הנוף מהמרפסת או השכונה בקיבוץ, העבודה במשתלה או הפעילות במרכז הקהילתי; המלחמה תלשה בפתאומיות מאות אלפי ישראלים שהיו קשורים בעבותות לנוף מולדתם או למקומות מגוריהם. המרחק הרב והחודשים שחלפו הולידו געגועים לקולות, למראות, לריחות, לתחושות, לזיכרונות, לאנשים. בפרויקט מיוחד לחג הפסח, שמונה ישראלים שעזבו את הצפון במלחמה חוזרים אל חלקת האלוהים הקטנה שלהם, אל הפינה שאליה הם נכספים, ושחלקם עדיין לא יכולים לשוב אליה בקביעות.

סיון שושני פרטוש התגעגעה לשכונה שלה בקיבוץ מלכיה

בת 40, אם לשלושה ילדים (15, 12 ו-10), מנהלת מערכת חינוך לגיל הרך ומדריכה פדגוגית בקיבוץ פרוד

"אנחנו קוראים לעצמנו 'השכונה' במלעיל. אנחנו בערך שמונה דיירים בקבוצה, הרוב משפחות עם ילדים. אחר הצוהריים אני יוצאת למרפסת רגע, נותנת שריקה וכל השכנים באים לכוס קפה. אנחנו מארגנים ערבים מיוחדים ביחד – ימי שישי, מנגל שכונתי, ימי הולדת, שבת בוקר טברנה, טיולים, בייביסיטר. הקיבוץ רחוק ומבודד, אז חיי הקהילה כאן מאוד חשובים. התקופה הזאת גרמה לי להתגעגע לכולם".

המשפחה הגיעה למלכיה ב-2012. "חיפשנו הזדמנות להשתקע, והקיבוץ בדיוק פתח את שעריו. חיפשנו קהילה קטנה, אינטימית ומקום שאפשר לבנות בו בית במחיר אטרקטיבי. נכנסתי לתחום של קידום קליטה וצמיחה דמוגרפית בקיבוץ, וביוני 2023 סיימתי את פרויקט חיי לשווק 45 מגרשים לבנייה פרטית בשכונה החדשה".

גם בתקופת הפינוי ניסו לשמור על הקבוצה, ובעיקר על הקשר בין הילדים, "אבל כולם היו מפוזרים וזה היה קשה מאוד. ב-7 באוקטובר איבדתי את החבר הכי טוב שלי, הדיג'יי והמפיק מתן (קידו) אלמלם שניהל את הבמה בנובה. הוא טיפל ברבים במהלך הטבח, ובסוף נרצח שם. החברים מהקבוצה היו שם בשבילי".

בינתיים היא בצפון, אבל לא בבית. היא נמצאת בין המשפחה של בעלה לשעבר בכפר סאלד לדירה שמצאה בכפר בלום, וצפויה לעבור במאי לבית זמני במלכיה עד שיושלם שיפוץ ביתה בקיבוץ עוד כמה חודשים. "הוא לא ניזוק מהמלחמה, אבל הבית ישן, ובא לי לתחזק אותו, שיהיה מקום יותר בטוח עם ממ"ד. מעבר לזה אני צריכה אנרגיה חדשה".

מה את מרגישה לקראת החזרה? "אני חוששת מאוד וגם מתרגשת, אבל אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לשמור על הגבולות שלנו. הילדים מאוד רוצים לחזור, אבל אני חושבת שהם מדחיקים את הפחד. כמובן כולם מטופלים מאז תחילת המלחמה. אני מתכננת להוציא רישיון על נשק. אני מרגישה שכבר אין לי ממשלה שאוכל לסמוך עליה. אבל אני בן אדם אופטימי, ונאחזת בזה שיש אלוהים".

