מי שרוצה להבין את צמיחתה של אילנה כהן כמנהיגת עובדים צריך לחזור שנים רבות אחורה, אל ילדותה בפנימיות ברחבי הארץ בשנות החמישים והשישים. "הילדות בפנימיות לימדה אותי הישרדות", היא מספרת, "היינו 11 בנות בחדר, ראיתי את אמא שלי רק בימי שבת, וגם לה היה קשה להסתגל לבד לחיים בארץ ולפרנס את עצמה. הבנתי שאפשר או לעלות או לרדת, ושאני חייבת לקחת את החיים שלי בידיים.

"זה הכשיר אותי להיות מנהיגה. כי אם אדם אחר יכל להתלונן על התנאים הירודים שלו ולא לנסות לשפר אותם, אני תמיד ידעתי להגיד, 'זאת המציאות, ומזה אני אעלה, כי אין ברירה'. הייתי צריכה אומץ, וגם לדעת לקבל שלא הכול יהיה דבש".

ילדה לוחמת צדק

כהן הובילה מאבקי אחיות ב-46 השנים האחרונות, מתוכן 30 שנים כיו"ר הסתדרות האחיות ושלוש שנים כחברת כנסת. לאחרונה, בגיל 81, היא פרשה מהתפקיד, גאה במהפך שהובילה במעמדן ובתנאי עבודתן של האחיות בישראל.

היא נולדה ב-1943 בעיראק. אביה הוצא להורג במהומות הפרהוד כשהיא הייתה בת שבועיים בלבד, וכשהייתה בת שש היא עלתה לארץ עם אמה ועם אחותה הגדולה. "היו חלקים של עצבות על האובדן של אבי", היא מספרת, "אבל הייתי בעיקר ילדה שמחה". המשפחה גרה לתקופה קצרה במעברה בבאר יעקב. כיתומות מאב, כהן ואחותה נשלחו לפנימיית 'אונים' בכפר סבא, ולאחר מכן לכפר הנוער בן שמן.

כישורי המנהיגות שלה התחילו להתפתח כבר אז. "הייתי ילדה החלטית מאוד. רוב האנשים שוקלים ומתלבטים לפני שאומרים משהו. אני לא. אני חושבת שיש יתרון בלשים תמיד הכול על השולחן". הנטייה שלה לא לשתוק הניעה אותה כילדה לצאת למאבקים למען הצדק: "מורה אחד הבטיח פרס למי שיצליח במבחן, ואז התגלה שהפרס היה כרטיס אוטובוס משומש. אני פתחתי את פי ואמרתי לו, 'זה נראה לך פרס ראוי?' והוא הוציא אותי מהשיעור", היא נזכרת בצחוק, "אף פעם לא שתקתי מול מקרים כאלה. תמיד הייתי אומרת את הדברים כפי שהם."

מאבק האחיות הראשון: "לא ספרו אותנו"

אחרי סיום לימודיה בתיכון נרשמה כהן לסמינר למורים בהדסים, אך כשנסעה לבקר את אחותה שלמדה סיעוד בבית החולים אסף הרופא, "נדלקתי והצטרפתי". היא התחילה לעבוד כאחות במחלקת פנימית באסף הרופא ב-1965, ותוך זמן קצר התמנתה לאחות אחראית במחלקה. "בתי החולים הממשלתיים אז היו כמו מעברות", אומרת כהן, "הייתה אחות לילה אחת על מחלקה של 40 חולים, חולה היה צועק לאחות ולא מקבל שום מענה כי האחות היחידה הייתה כבר עסוקה. אלה תנאים שאי אפשר לדמיין אותם היום. הצעקות שלי כאחות התחילו מהצעקות של החולים".

אבל לא רק החולים סבלו באותם השנים. "השכר והתנאים של אחיות היו 'מינוס ים המלח'", אומרת כהן, "האחיות היו מאוגדות תחת ההסתדרות, אבל ההסתדרות של אז לא מספיק דאגה לעובדות במקצועות הנשיים. לא ספרו אותנו, כי לא היינו נחשבות כמפרנסות הראשיות של המשפחה. העובדות בכל המקצועות שבהם נותנים את הלב והנשמה – עובדות סוציאליות, מורות, פסיכולוגיות, וגם אחיות – היו מאוד מנוצלות. בנו על זה שלא נגיד לא, שלא תוכלי לסרב לטפל במסכן. חשבו שנמשיך בכל תנאי, וגם אם נגיד שקשה לנו נעשה את הדברים".

