על שולחן קק"ל בחצר קן קריית שמונה של הנוער העובד והלומד יושבת רכזת הקן, אליאל בן משה, עם שי לי, מדריכה צעירה בקן שתפקידה לגייס קבוצה בשכבה ז'. יחד הן עוברות על רשימת החניכים בקן, ושי לי, חניכה ותיקה בקן, עוזרת לבן משה להבין מי כבר חזר לעיר, ומי עדיין לא. רבים מהחניכים לא חזרו, והמדריכות יצטרכו לגייס חניכים חדשים. תוך כדי, הן מבינות שהוויי-פיי בקן לא עובד. "עוד משימה לטו דו ליסט", אומרת בן משה.

לקן נכנסים ארבעה מכיניסטים ממכינת 'יפתח' של 'דרור בתי חינוך' שמגיעים פעם בשבוע להדריך פעילות בקן. "עשיתם טלפונים?" שואלת בן משה. הם עונים לה שכן, ושקיבלו תשובות שונות: חלק יגיעו, חלק לא, וחלק לא ענו.

שי לי ובן משה עובדות על תוכניות גיוסים לקבוצה בשכבה ז'. "מה שיביא את החניכים זה אוכל", קובעת שי לי. הן מחליטות על ערב פיצה כערב המגייס, וקומזיץ אחריו כערב מגבש. הן מסמנות זמנים בהם שי לי יכולה ללכת לחטיבת הביניים אורט דנציגר, שנמצאת סמוך לתיכון בו היא לומדת, ומה הדרכים שבהן תוכל לגייס את החניכים: הגרלות וחידות.

להמציא את הקן מחדש

רוב תושבי קריית שמונה שבו לבתיהם בחודש האחרון ומערכת החינוך שבה לפעילות. איתה חזרו לפעול בעיר גם תנועות הנוער, בהן הנוער העובד והלומד. מקום הפעילות של התנועה, הקן, פועל בשנים האחרונות בעיר, ופעל בחלק ממוקדי הפינוי בשנה האחרונה.

הקן נדרש להמציא את עצמו מחדש בנקודה קשה בשנה: לקראת סוף שנת הלימודים, רגע לפני חופשת הפסח והחופש הגדול. בחצר הקן יש גן מרהיב, עם מעט עשבים מוזנחים. "לפני שנתיים חניכי הקן זכו בפורימון, וכפרס ביקשו גינה. עכשיו היא מוזנחת מעט, אבל זה הגיוני שטיפוח הגינה לא יהיה בראש סדר העדיפויות של גנני העירייה עכשיו".

"החברים שלי עוד לא הגיעו לכאן"

הקן חזר להיפתח, אבל הפעילות בו מתבססת בעיקר על הגעה ספונטנית של החניכים. אחד מהם הוא אלעד עמר, חניך בשכבה ט' שמשחק בכדור עם אחד המכינסטים. "באתי לראות אם המדריכים שלי מלפני שנתיים, ברנע, קופצ׳יאק ועמית, עוד פה", הוא מספר, "לפני כמה זמן ברנע ועמית באו לסדר את הקן ולא יכולתי לבוא, אני לא זוכר למה".

עמר חבר בקבוצת 'שרקס'. "אני המצאתי את השם", הוא מדגיש. "הצטרפתי בכיתה ז' והייתי חבר במקביל בחוגי סיירות. בשנה שעברה בכיתה ח' גרתי בנתניה, ולא היה שם הנוער העובד או חוגי סיירות".

לאחרונה הוא חזר ללמוד באורט דנציגר, וזה לא הכי קל. "באתי היום לבית הספר, אחרי יומיים שלא הגעתי. אני לא מת על הילדים והמורים, חוץ מהמחנכת שלי. לעומת זאת, בבית הספר שלי בשנה שעברה, חיים גורי בנתניה, הגעתי בכל יום לבית ספר, פגשתי חברים ואפילו צחקתי עם המורים שלי".

את סוף השבוע שקדם לראיון עמר בילה בנתניה. "החבר הכי טוב שלי הוא מנתניה, אני רוצה לחזור לשם. היה כל כך כיף בקן לפני שנתיים. היינו בסוף כיתה ז' במחנה העפלה, למדנו כפיתות ובנינו מלא, ושטנו בכנרת. אני זוכר שהיה טיול אחר שבו ברנע המדריך שלנו דיבר עם מדריכה אחרת, נועה. ניסינו לשדך ביניהם וקראנו להם ברנועה. המדריכים שלנו זרמו עם השטויות שלנו, צחקו ושיחקו איתנו, ועשינו מלא פעילויות".

