"מאז הפסקת האש עם לבנון אנחנו מתחילים להרגיש יותר שקט באזור", אומר ואאל מוגרבי, ראש מועצת עין קניא שברמת הגולן בריאיון ל'דבר', "התושבים כבר יכולים לרדת לעבד את השדות, לעבוד במטעים, גם העובדים במפעלים חוזרים לעבודה. חוזרים לשגרה פחות או יותר. המלחמה הזאת גרמה לכולנו כאב, אך איחדה אותנו".

הרחובות שקטים ביישוב הקטן והכפרי. הדממה מופרת באקראיות על ידי נהמת מכונית אקראית שחוצה את הדרך. "בתקופה האחרונה התחלנו לראות תנועה של תיירים, והחלו פעילויות ספורט", מספר מוגרבי, "לצערי לא ירד הרבה גשם ואין זרימת נחלים, ולא היה שלג – אבל לפחות יש לנו ירוק בעיניים ואנחנו לא רואים יותר את השטחים השרופים שגרמה המלחמה. הטבע מתחיל לשקם את עצמו".

"הטיל לא מבדיל בין דרוזי, יהודי ומוסלמי"

"ב-7 באוקטובר נכנסנו לשוק, לא הבנו מה קורה", מספר מוגרבי, "ביום השלישי למלחמה הכטב"ם הראשון הגיע לכאן. התחלתי לצעוק שהמלחמה התחילה בצפון. בחצי הראשון של השנה אף אחד לא העז להסתכל לעברנו, אנחנו מתמודדים לבד", לצד זאת, מוגרבי מקפיד לשבח את השר אלי כהן שביקר מספר פעמים בכפר בתקופה הזו.

מוגרבי כועס על כך שהוחלט לא לפנות את כפרי הדרוזים בגולן: "אף פעם לא מודדים לפי רמת הסיכון של היישוב, ואנחנו ברמת סיכון מאוד גבוהה. נפל טיל בשטח חקלאי ושרף את כל המטע". לדבריו התושבים נאלצו לפנות בעצמם טיל שלא התפוצץ בשדות, ורק לאחר שפנו לצה"ל, הגיעו כוחות לפנות אותו.

גם תוכנית המיגון לצפון לא שיפרה את המצב. לדברי מוגרבי, מיקומו של הכפר בין בסיסי הצבא הגדולים באזור, הפכו אותו למטרה בעבור חיזבאללה. "יש לנו שמונה תושבים בכיתת כוננות ו-27% מיגון. יש כאן מקלט ציבורי, ובמהלך המלחמה הביאו לנו חמש מיגוניות, עכשיו יש 14. צריך להוציא תוכנית למיגון הכפרים הדרוזים. מעל 50 טילים נפלו כאן בשטחים פתוחים".

"מדינת ישראל חטפה שתי סטירות. הראשונה ב-7 אוקטובר והשנייה ב-27 ליולי באירוע במג'דל שמס. חטפנו מכה מאוד קשה, זה אירוע מזעזע. אנשים התחילו להתעסק במלחמה בצורה יותר רצינית. הם הבינו שאין משחק פה – הטיל לא מבדיל בין דרוזי, יהודי, ומוסלמי. ראינו את זה אחר כך בשפרעם".

"מתחילת המלחמה אמרתי לחברי הכנסת – אתם מזניחים את הצפון. פתאום, אחרי האירוע במג'דל שמס, כולם התחילו להגיע: כל המדינה, כל השרים שלא ראינו אותם בחיים. אמרתי להם: 'עם כל הכבוד, אתם לא תבואו לרקוד על דמם של הילדים שלנו רק להוכיח ולהראות. אני רוצה לראות אתכם ממשיכים להגיע לפה'. הם לא הגיעו יותר אחר כך".

"השרים צריכים להיות ולהתנהל במדינה כמו ראשי הרשויות", אומר מוגרבי במרירות, "אם הם היו עושים אותה עבודה שאנחנו עושים, המדינה הייתה במקום אחר לגמרי. ראשי הרשויות הוכיחו את עצמם בקורונה ובמלחמה, דאגנו לתושבים שלנו. אם אתה ראש רשות אתה חייב לטפל בכולם".

"כמעט ולא קיבלנו פיצוי מהמדינה", ממשיך מוגרבי, "אני מאוד מקווה שיפצו את העובדים ואת העסקים כדי שיוכלו להתקיים. אני רוצה לראות את עין קניא משגשגת, זה מה שחשוב". בתוך כך, מוגרבי מברך על תוכנית החומש החדשה, אך חושש מהקיצוץ הצפוי: "זו החלטה מצוינת ותקדימית, אבל בואו נממש אותה בפועל".