חמי מנחם מתגעגע לבוסתן שהקים במושב דישון

בן 56, עורך דין, נשוי לשחר (54) ואב לעפרי (17)

"מכאן אני שואב את כל הכוח שלי. אנחנו קוראים לו 'בוסתן אם', כי הוא נמצא באם הדרך, וזה גם אימא אדמה, וגם מנחם. הכול כאן מעשה ידיי. היה לי חלום ילדות להקים בוסתן משלי. לא קניתי אף שתיל – כל פעם שמצאתי עץ מיוחד, גזמתי ענף ושתלתי בעציץ בחומר השרשה. אחרי שנה שתלתי את כל השתילים שתפסו. יש לנו פה 14 זנים של תאנה, עצי תות פקיסטני, דונם של פטל טריפל קראון ושורה של שזיף סיני, או 'ענאב' בערבית, עץ עם קוצים מאוד גדולים.

"כאיש טבע, אני רואה מיום ליום כל שינוי קטן בצמח או בעץ, אין יום שדומה לשני, וזה אחד הדברים שהכי מרגשים אותי, פי כמה וכמה כשאני מכיר את הסיפור של כל עץ כאן. שנה וחצי היה לי מאוד חסר לא לראות את תהליך הצמיחה והתפתחות בבוסתן, את מחזור החיים. הכי התגעגעתי לאכול את הפרי מהעץ".

המשפחה התפנתה לקיבוץ האון על שפת הכינרת, כל המשפחה בחדר אחד. "הפסיליטיז לא היו נוחים, אבל נשארנו בזכות החברה הטובה. חיפשנו בית יותר נוח, אבל המחירים הרקיעו שחקים בכל האזור. היינו באשקובית, במקום שלא היה שלנו, וזה כמו להיות מתים". בנובמבר מצאו בית מתאים בקיבוץ קדרים. הוא המשיך להשקות את הבוסתן מרחוק דרך מערכת ההשקיה הממוחשבת, "ודווקא השנה הכול היה מפוצץ בפרי שלא יכולנו לקטוף. אני כבר מצפה למאי שנוכל לאכול את הפטל". במרץ חזרו הביתה לדישון.

איך אתה מרגיש מאז שחזרת? "חזרתי לחיות. כל בוקר שהעבודה מאפשרת, אני מגיע בסביבות 09:00 לעבוד בבוסתן. גם עפרי מאוד התחברה למקום ורצתה לחזור. לשחר היה יותר קשה. היא פחדה לחזור ועדיין פוחדת. לי אין ספקות לגבי המשך החיים שלי כאן. התאהבתי במקום מהרגע הראשון וכאן אני רוצה להזדקן".

יסמין ארליכמן מתגעגעת לשולחן הסנוקר במועדון הסטודנטים בכפר גלעדי

בת 29 מעפולה, סטודנטית במכללת תל חי

"כשהגעתי לכפר גלעדי לפני המלחמה, לא הכרתי אף אחד. התחלתי לשחק כאן סנוקר עם החבר'ה. הייתי מגיעה לכאן כל ערב. כשהתחילה המלחמה, נשארתי כאן עוד כמה ימים עם איזה ארבעה משוגעים נוספים שלא התפנו מייד. בימים האלה שיחקנו סנוקר כל היום, יש מקלט למטה והיו כמה ריצות לשם. אני טובה בסנוקר, אבל אחד החבר'ה היה תותח והיה קורע אותי. אין לי מושג איפה הוא עכשיו. אני מתגעגעת גם אליו".

היא גדלה בעפולה, עם אחות תאומה ואח גדול. בספטמבר 2023, כשהתחילה מכינה קדם אקדמית לתואר בפסיכולוגיה בתל חי, עברה לדירה בקיבוץ כפר גלעדי. "המון שנים חיכיתי להגיע לצפון. גרתי בהרבה מקומות במרכז ובדרום, ובצפון עוד לא הייתי. אחרי הצבא הייתי שוטרת סיור בדרום תל אביב, התפטרתי, למדתי להיות מאמנת כושר ועבדתי בזה עד ללימודים. היית גם מורה בבתי ספר יסודיים במסגרת תוכנית קרב של משרד החינוך. שם לימדתי קורסים כמו ביוספרה בחלל, וטרינר צעיר והידרופוניקה".

