בחתימה אחת, נראה שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל לשרטט אתמול (רביעי) את הסדר העולמי החדש של העולם הפוסט ניאו ליברלי. לא בטוח שכל המכסים יוטלו בדיוק לפי הטבלה אותה הציג בגאווה במה שהוא כינה "יום השחרור" של ארצות הברית. ייתכן שחלקם הם מנוף להשגת יעדים כלכליים אחרים. אבל זה לא משנה – חוקי המשחק השתנו. את ההשלכות של השינוי הזה, קשה אפילו לדמיין בשלב זה.

תוכנית סדורה או סדרה של גחמות?

בחודשים מאז שנכנס לתפקיד נהיה ברור לכל שטראמפ פועל בצורה הרבה יותר החלטית ואפקטיבית מאשר בכהונה הראשונה שלו. הוויכוח הגדול הוא אם הוא פועל מתוך תוכנית סדורה, או מתוך מטרות קצרות טווח, גחמות ותחושות בטן.

לא בטוח שיש לשאלה הזאת תשובה חד משמעית, אבל הדבר הכי קרוב שאפשר לזהות בתור תוכנית כלכלית הוא מסמך שכתב ראש המועצה הכלכלית של טראמפ סטפן מירן, שפורסם בנובמבר האחרון תחת הכותרת 'המדריך לבנייה מחדש של מערכת הסחר העולמית'. התאוריה שהציג זכתה לכינוי הלא רשמי 'הסכם מאר-א-לאגו', על משקל הסכם ברטון וודס והסכם פלאזה, שעיצבו מחדש את המערכת המוניטרית העולמית.

הבעיה: הדולר חזק מדי

בהפשטה, אפשר לומר שהרעיון שעומד בבסיס המסמך הוא שארצות הברית היא כיום המדינה החזקה ביותר, אבל גם המפסידה הגדולה של הסדר הקיים. הסיבה היסודית לכך היא שהדולר פשוט חזק מידי. שערו הגבוה של הדולר בהשוואה למטבעות אחרים גורם לכך שהייצור בארצות הברית לא משתלם – לשלם משכורת בדולרים תמיד יהיה יקר יותר מלשלם אותה ביואן הסיני, ברופי ההודי, בפסו המקסיקני או אפילו באירו האירופי.

כך הייצור נודד בהדרגה למקומות אחרים, וחלקה של ארצות הברית בכלכלה העולמית קטן. לשיטתו, מצב זה מיטיב אמנם עם חלק קטן מהציבור האמריקני העשיר, אבל פוגע ברבים, בעיקר בכך שהוא הופך את הכלכלה האמריקנית לפחות תחרותית.

תאורטית, היחלשות הייצוא האמריקני אמורה להביאה להחלשת הדולר, אבל לפי מירן, בארצות הברית זה לא המצב מסיבה פשוטה: כולם רוצים דולרים. לא בגלל שהם רוצים בהכרח לקנות סחורה מארצות הברית, אלא כי זה מטבע הרזרבה העולמי. מדינה שרוצה לחסוך – עושה זאת בדולרים. בדולרים אפשר להשתמש תמיד – גם בעסקאות שכלל לא קשורות לארצות הברית. הביקוש הגבוה לדולר הפך לנטל מבחינת האמריקאים.

להעניק יתרון לייצור האמריקאי

אופציה אחת במצב כזה היא לפעול על מנת שהדולר יפסיק להיות מטבע הרזרבה העולמי. אלא שטראמפ ממש לא מעוניין באפשרות הזאת. למעשה, הוא אפילו איים על מדינות הבריקס שבדקו אפשרות של מעבר למטבע רזרבה אחר. החלפת הדולר משמעותה החלשה משמעותית בכוחה של ארצות הברית, שהיום למעשה יכולה לפעול ללא מגבלה תקציבית, ולהוות צינור ההשקעה המרכזי להשקעות בכל העולם – כי את הרזרבות האלה צריך לשים איפשהו.

מה שמירן מציע הוא מדיניות מכסים שתעניק לייצור האמריקני יתרון, ותגרום ל'תיקון' הבעיה של הדולר החזק. גרעון הסחר של ארצות הברית (ייצוא לעומת ייבוא) יקטן, והמכסים יכניסו כסף שיקטין את החוב הלאומי האמריקני.

ביטחון העולם כנטל כלכלי

את המהלך הזה מציע מירן להשלים באמצעות צעדים הנוגעים לביטחון לאומי. ארצות הברית היא היום המממנת המרכזית (כמעט היחידה) של ביטחון העולם: היא לוקחת על עצמה 37% מההוצאה הביטחונית העולמית, ומחזיקה נושאות מטוסים ובסיסים צבאיים בכל העולם. יש קשר עמוק בין הדומיננטיות הביטחונית והכלכלית של ארצות הברית בעולם. החלשת הדולר עוברת גם בהפיכת עוד מדינות שותפות לנטל ההוצאה הביטחונית.

