, יש פה חינוך, יש פה בית ספר. זה לא מסדה. זה לא אלומות, תל קציר. יש קיבוצים שאין בהם גנים. פה אנחנו במרחק הליכה מבית הספר".

יעדים? "אני מקווה שהם לא רק כלכליים"

בטור שכתב אלתר לעלון הקיבוץ תחת הכותרת "עתיד היישוב" הוא מספר על הראיונות שערכה ועדת הקליטה עם מועמדים. אחת המועמדות שאלה אם יש חשיבה על תמונת עתיד לקיבוץ. אלתר העביר את השאלה לקוראים, החברים: "מובן שיש עתיד לאשדות, אבל אני לא יודע לומר איזה. בארגונים ועסקים נהוג לקרוא לזה אסטרטגיה. לאן אנחנו הולכים ומה היעדים שאנחנו צריכים להשיג בדרך. יעד אחד למשל הוא כמובן השכונה החדשה. וזה אחלה של יעד. אבל יש עוד יעדים שצריך להשיג ואני מקווה שהם לא רק כלכליים. האם אנחנו רוצים גם יעד חברתי? אולי יעד תרבותי? אולי יש יעד שדואג גם למורשת וההיסטוריה? 100 שנים זו נקודת זמן שיכולה להיות מצוינת לחשוב איך תיראה השנה ה-105 או ה-110". בסוף דבריו אלתר שואל: "מה אתם צופים לעתיד של אשדות?"

ברוריה שרון, מה את מאחלת לקיבוץ לשנתו ה-100?
"אני לא רוצה להיות נאיבית. קיבוץ כמו זה שגדלנו בו, גם אם לא היה מושלם, היה בו איזה כוח, משהו אחר, היינו באיזשהו אופן אחרים. האחרות הבליטה אותנו. הייתי מאוד רוצה שהאנשים שבאים למקום הזה, יהיה להם חשוב איזה יחד. זה לא חייב להיות מזה שלכולם יהיה תקציב שווה ושכולם יעסקו באותו דבר, אבל חשוב שהם ירצו ליצור איזה יחד שייחד אותם. זה לא צריך להיות בשמיים, זה אפילו ביום-יום, שיש טעם, שכל אחד מוצא את המקום שלו".