כשפרצה המלחמה, חזרה לאימא שלה בעפולה לחודש, ואחר כך הצטרפה לאחותה שגרה אז במצפה רמון. "שם עשיתי מלא דברים שתמיד חלמתי עליהם – חוג נגרות, חוג צורפות, חוג ריקוד על עמוד, טניס. הייתה תקופה יפה, גם פגשתי שם את בת זוגי הנוכחית". באוגוסט 2024 עברה לקיבוץ גן שמואל, שהשכירה במחיר סמלי תשעה חדרים לסטודנטים מפונים. "החדרים שם בתוך בית ילדים לשעבר, כמו קומונה". בתחילת פברואר השנה התחילה לעבוד בחינוך בלתי פורמלי בקיבוץ שמיר, והעמידו לרשותה דירה שם, "אז כרגע אני גרה בין גן שמואל, שמיר ומדי פעם אני מגיעה לדירה שלי בכפר גלעדי".

איך את מרגישה לקראת החזרה? "זה מפחיד. לא יודעים אם תהיה שוב הסלמה. אבל אני אחזור, יש כאן מקלט למטה. הכול בסדר. אני ממש נהנית מהירוק והשקט. לפני המלחמה, אהבתי מאוד לרוץ כאן בבקרים, ולהשתמש בחדר כושר של המלון. יש בדירה שלי מרפסת, עם נוף מדהים מעבר לחרמון, ומאז שנגמר הפינוי אני מגיעה לכאן מדי פעם לשבת ולהסתכל על הנוף ולנצל את השקט הזה ללמוד. היה לי חתול שליווה אותי ממקום למקום, כמו התינוק שלי. הבאתי אותו לכאן כשהתחלתי ללמוד. שבוע אחרי תחילת המלחמה חזרתי לאסוף אותו, אבל ראיתי שהוא גוסס, ובהמשך הוא מת. קברתי אותו פה למטה, מתחת לעץ, אז לפעמים אני באה לבקר אותו".

מתן גורש התגעגע למרכז הקהילתי בשלומי

בן 38, נשוי ואב לשלושה ילדים (10, 6 ו-3), בעלים של משרד תיווך "בית בגליל" בשלומי ומפקח בנייה

"התגעגעתי לשגרת חיי הקהילה. אני כל הזמן מגיע לכאן עם הילדים לחוגים, לימי הולדת, לקייטנות. הקהילה כאן מאוד חמה, מאוד חייכנית ותומכת. מאז שאני ילד אני יוזם מפגשים חברתיים, ועד היום אני שומר על קשר עם המון אנשים. בתור מתווך, אני כמו נקודת כניסה ויציאה לעיירה, הרבה פעמים אני הבן אדם הראשון בעיירה שמי שבא לגור בשלומי מכיר, אז אני עוזר עם הרבה דברים מלבד מציאת בית, כמו גישה לשירותים שונים. זה סיפוק גדול עבורי".

המשפחה עברה לשלומי לפני עשר שנים. "אישתי גדלה בסביבה במושב יערה ואני בעכו, שם גם התחלנו את חיי הנישואין שלנו. חיפשנו מקום יותר קהילתי, יותר ירוק, אז עברנו לפה".

ב-7 באוקטובר פתח בביתו חמ"ל כדי לעזור לשכניו לאתר את ילדיהם שהיו במסיבת הנובה. למוחרת עברו לקרובי משפחתם בעכו. אחרי כשבוע, כשהמדינה הכריזה רשמית על פינוי שלומי, המשפחה פונתה למלון לאונרדו חיפה. בתקופה במלון ניהל את מערך התרומות עבור התושבים. "בהתחלה עסקנו במוצרי בסיס, שמפו, משחת שיניים, ובהמשך הבאנו 22 מכונות כביסה, אחת לכל קומה במלון. עבדנו סביב לשעון, ממש חייתי את הצרכים של התושבים במלון. עזרנו לתושבים גם מול מסגרות החינוך של הילדים".