מאבק האחיות הראשון שהובילה כהן החל ב-1978, כשהייתה בחופשת לידה. "הגיעו אליי כמה אחיות מהמחלקה ואמרו לי שאי אפשר להמשיך ככה, וביקשו שאעזור להן", היא נזכרת, "עכשיו, מה זה לעזור? זה להוביל ולהנהיג מאבק". היא היתה אמא טרייה ומיניקה, וביקשה מבעלה יוסי ומאחותה לעזור לה עם הילד כדי שתוכל להתפנות להוביל את המאבק. היא התקשרה גם לאחיות בבתי חולים נוספים, ויחד הן ארגנו צעד שהיה בלתי נתפס בזמנו: שביתה. "פשוט נטשנו את המחלקות", היא מספרת, "הרופאים היו צריכים לדאוג בעצמם לצרכים של המטופלים. זה דבר שלא היה קודם ולא עלה להם על הדעת."

אחרי ניסיון שלא צלח לפעול בתוך ההסתדרות, כהן וחבריה החליטו לפעול מחוץ להסתדרות, ושכנעו אחיות נוספות ללכת בעקבותיהן. "הלכנו להסתדרות וביקשנו להכניס את הדרישות שלנו, אבל הם לא ספרו אותנו. אז החלטנו לא לתת לזה להפריע לנו. זה לא היה קל. לגופים החזקים היה כסף וכוח, ולנו לא היה שום דבר חוץ מרצון וחזון. אמרו לנו, מה, באמת תלכו נגד ההסתדרות? קראו לנו כופרות. אבל אנחנו פשוט הרגשנו שאין לנו שום דבר להפסיד. לא היה יכול להיות יותר גרוע". מאבקן הצליח בהסכם מהפכני של קיצור שבוע העבודה של האחיות ל-36 שעות.

"אחרי ההישג הזה חזרנו לעבודה, וחשבנו שסיימנו", מספרת כהן, אבל לצערנו גילינו שמי שיושב למעלה ושולט על הברז לא נתן כלום," כהן מספרת. "הבננו שצריך לצאת למאבק הרבה יותר גדול".

שביתת הרעב: "כל המדינה רעשה בשבילנו"

המאבק השני, בשנות השמונים, נמשך מספר שנים וכלל מהלכים יצירתיים כמו התמקמות מול בית ראש הממשלה ושביתת רעב. "היה לי קשה, אני אוכלת כל שעתיים, כמו פג," צוחקת כהן, "היינו נאיביות בהתחלה, חשבנו שאם נשכב שבוע ליד בית ראש הממשלה אז ישמעו אותנו. אבל לא כך, הם רימו אותנו".

במאבק הזה הכישורים המנהיגותיים של כהן התגלו לציבור הרחב. "התקשורת והציבור מאוד אהבו את האחיות, ונוצרה בעיה מאוד גדולה לאוצר ולממשלה, כי כולם חשבו שמגיע לנו. כל המדינה רעשה בשבילנו." בסוף האחיות השיגו הסכם שכר והישג נוסף: התחייבות של הממשלה בפעם הראשונה לתקינה של כוח אדם סיעודי ביחס למספר המיטות במחלקת אשפוז ממשלתית. "זאת הייתה פריצת דרך. קודם כל לאחיות, אבל יצרנו גם תקדים לכל המגזר הנשי ולסקטורים רבים אחרים."

היא מספרת שהניסיונות של גורמים מהממשלה 'לקנות' אותה נכשלו. "תמיד הייתי נאמנה לאחיות. אני זוכרת שבזמן המאבק, עוזר שר הבריאות אמר לי, 'למה את צריכה להיאבק? בואי אלינו, נמצא לך איזה ג'וב אצלנו.' קמתי ויצאתי מהחדר. לא הייתה לי התלבטות בכלל, כי האמנתי במאבק שלנו. אם לא הייתי חושבת שהמאבק צודק, לא הייתי נאבקת אותו, אבל היה לי כל כך ברור שאנחנו לא דורשות שום דבר שלא מגיע לנו."

