"סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (שמות ל"ב, ח)
בפרשה זו אנו קוראים על המאורע הטראגי ביותר שאירע לעם ישראל.
ארבעים יום לאחר קבלת התורה, חטאו בני ישראל במעשה העגל.
וכאן אנו עומדים בפני שאלה קשה החודרת לעומק הנפש: איך קרה שבזמן כל כך קצר עם ישראל ירד ירידה מוסרית שאין כמותה.
עם זה שמע במו אוזניו את "אנכי ה' אלקיך לא יהיה לך אלקים אחרים על פני", ראה במו עיניו את הניסים והנפלאות שנעשו הן במצרים והן על הים, וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה, ואיך ירדו פלאים באופן כה פתאומי – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
מהי הסיבה והרקע לירידה זו?
מסביר הגאון ר' חיים שמואלביץ' והוא מדייק את דבריו מתוך מאמר חז"ל:
"ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים – יש להתבונן כי לכאורה שראתה השפחה יותר מן הנביאים היה לה להיות במדרגה נעלה מהם, ועם כל זאת, הם באמת נביאי ה', ואילו השפחה נשארה בדרגתה השפלה והפחותה, שפחה, הגם שזכתה לראות בהתגלות ה' יותר מהנביאים.
וביארנו בזה כי בעובדת גודל ההכרה כשלעצמה לא תהפך מהות האדם ולא ישתנה במאומה כי הגם שראה וזכה להכרה נעלה ועמוקה אולם הוא עצמו נשאר כשהיה במדרגתו הקודמת ולכך הגם שראתה שפחה על הים יותר משראו הנביאים, עם זאת נשארה שפחה כשהיתה".
יש הבדל גדול בין מי שטורח ועומל ומגיע למעמדו על ידי יגיעה ועמל של שנים עד שהוא זוכה באמת להגיע למדרגה של נביא, לבין מי שמקבל את המדרגה הזאת בתוך זמן קצר ללא יגיעה ועמל.
בני ישראל כאשר יצאו ממצרים, אפילו שראו את כל הניסים הגדולים ואפילו שהיו להם זכויות רבות בעצם זה שיצאו בחפזון והלכו באמונה שלמה, עדיין לא השכילו לבנות ולייסד את אמונתם בבסיס איתן ורחב כמו מי שעובד על כך במשך שנים. ולכן ברגע שהבסיס הזה נשמט מתחת לרגליהם, כאשר משה רבנו איחר לרדת מהר סיני בשש שעות, הם לא עמדו בלחץ והנפילה שלהם הייתה התרסקות טוטאלית.
התורה באה ללמד אותנו שכשהאדם מקבל על עצמו קבלות ורוצה להתעלות הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית, צריך שיעשה צעד צעד ולא ייקח על עצמו קבלות שלא מתאימות לו, שאז הנפילה עלולה להיות התרסקות מוחלטת. אדם צריך להתקדם בשלבים, על מנת שהתקדמותו תיהיה ממשית ומבוססת ותעמוד איתן גם מול ניסיונות וקשיים.
מתקבל הרושם כי מתוך בושה על מעשה העגל המביש, מוסתרת פרשה זו של עשיית העגל בין פרשיות המדברות על ציווי המשכן ועשייתו, שהרי מעשה העגל אירע לפני הציווי על בניית המשכן. הסתרה זו לכאורה באה לומר לנו שלא לספר בגנותם של ישראל וגם כשצריך לספר על מנת ללמוד לקח, עדיף לעשות כן בצנעה עד כמה שאפשר ולעטוף את סיפור המעשה מכאן ומכאן. ואפילו שמדובר בגנות קשה מאוד לישראל, יש שני דברים חשובים ללמוד ממנה:
- שלכל מעשה יש מחילה וכפרה – שאדם לא ייכנס לייאוש ותמיד תיהיה בו התקווה
- שלא לקחת על עצמנו מטלות שאנו לא ראויים להם. כי כאשר עולים מהר מאוד מבלי בסיס איתן, קשה מאוד להחזיק מעמד ועלולים ליפול.