לעמר שני אחים גדולים: אחות בת 21 המתגוררת לבד בקריית שמונה ("בדיוק ביקרתי אותה לפני שבאתי") ואח בן 19 שהוא חייל. המשפחה חזרה לביתה בקריית שמונה בתחבורה ציבורית, "בנסיעה שארכה שלוש שעות. האוטובוס היה עמוס וצפוף, מלא באנשים וחיילים. אני ישבתי במדרגות האחוריות".

כבר התמקמתם מחדש?
"כן, כבר סידרנו את כל הקופסאות. החדר שלי קצת מבולגן עדיין."

מה אתה אוהב בקרית שמונה?
"אני תמיד אומר שהסיבה להגיע לקריית שמונה היא כי אתה רוצה לטייל באזור. עד לפני המלחמה טיילתי בכינרת, בחרמון. אני לא אשכח בספטמבר, לפני המלחמה, שטיילתי יומיים בחוגי סיירות. היה בלילה ירח מלא שהאיר אותי ואת חבריי, והתמונה הפעימה אותי".

עמר מאחל לעצמו השנה "להגיע הרבה לנתניה, ולהצליח במבחנים בשביל להיות בכיתה טובה". לסמינר מדריכים צעירים (מד"צים) שייערך בסוף השנה, הוא עוד לא יודע אם ייצא. "בינתיים החברים שלי עוד לא הגיעו לכאן".

"להיות כמו אחות גדולה עבור החניכים המפונים – זה תענוג"

פולינה ויסוצקי, חניכה בשכבה י', היא אחת מחניכות הקן שלא חזרו לקריית שמונה. היא לומדת בפנימיית הכפר הירוק ברמת השרון, והחליטה לסיים את שנת הלימודים שם. "התחלתי ללמוד כאן השנה, ואני וההורים שלי ידענו שלחזור עכשיו לדנציגר יהיה לא טוב, אז החלטנו שאשאר כאן", היא מספרת בשיחת טלפון, "אימא שלי חזרה כבר אחרי חנוכה, ואבא שלי לא עזב כי הוא היה בכיתת כוננות. יש לי שלושה אחים גדולים שלא גרים איתנו".

אבל לוויסוצקי יש תפקיד בקן, שאותו היא ממשיכה למלא גם מרחוק: היא מפעילה את חשבון האינסטגרם יחד עם שי לי. "מה שעכשיו אנחנו בעיקר מעלות זה מודעות לפתיחתו מחדש של הקן. לפני כן העלינו תמונות מהפעילות של הקן במלונות".

הן לקחו את התפקיד הזה בכיתה ט'. "בתחילת השנה ביקשנו מהילה שריכזה את הפעילות את הסיסמאות לאינסטגרם, והודענו לה שאנחנו נתפעל אותו".

היא הצטרפה לתנועה לפני שנתיים, כשהייתה בכיתה ח'. "אנחנו הקבוצה הראשונה בקן, ולכן קוראים לנו 'בראשיט'. הקומונרים שהדריכו אז גייסו אותנו. החברות שלי מהקבוצה למדו איתי גם בכיתה, והטיולים והפעילויות קידמו את החברות בינינו".

מייד אחרי הפינוי מקריית שמונה לתל אביב ויסוצקי חיפשה לאיזה קן היא יכולה להצטרף. "הלכתי בהתחלה לקן בורוכוב בגבעתיים ולא התחברתי. שמעתי שיש מוקדי פעילות של התנועה במלונות שהיו לידי, והצטרפתי לצוות ההדרכה.

"בצוות שלנו כולם פחות או יותר בגיל שלי. היו גם משדרות וגם מפתח תקווה, וזה השתנה לאורך הזמן. הפעילות כללה מפגשים שבועיים, טיולים ואירועי שיא. חיכיתי למפגש השבועי כל השבוע, להצליח להביא לחניכים שנמצאים במצב דומה לשלי, משהו שהם יכולים להיאחז בו, להיות שם בשבילם כמו אחות גדולה – זה תענוג".