על רקע זה אפשר להבין גם את הדרישה של טראמפ להגדיל את תקציב הביטחון במדינות נאט"ו, ומה שנראה כמו ציפייה מכל מעצמה אזורית להיות אחראית על ביטחון האזור שלה – כשארצות הברית בראש. לכך נוסף רעיון שארצות הברית תכפה משא ומתן על החוב שלה – דרך נוספת להשיג את המטרה של החלשת הדולר.

ערעור הסדר הניאו ליברלי

עד כאן להפשטה. בפועל, כפי שמירן בעצמו מודה, מדובר בתוכנית מורכבת מאד, עם נתיב מאד צר להצלחה. הטלת המכסים משמעותה כמעט בוודאות עליית מחירים, חוסר ודאות עלול להגביר דווקא את הביקוש לדולר ולחזק אותו, ואין הבטחה שהמכסים יגרמו לפתיחת ייצור דווקא בארצות הברית. מעבר לכך – אף אחד לא רוצה שאמריקאים יחזרו לתפור טי-שרטים במקום עובדים בבנגלדש. מירן טוען שדווקא התעשיות החזקות יבחרו להחזיר את הייצור הביתה, אבל אין לכך הבטחה. בנוסף – ניהול צעדים אלה באופן חד צדדי מגביר את הסיכוי לבידודה של ארצות הברית, אובדן כוחה, או פשוט השגת כלכלה יציבה וטובה פחות.

גם אופן היישום של התוכנית מעלה שאלות: מה הטעם בצו על אלומיניום, שייקר את הייבוא של מוצר בסיסי לתעשייה? האם טראמפ מצפה שמכרות אלומיניום ייפתחו בארצות הברית? גם ההסתמכות על צווים שיכולים להשתנות ברגע, מקשים על תכנון ארוך טווח שדרוש על מנת להוביל שינוי מדיניות – בוודאי כשמדובר בחקלאות, בה נדרש תכנון  ארוך טווח של שנים.

על כל פנים, טראמפ מערער כמה מהאמיתות של העידן הניאו ליברלי, בצורה שיתכן שתגרום להעברתן מהעולם:

• במקום שוק גלובלי פתוח חופשי – מכסים והכבדה על הסחר העולמי.
• במקום מדינות שמספקת רק תנאים לסקטור הפרטי לשגשג – מדינה מתערבת שמנסה להכווין אותו.
• במקום פאקס אמריקנה והיעדר מתחים כלכליים לאומיים – תחרות בין מדינות על ייצור וצמיחה.
• במקום שוק מטבע שנקבע לפי היצע וביקוש – מדיניות של ניהול שער המטבע.

פוסט ניאו ליברליזם ימני

את העידן הניאו ליברלי שהחל בשנות ה-70 וה-80 ואולי מסתיים עכשיו נוטים לפעמים לראות כפרויקט של הימין. גם אם יש בכך אמת ברמה המהותית-אידיאולוגית, ברמה הפוליטית-מפלגתית הפשוטה אין בכך כלום. השינויים האלה קודמו על ידי מפלגות ימין ושמאל במקביל, וכל אחת מהן הציגה את הגרסה שלה בתוך גבולות הקונצנזוס.

בסופו של דבר, המהלכים שטראמפ מוביל מציגים את הגרסה הימנית לסוף הניאו ליברליזם: לא מדינה מפתחת, יוזמת ומקדמת, אלא מדינה שמשיגה לסקטור הפרטי שלה את התנאים הטובים ביותר. לא שוק חופשי, אך גם לא מדינת רווחה.

בטווח המידי, אין הבטחה לכך שהצעדים האלה יגרמו לחברות פרטיות להעדיף לפתוח קווי ייצור בארצות הברית, במקום לנסות לעקוף את מדיניות המיסוי או למצוא פתרונות יצירתיים אחרים. אין גם דרך לשלוט בכך שהמשרות שיגיעו לארצות הברית יהיו טובות, ושהעושר שייווצר מהן יגיע לציבור הרחב.

במובן עמוק יותר ובטווח ארוך יותר – יתרון לאומי אמיתי דורש תשתיות, חינוך, רווחה ומערכות ציבוריות מפותחות. בשביל שהאמריקאים יובילו את העולם הם צריכים להיות חכמים, חזקים, בריאים ובעלי סיכוי ממשי להצליח בחיים בלי פחד. את כל המערכות שאמורות להבטיח את זה עובד טראמפ, באמצעות חברו אילון מאסק, חזק מאד בלפרק.