העונה החקלאית בעין קניא מתחילה בחודש אפריל עם קטיף השזיפים מזן ז'רינק, "שזיף ירוק עם טעם מיוחד, חמוץ-מתוק" ומסתיימת בדצמבר עם מסיק הזיתים: "מגדלים כאן שזיפים, אפרסקים, רק עצי פרי נשירים".

"בשנתיים האחרונות החקלאות פחות מפרנסת", מספר מוגרבי ומוסיף כי לצד זה ענף התיירות במקום דווקא גדל, והוא שואף לשלב בינו ובין החקלאות במועצה נוסף על ענף הספורט. "החלום שלי היה להביא את מדינת ישראל אליי הביתה. היום עין קניא על המפה".

מוגרבי מתכנן קדימה וחושב לבנות אצטדיון וקאנטרי ולהקים שכונה חדשה בכפר, אך אינו זונח את העבר. "כשנכנסתי לתפקיד ערכנו סקירה ארכיאולוגית עם רשות העתיקות, במהלכה מצאנו שרידים בני 5,000 שנה: תנור ומפעל לכדים מחמר. הכפר קיים מאז המאה ה-14, פירוש אחד לשמו הוא 'תעלות המים' (קניא) והפירוש השני על שם צמח הקנה", מסביר מוגרבי ומוסיף "יש לנו כ-40 מעיינות ביישוב, אני רוצה לשחזר את המעיין של הכפר".

טיפוח החינוך בכפר

נוסף על בית הספר היסודי שכבר קיים במקום, מוגרבי הגיש בקשה להקים שני מוסדות לימוד נוספים: "הגשתי בקשה להקים חטיבת ביניים, ועכשיו הגשתי בקשה להקים בית ספר תיכון. אני רוצה שיתמקצעו בתחומים ספציפיים, מיוחדים, למשל אם אתה רוצה ללמוד ספורט וחינוך גופני, בוא לעין קניא. בבית ספר קטן אני יכול להשקיע יותר בכל תלמיד". בנוסף, מוגרבי פנה לוועד האולימפי כדי לקדם תוכנית לאיתור ספורטאים דרוזים לנבחרת.

במסגרת פועלו בתחום החינוך, מוגרבי אימץ תוכנית של צה"ל שבה חיילים לוקחים חלק מהמערך החינוך הבלתי פורמלי בכפר, ומלמדים את הילדים ערבית ואנגלית. "הילדים מבינים שחיילים זה גם רופאים, גם מורים וגם נותנים הגנה לתושבים". לצד זה, מוגרבי נזהר ממסרים שיכוונו את הנוער להתגייס. "אני נותן להם חופש הבחירה. אם יחליטו אחר כך להתגייס, זה עניין שלהם ושל המשפחה שלהם. אני רוצה שירגישו שאני ואתה שווים, שיבינו שאנחנו אחד, ואין הבדל בינינו".

תנופת הפיתוח שהוביל מוגרבי בכפר נתקלה גם בהתנגדות, שלמעשה מלווה אותו מאז החליט להתמודד על ראשות המועצה. באחד המקרים, הוא מספר, כאשר סגר את הפארק לטובת שיפוץ, התושבים מתחו עליו ביקורת, אך כאשר נפתח הפארק עם מרוץ Peak-To-Peak בזמן הקורונה, הביקורת התמתנה: "אחד התושבים אמר לי 'ראיתי תיירים בכל פינה בכפר. עכשיו אני מבין מה אתה עושה'".

"אני בא מתחום אומנויות לחימה, בעיקר שוטוקאן (זרם בקראטה). במשך 12 שנים הייתי מורה לחינוך גופני ברשת עתיד, לימדתי בקריית שמונה, במרום גולן, אימנתי קבוצות והובלתי את נבחרת רמת הגולן לאליפות ישראל ואירופה". בנוסף, מוגרבי התנדב כמנהל יחידת הספורט במועצת עין קניא. "בניתי תוכנית חומש שלא יושמה. כשנכנסתי, התחלתי לבצע את התוכנית שלי".