ידע זה כוח

בשנת 1994 נבחרה כהן ליו"ר הסתדרות האחיות, תפקיד שמילאה במשך שלושים שנה, רובן תוך כדי עבודה כאחות. המאבקים ושיחות המשא ומתן שניהלה לאורך השנים הפכו אותה למומחית להסכמי שכר. היום היא מרצה בבתי ספר לאחיות בנושא שכר, ובהסתדרות היא מעורבת בהסכמי שכר ברחבי המשק. "ידע זה כוח," אומרת כהן, "כשאני באה לאוצר, אני באה עם תיק ענק מפוצץ בכל ההסכמים שהיו בעבר. האוצר קודם כל רוצים לא לתת, אז צריך לבוא עם יתרון של ידע, כדי שלא יוכלו לסבן אותך. זה סוג של ידע של הרחוב. אני מתווכחת עם האוצר, ובסוף הם גם אוהבים אותי, כי אני מכבדת את האנשים כבני אדם ואני דורשת רק את מה שמגיע לנו. אבל גם לי, אפילו אחרי כל השנים, זה לא שאני באה ומגישים לי את מה שמגיע לאחיות. מי שלא נאבק לא יקבל שקל".

"עם השנים הבנתי שאני לא צריכה להצדיק כל דבר. דרשתי תוספת אחזקת רכב לאחיות ושאלו אותי לאן האחיות צריכות לנסוע. אמרתי, כמו הטבח מסיר לסיר, כמו הגנן מפרח לפרח, כמו הפקידה מכיסא לכיסא. אותם אתם לא שואלים לאן, רק את האחיות? וקיבלנו את התוספת".

את התובנות שלה היא שמחה לשתף עם ציבורי עובדים אחרים. "בני וכלתי שניהם פסיכולוגים, והם ביקשו ממני לבוא לדבר בהפגנה במסגרת מאבק השכר של הפסיכולוגים במגזר הציבורי. הגעתי, ראיתי את המשטרה עומדים בשורות בשקט, את דיוויד ברוזה מנגן. עליתי על הבמה ואמרתי, 'הציבור שעובר כאן לא יודע שיש כאן מאבק, נראה שיש כאן קונצרט. אף אחד לא פשוט ייתן לכם את הדרישות שלכם. עד שלא תרדו לכבישים ותשרפו צמיגים אף אחד לא יקשיב לכם. אם רוצים תקשורת, צריך שתעשו רעש".

למרות שנשים עובדות היו לאורך השנים בעמדת נחיתות לעומת גברים, כהן רואה את הכוח והעוצמה הייחודיים במאבקים שלהן. "מאבק של נשים זה לא מאבק של גברים", היא אומרת, "נשים הן נחושות, וכשהן רוצות הן יכולות להפוך עולם".

בכנסת: "באתי לקדנציה אחת"

בין השנים 2003 ל-2006, כהן היתה חברת כנסת במפלגת 'עם אחד', שהוביל יו"ר ההסתדרות דאז עמיר פרץ. "הרבה שנים הציעו לי לבוא לכנסת, מכל המפלגות. לא רציתי – אני אדם חופשי. גם בהסתדרות לא רציתי לעבוד, עבדתי כאחות עד לשנים האחרונות, כי אני אוהבת לומר מה שיש לי בראש. אז עמיר הבטיח לי קדנציה אחת, ובקדנציה הזאת הספקנו להגיע להישגים יפים למערכות הבריאות והחינוך". בשנותיה בכנסת קידמה כהן חקיקה חברתית בתחומי זכויות העובדים, זכויות נשים ושיפור מערכת הבריאות.

החוזקה שלה בכנסת הייתה היכרות העומק שלה עם מערכת הבריאות, כעובדת מהשטח, אבל גם מזווית נוספת. בנה הבכור, יובל, סבל ממחלת ניוון השרירים ALS, והיה במצב קשה בזמן כהונתה. "הבאתי לשר האוצר תמונה של יובל ואמרתי לו: 'תסתכל עליו. כמה אנשים אתה חושב שצריך שיטפלו בו?'. זה היה כל כך אותנטי שזה נגע לו בלב."

