התלמידים והמורות בבית הספר 'ברנקו וייס אנה פרנק', שחזר לפעול בקיבוץ סאסא, מתארים תחושת שיבה הביתה – לא רק למבנה הפיזי, אלא למקום שטעון בזיכרונות, שגרה שנקטעה, וקהילה שנאבקת לשוב לעצמה. הפעם זו אינה רק חזרה ללימודים, אלא למרחב שמגדיר תחושת שייכות, עמידות והמשכיות.

לפני שבועיים חזר בית הספר אל מקומו הקבוע המוקף בטבע ובפרחים, אחרי כמעט שנה וחצי שבה התקיימו הלימודים במוקדי פינוי שונים, ובחצי השנה האחרונה במתחם חלופי בקיבוץ רביד, סמוך לצומת גולני. מאז החזרה, צוות בית הספר והתלמידים מדברים רבות על תחושת הבית. "אומרים שבית זה איפה שהאנשים שאתה אוהב נמצאים, אבל האמת היא שהשקענו שנים בבית הזה. לא צבע ותמונות, אלא אותנו. התגעגענו מאוד. הלב שלנו חזר למקום", מספרת מירב בן חורין, תושבת קיבוץ ברעם, מורה לספרות ויוגה המלמדת בבית הספר זה שלושים שנה.

המילה 'בית' מתייחסת כאן לא רק לבית הספר, אלא גם לבית המשפחה, הקהילה והמרחב כולו. "אם לא נחזור למושב, אף אחד לא ישמור על הגבול מול לבנון", אומרת נטע ביטון, תלמידת כיתה י', שביתה במושב אביבים נפגע פעמיים במהלך המלחמה. "כל הקיבוץ הוא בית, לא רק הבית שלי", מוסיפה דניאל שפי, תלמידת כיתה י"ב, המתגוררת בקיבוץ סאסא.

"אנחנו בעלי הבית"

בן חורין מתארת את הימים הראשונים בחזרה למבנה בית הספר. "הגענו, הצוות, לסדר ולנקות, ועל הקירות דברים שכתבנו שיקרו אחרי סוכות של השנה שעברה – כמו מבחנים, מסע ישראלי, לוח ימי הולדת. דברים שהבנות שלי, שהיו תלמידות י"ב בבית הספר בשנה שעברה, היו אמורות להשתתף בהם. כאילו לא קרתה מלחמה מעולם". הנזק שנגרם למבנה היה מינימלי. "בית הספר כמעט שלא נפגע, למעט האודיטוריום שטרם שופץ", היא אומרת. "שיפצו דברים אחרים בבית הספר, ויהיו עוד שיפוצים בפסח".

למרות זאת, ביום הראשון שבו חזרו התלמידים לספסל הלימודים לא נרשמה התרגשות יוצאת דופן. "כבר היו לנו כמה ימים ראשונים במקום חדש", היא מסבירה. לעומת זאת, בשבוע האומנויות – הרגשות פרצו. "זה שבוע שאנחנו מקיימים בשכבת י"ב – השכבה שאני מחנכת בה – ובמהלכו מתקיימים אירועי תרבות של המגמות השונות של בית הספר: תערוכת אומנות, מופע מוזיקלי והפקת תיאטרון. הרגשתי שעוד משהו חוזר למקום שלו ומוכיח שאנחנו בעלי הבית. לא צריך שתהיו נדיבים או לא נדיבים אלינו. זה הבית שלנו".

תחושת הבית, אומרים הצוות והתלמידים, הייתה נוכחת גם בזמן הגלות הזמנית של בית הספר בקיבוץ רביד. אז, בשיא התקופה, הגיעו תלמידים ומורים – אלו שהתפנו ואלו שלא – אל בית הספר הזמני, מרחבי הצפון כולו. אבל כשהגיע התאריך בו הממשלה עודדה את מפוני הצפון לחזור לבתיהם, גם בית הספר חזר הביתה.

זה לא היה מובן מאליו. "התעקשתי לחזור לסאסא, למרות שאמרו לי להישאר ברביד עד סוף שנת הלימודים", מספרת מנהלת בית הספר, דפנה גרשוני כהן. לדבריה, החזרה תאפשר להם להיפגש עם תלמידים שהתנתקו מהם: "יש תלמידים שהגיעו עכשיו לבית הספר ולא הגיעו לרביד. גם אלו שיחזרו בשנה הבאה חוזרים כי בית הספר כאן. מובן שיש משפחות שחוששות לשלוח, אבל אני מקווה שזה יירגע בקרוב".