ההתמודדות לראשות המועצה

ב-2017, מוגרבי התמודד על ראשות המועצה לצד ארבעה מועמדים נוספים, כאשר שר הפנים דאז אריה דרעי החליט לקיים בחירות גם ברשויות הדרוזיות בגולן. לדבריו, על המועמדים הופעלה מסכת לחצים קשה על מנת שיסירו את מועמדותם, עד כי כך שביום הבחירות נותרו מוגרבי ומועמדת נוספת בלבד. "יש לנו משפחות בצד הסורי. השייחים דאגו ופחדו לשלומן אם ישתתפו בבחירות, ויכירו בחוק בישראלי". מוגרבי מספר על איום בחרם דתי וחברתי, וביקור של השייחים בביתו ערב הבחירות: "כיבדתי אותם, אך אמרתי להם 'לא שכנעתם אותי'".

ביום הבחירות, מוגרבי השכים בבוקר ויצא להצביע. "שמונה מבני המשפחה הגיעו לקלפי והצביעו. הגעתי ביחד עם עוד עשרה אנשים, גם המועמדת הנוספת הצביעה. כשהגעתי הביתה, התקשר אליי שוטר וסיפר לי שחסמו את הכניסה לבית הספר שבו נמצאת הקלפי. ביקשתי ממנו לא להתערב". גם כאשר המשטרה הגיעה מהכפר הסמוך כדי לפזר את המפגינים בצוהריים, מוגרבי מנע את כניסתם. "אמרתי להם 'אני לא רוצה שתיראה טיפת דם פה בכפר' כי אחר כך זה ישאיר לי כתם לכל החיים".

מוגרבי מספר על יומו הראשון כראש מועצה לאחר מסע בחירות קשה: "נעמדתי מול בניין המועצה ועליתי במדרגות, ומתחיל לעבור לי בראש 'את מי אתה הולך לייצג?' 'מה אתה בא לעשות כאן?', 'מה עבר עלייך?'. אני, שהייתי המנוע בקרב בני הנוער והספורט, וכל מדרגה מבחינתי זה היה סיפור, אפילו עברה בי המחשבה להגר. 'איך אני אקבל את התושבים?', 'איך אני אקבל את העובדים של המועצה שלא הצביעו לי?' – פתחתי את הדלת, ואמרתי לעצמי 'ואאל, מפה אתה רק קדימה'. כל חיי שחיתי נגד הזרם. מי ששוחה נגדו זה דג חי, רק דג מת נסחף איתו".

"אנחנו לא נגד חוק הלאום שאומר שזו מדינת העם היהודי, אבל היא צריכה להתייחס באופן שווה לכל אזרחיה"

במשך שבועות, מוגרבי רכש באיטיות את אמונם של התושבים ואת תמיכתם ברישום הקרקעות. כשקיבל את ההארכה שביקש, מוגרבי הודיע לשייחים שהמהלך הוקפא וזכה בתמיכתם. אך למרות זאת, מוגרבי ידע בליבו שיגיע היום שבו יצטרכו התושבים לרשום את אדמותיהם בטאבו. "אחרי ארבעה חודשים, חזרתי למינהל מקרקעי ישראל, ישבנו עם התושבים, והגענו להסכמות". מוגרבי ביקש להוכיח שניתן לעשות את הבלתי אפשרי, ולדון בדרכי שלום בנושא הרגיש ביותר, האדמות.

לאחר המיפוי והרישום, התושבים נדרשו להוכיח את בעלותם על אדמותיהם. "עכשיו המדינה באה וטוענת בעלות על אדמות שאנחנו ירשנו אותן מאבותינו", מספר מוגרבי בכעס, "עין קניא נשרפה שלוש פעמים. ב-1967, חלק מהתושבים עזבו. מי יבוא בזמן מלחמה ויחשוב לקחת מסמכי טאבו? אתה לוקח את הילדים שלך ובורח. בכפר היו 40% נוצרים שברחו. אם המדינה רוצה אדמות נפקדים, זה בסדר. אבל לא יכול להיות שהמדינה תיקח אדמה שאני מעבד אותה, שירשתי אותה מאבא שלי. אני רוצה לשאול את המדינה: מה אתם רוצים מאיתנו? אתם רוצים אדמה בלי תושבים?".

גם חוק הלאום מעמיד במבחן את הזדהותו של מוגרבי עם המדינה. "מבחינת חוק הלאום אני במצוקה מאוד קשה, זה כואב לי. אנחנו לא נגד חוק הלאום שאומר שזו מדינת העם היהודי, אבל היא צריכה להתייחס באופן שווה לכל אזרחיה".