כחברת כנסת היא נחשפה למלכוד הפוליטי של מערכת הבריאות. "לשר הבריאות אין ג'ובים לחלק, כי כל המינויים שלו הם אנשי מקצוע, אז הפוליטיקאים לא רוצים את המשרד הזה. אבל זאת המערכת הכי חשובה במדינה".

"זה לא צריך להיות התפקיד שלנו להוסיף תקנים"

גם בתחילת מגפת הקורונה, כהן נאלצה להוביל מאבק. "אחות שנחשפה לחולה קורונה במחלקה הייתה נשלחת הביתה לבידוד ללא שכר. איך זה הגיוני? היינו צריכות לדאוג לימי הבידוד שלהן, ולשכר שלהן כשהמחלקות עברו לעבודה של 12 שעות. אבל מעבר לזה היה גם צריך להוסיף תקנים. ישראל כ"ץ היה אז שר אוצר, ומבחינתם הם לא היו מביאים תקנים בכלל, רצו אפילו לקצץ תקנים. שבתנו יום אחד, ומהר מהר הוסיפו 2,200 תקני אחיות."

היא גאה במאבקים שהצליחו, אבל מבינה שעצם הצורך להיאבק מעיד על בעייה עמוקה בהתנהלות הממשלה. "זה לא צריך להיות התפקיד שלנו לדאוג שיתווספו תקנים למערכת הבריאות כדי שהיא לא תקרוס. במהלך השנים הבאתי אלפי תקנים למערכת, ובמשרד הבריאות יש מושג שנקרא 'תקני אילנה'. משרד הבריאות בעצמו לא יודע להביא תקן אחד. באחד מסבבי המשא ומתן להסכמי השכר בא אליי מנכ"ל משרד הבריאות, וביקש ממני עזרה להשיג מהאוצר 40 תקנים לאחיות המטו-אונקולוגיה ילדים, כי הוא רב עם האוצר ולא הצליח. האוצר רצו לתת בפעימות, הם אוהבים פעימות, כל היום פעימות. אז אמרתי לאוצר, לילדים חולי הסרטן האלה אין זמן לחכות לפעימות.

"בדיעבד, זה הרגיש לי אבסורד. אני מייצגת את האחיות, אז אני אחראית עכשיו להביא תקנים להמטו-אונקולוגיה? זה לא אמור להיות התפקיד של ועד העובדים. בהסכם השכר האחרון, שנחתם בנובמבר 2023, אמרתי שהפעם אני לא מתעסקת בתקנים. למרות החשיבות, עם תקנים אחות לא הולכת למכולת. הבאתי יופי של הסכם לאחיות, עם תוספת שכר שאני גאה בה מאוד".

"יש עוד הרבה מה לשפר ולעשות"

כהן עוזבת את התפקיד בסיפוק, עם תחושה שיש לה דור המשך. "אני גאה כל כך במה שהשגתי לאורך השנים", היא אומרת, "אני יודעת שהדור הצעיר יחדש את הסתדרות האחיות, יעשה את הדברים בצורות אחרות. אני מקבלת את זה ואפילו שמחה בכך. זה לא שאני הגעתי לשיא האפשרויות, יש עוד הרבה מה לשפר ולעשות. גם הדור משתנה: פעם אנשים התחילו את הקריירה באותו מקום שבו הם יצאו לפנסיה. היום אנשים עוברים מקומות עבודה, והם זקוקים עוד יותר לכלים להבין את תנאי העבודה שלהם".

"בזכות המאבק שלנו, היום אחות היא מקצוע מבוקש," אומרת כהן. "תמיד רצו להחמיא לנו על עבודת השליחות שלנו, גם בקורונה וגם עכשיו במלחמה. אומרים 'איזה יופי של אחיות'. אבל עם מילים יפות לא הולכים לסופר. זה המאבק שלנו שהביא שכר ראוי, תנאים ותקנים. אם בעבר לא רצו ללמוד את המקצוע, היום יש אבטלה של אחיות. זה מצב שלא היה ניתן לדמיין כשהתחלנו את המאבק."