גרשוני כהן מספרת שבנוסף לצוות הקבוע, המונה 63 אנשי חינוך, פועל בבית הספר גם צוות פרויקט 'יחד', המופעל על ידי משרד החינוך ומסייע לתלמידים פדגוגית ורגשית. "מדהים שהם בוחרים לעבור יחד איתנו. זה לא מובן מאליו, ביחס לעובדה שהם מגיעים ממקומות רחוקים מכאן, כמו טירת צבי. אני שמחה שיש הבנה של משרד החינוך שהמלחמה לא פשוט נגמרה וזהו".

"החברות נשארה חזקה"

גם ביטון מתארת חוויה עזה של חזרה. "התאחדתי עם לוסיה, חברה שלי שלא ראיתי שנה וחצי, ועם עוד המון חברים וחברות. התעדכנו בסיפורים, ישבנו והעלינו זיכרונות. החברות בינינו נשארה חזקה למרות המלחמה". ביתה של ביטון נפגע פעמיים מנ"ט, בנובמבר ובדצמבר אשתקד. "בהתחלה זה לא אמר לי כלום, גרנו בטבריה, ומבחינתי המושב היה רחוק מאוד. רק כשהגעתי וראיתי את הנזק – זה היכה בי".

הנזק שנגרם לביתה של ביטון כולל חור בתקרה, קירות ורהיטים שרופים. "הדבר היחיד ששרד היה אלבום הנישואים של ההורים שלי", היא מספרת. "כל הילדות שלי, הרגעים הכי שמחים ועצובים בחיים שלי, חווית שם – והכול נשרף. הפגיעה הראשונה הייתה בחדר שלי, והייתי אמורה להיות שם באותו יום לקחת דברים, ולמזלי לא הגעתי. השגחה עליונה". בימים אלו, משפחתה של ביטון משפצת את הבית ושוכרת בית במושב עלמה הסמוך. "אנחנו רואים את העתיד ואת הטוב. אני לא רוצה לעזוב את המושב".

גם בן חורין, שחזרה אחרי חנוכה השנה, מרגישה קשורה לביתה למרות הקשיים. "חזרתי כי התגעגעתי, וזוהי תבנית נוף מולדתי. לא ציפיתי, אבל חוויתי משבר שיבה. כמעט את כל זמן הפינוי היינו בכפר הנופש 'מעגן', והאנשים שם ובעמק בכלל מדהימים. אנחנו לא רגילים לנגישות לסינמטק, ספרייה, בריכה והופעות. לחזור למקום שעבר – ואולי בעצם עובר – מלחמה".

השנה החולפת של בן חורין הייתה אמורה להיראות לגמרי אחרת. "התכנון היה להיות בחצי שנת שבתון, כלומר ללמוד רוב השבוע יוגה תרפיה וללמד יומיים בשבוע בבית הספר. הרעיון היה להתמקד ביוגה". כשפרצה המלחמה, היה ברור שהתוכניות ישתנו. "הייתי חלק מהנהלת בית הספר למפונים בפורייה, בתפקיד רכזת שכבות ט' ו-י', וחינכתי כיתה י'. לקחתי חלק במשהו חלוצי, שעונה לכולם על הצורך להיאחז במשהו בתוך המשבר שאנחנו נמצאים בו. הייתי חלק מצוות של אנשי חינוך ומתנדבים מדהימים, אחד אחד, שעוזבים את כל התוכניות שלהם ומגיעים – כי זה מה שחשוב עכשיו. זה צו השעה".

בן חורין לא זנחה את חלומה, ומלמדת יוגה תרפיה בקבוצות – גם מחוץ לבית הספר וגם בתוכו. השנה, לימודי היוגה נראים אחרת לעומת שנים קודמות.  "בדרך כלל, לימודי יוגה היו בשיעורי חינוך גופני של תלמידות – שכמובן, אם תלמידים רוצים להצטרף, הם מוזמנים. השנה, בגלל שעברנו כל פעם למקום אחר, הוחלט שזה יהיה קורס העשרה – מבין קורסי העשרה אחרים – שהוא חובה לשכבות י'-י"ב, ונקרא 'החיים טובים יותר עם יוגה'. בו אנחנו מתרגלים יוגה, מדברים על איך יוגה יכולה להגדיל את החוסן שלנו".