השקט שאופף את הכפר והנוף הנשקף מכל זווית, מחפה על החשש מהמתיחות הביטחונית עם הגבול הצפוני. "אי אפשר להיות בטוחים עם השלטון החדש של אל ג'ולאני, כולנו יודעים מי הוא. אני מאוד מקווה שלא יהיה לנו 7 באוקטובר בגבול סוריה. מלבנון רק לפני כמה ימים היו הפגזות לכיוון מטולה. האזור עדיין לא שקט. אנחנו חוזרים לשגרה בזהירות. "הנוכחות של צה"ל בשטחים הסוריים נותנת לנו תחושת ביטחון ראשונית, אבל מצד שני, אלה הם הילדים שלנו. אני יודע שזה יבוא, אף אחד לא יודע מה קורה בפנים. הדאגה מפני משהו שיקרה בעתיד מעלה סימן שאלה".

נפילת משטר אסד הפתיעה את תושבי רמת הגולן: "בחמש וחצי בבוקר קיבלנו הודעה מצה"ל על הפלת משטר אסד. זה הטריד אותי, יש לי משפחה שם. במהלך שש השנים שאני בתפקיד הם לא דיברו איתי, הם פחדו מהמשטר שם. שלחתי הודעה לבן דוד שלי ושאלתי אם הם בסדר. בתוך כמה דקות, אני מקבל שיחה ממנו. הוא אומר לי, 'הכול בסדר, קודם כל, זה טוב שהוא לא פה'".

בפועל השיחה לא הרגיעה את מוגרבי, וחששותיו גברו ככול שחלף הזמן. "מי זה ג'ולאני? הוא גדל באל-קאעידה. הוא הוריד את הלבוש המסורתי שלו ולובש חליפה ועניבה. אני מתחיל להיות מודע ומוטרד, זה לא רק לגבי הדרוזים. דיברתי על זה בכל המקום ואמרתי – הוא סכנה קודם כל לסוריה, ואחר כך למדינת ישראל".

ב-14 במרץ נחתו בישראל 100 שייחים דרוזים שהגיעו מסוריה לביקור דתי. "היה מאוד מרגש", מספר מוגרבי, "זה היה טקס דתי נטו, שום קשר לפוליטיקה. זו זכות של הדרוזים לבוא ולבקר בקבר הנביא שועייב, כמו שהכמרים של לבנון באים לבקר במקומות הקדושים שלהם, והמוסלמים בישראל מבקרים במכה". גם בסוף השבוע הזה הגיעו אנשי דת דרוזים מסוריה לקבר, לרגל חג נבי שועיב, שמצוין בקבר נבי שועיב במשך שלושה ימים מדי שנה.

מוגרבי מקווה שהביקור מבשר את השלום בטווח הרחוק, אך גם איחוד משפחות בטווח הקרוב. לדבריו, שני סטודנטים מהכפר שיצאו ללמוד רפואה בדמשק, לא שבו מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה. "יש לנו סטודנטים מהכפר שנמצאים שם. מ-2011 הם לא ראו את המשפחה שלהם. אני רוצה ששר הפנים יאשר את חזרתם, כולל המשפחה שהקימו שם".

תכנית עליה הכריז שר הביטחון ישראל כ"ץ לכניסת דרוזים מסוריה לעבודה בישראל, לא יצאה לפועל. מוגרבי מדגיש כי אם היתה יוצא לפועל, הדבר היה תורם לשני הצדדים: "מצד אחד אנחנו נחזק את העובדים והפועלים באזור, ומצד שני נחזק את המשפחות שלנו". עם זאת, מוגרבי מתלבט בקשר להצהרת שר הביטחון שישראל תגן על הדרוזים בסוריה: "אמירה ערכית יפה. אבל בפומבי זה גרם לדרוזים נזק בלתי הפיך. אני רואה היום בפייסבוק ובטיק טוק ובכל התקשורת מדברים על הדרוזים כבוגדים".

"המלחמה הזאת גרמה לכולנו כאב, אך איחדה אותנו", מצהיר מוגרבי ומצביע על מגמת השתלבות גוברת בקרב הצעירים, "יש שינוי משמעותי, ואני חושב שאנחנו בעידן חדש, את ההתנגדויות שהיינו שומעים אותן בעבר, אנחנו כמעט לא שומעים אותן היום. אנו משתלבים בשוק העבודה , במשרדי הממשלה. אז השינוי הוא חיובי. בסופו של דבר, אנחנו רוצים להיות מדינה אחת. אנחנו חייבים להיות ככה מגובשים", אומר מוגרבי ומאגרף את ידו, "מאוחדים כיד אחת. אני מאחל לנו שנרגיש כעם אחד, והדרוזים והיהודים יחיו בשלום ובשלווה לכל החיים".