בין הדפסים שאבדו ושוחזרו, לעיניים שצוירו בפחם

עבודות הסיום של תלמידי מגמת אמנות אפשרו להם לבטא את תחושותיהם מהמלחמה והפינוי ולעבד את החוויות בדרכם. תהליך יצירת העבודה של אורי משה, תלמידת כיתה י"ב מקיבוץ סאסא, יכול להיות משל אופטימי לשיקום מהמלחמה. "בחרתי בטכניקה של הדפס, שדורשת עבודה ודיוק רב – למרות שלא היה את הציוד הנדרש בבית הספר החלופי שלנו ברביד", היא מספרת, "המורים שלי רצו שאני אלך על הטכניקה הראשונה שניסיתי, צבעי מים. אבל אני התעקשתי, ונסעתי בכל סוף שבוע ממעגן לסדנה שלנו כאן בבית הספר לעבוד על העבודות. בדיעבד הבנתי שחיפשתי תחושת שליטה מוחלטת בתוצר האמנותי בגלל חוסר השליטה המוחלט על חיי".

לצערה, במהלך תהליך החזרה לבית הספר, העבודות נזרקו. שבועיים לפני הגשת עבודת הגמר היא מצאה את עצמה ללא עבודת גמר בכלל. "הכנתי אותן שוב. הפעם קצת אחרת".

משה צילמה את התמונות אותן היא הדפיסה. "קרוב משפחה שלי הוא סעיד משה ז"ל, מקיבוץ ניר עוז, שנרצח בשבעה באוקטובר, ואשתו עדינה נחטפה – והיה לי ברור שהעבודה שלי תעסוק בו. בספטמבר האחרון נסעתי עם אבא שלי לניר עוז ולקחתי איתי את המצלמה. בסוף, העבודה שלי מורכבת מתמונות שצילמתי בביקור, מבלי לחשוב יותר מדי, ותמונות של סעיד עצמו". הדגש הוא על עבודת השדה, בגלל ש"שנים רבות תפקידו של סעיד היה ניהול גידולי השדה של ניר עוז".

דניאל שפי, גם היא תלמידה במגמה, בחרה לצייר זוגות עיניים בגירי פחם. "אי אפשר להסתיר את התחושות בעיניים", מסבירה שפי את הבחירה שלה. "העיניים משמשות אותנו לתקשורת אחד עם השני. המלחמה הזאת מאפשרת לנו את היכולת לבחור אם אנחנו רוצים להסתכל על המציאות כמו שהיא, כמו החדשות או הזוועות מהשבעה באוקטובר. קשה להסתכל על זה, וגם אני לפעמים מול התמונות והסרטונים – עוצמת את העיניים".

בניגוד למשה, שחיפשה תחושת שליטה בחייה, שפי מספרת שתהליך העבודה על עבודת הגמר גרם לה לשחרר את השליטה עליה. "בהתחלה ממש הקפדתי, ומרישום לרישום פחות הקפדתי שיהיו אלו העיניים שלי ממש, והעבודות האחרונות הן ממש עיניים של אף אחד". הבחירה בפחם כחומר היצירה ביטאה עבורה את הצורך בשינוי. "פחם, בניגוד לחומרים אחרים, לא מתקבע אחרי שיוצרים איתו, אלא ניתן למחוק או להוסיף. זו הייתה תרפיה לנפש דרך הידיים".

"אנחנו בשאיפה לגדול"

למרות הקשיים, הם אופטימיים. "אנחנו בשאיפה לגדול", אומרת גרשוני כהן. "בבית הספר לומדים 330 תלמידים, ובשנה הבאה ככל הנראה יהיו 340 תלמידים, והיינו רוצים עוד 100 תלמידים בערך". ביטון מקווה לאחד מחדש את תלמידי השכבה. "אני מאחלת לנו שכולם יחזרו ללמוד בבית הספר, ובכלל, שנחזיר את כל הצפון הביתה".