אחרי חמישה חודשים מאתגרים בחדר אחד במלון – כל המשפחה והכלב – שכרו דירה בנהריה. "הייתה לנו החלטה בין להיות קרוב לקהילה שלנו במלון, ובין הצורך של כל אחד לפינה משלו".

בסוף פברואר חזרה המשפחה לבית בשלומי, אחרי שנה בנהריה. הבית הזדקק לשיפוץ מקיף. "במלחמה היו פגיעות ישירות בשני הבתים הסמוכים, ואצלנו היה נזק עקיף גדול. היינו חייבים לשפץ את הכול לפני שחזרנו".

איך אתה מרגיש מאז שחזרת? "מאוד שמחנו לחזור כבר, אבל ברור שיש פחדים. אני מקווה שהשקט הביטחוני בגבול הצפון יישמר. הקשר עם אנשים הוא מה שנותן לי משמעות, אז כשהיינו בנהריה הרגשנו שזה חסר. בשלומי חזרנו לאיזון חברתי, אחרי אינטנסיביות היתר של המלון והניכור של העיר".

מיכל אהרונסון התגעגעה למרפסת ביתה בקריית שמונה

בת 77, אם לחמישה וסבתא ל-20, פנסיונרית, מנהלת חשבונות לשעבר

"אני צמאה לנוף של עמק החולה, רמת הגולן והחרמון. עכשיו, אחרי שחזרתי, כשאני יושבת כאן אני מסתכלת על אותו הנוף שבו נולדתי וגדלתי. כל בוקר אני קמה, ובזמן שהמים מתחממים לכוס קפה, אני חייבת לצאת לראות את הזריחה מעל הגולן. בשקיעה הבית בצל ההר, אבל הגולן והחרמון נצבעים בוורוד וזה מאוד יפה".

היא נולדה וגדלה בקיבוץ חולתה. ב-1988 עברה עם משפחתה לקריית שמונה כדי להרחיב את המאפייה המשפחתית. מאז היא גרה באותו בית. "הגעתי לקריית שמונה בשלב יחסית מאוחר בחיי, אז אני פחות קשורה לקהילה, אבל לנוף הזה אני מרגישה שייכת".

ב-7 באוקטובר 2023 הייתה בנפאל. "בדיוק התחלנו טרק בפון היל, בשמורת האנפורנה, ובאמצע העלייה של היום הראשון הגיעו ההודעות. הטרק נמשך, בצל הודעות על המלחמה בכל מקום שהייתה בו קליטה. בכינו מכל הודעה שקיבלנו. חזרתי ב-19 באוקטובר ולקח לי זמן להפנים את מה שקורה כאן. לא יכולנו לחזור הביתה, כי כבר פינו את העיר. זו חוויה שקשה לתאר".

היא עברה לגור אצל אחד הבנים שלה, במושב גינתון. למרות הסכנה, הייתה מגיעה מדי פעם לביתה בקריית שמונה. "התגנבתי למרפסת פה ושם במהלך המלחמה, אבל עכשיו זו הרגשה אחרת לגמרי, שאני יכולה פשוט לשבת ולהיות פה, בלי פחד, בלי שאני צריכה לעזוב עוד רגע או לרוץ לממ"ד".

הביתה חזרה ב-28 בפברואר 2025. למזלה, הבית לא ניזוק ישירות, אבל יש סדקים מהדף הטילים שנפלו לא רחוק".

איך את מרגישה מאז שחזרת? "אני לא פוחדת להיות כאן עכשיו, עברתי את הכול כבר, אבל העיר עדיין מתה, אין תנועה. יש פה אנשים, אבל כמוני, כולם בתוך הבתים, מסדרים, מנקים. כל השכנים כאן מסביב משפצים, גם אם הבתים שלהם לא ניזוקו קשות. הדחף לסדר ולחדש את הבית נובע מהצורך להתחיל מחדש".

יוגב דהן מתגעגע לבריכה בקיבוץ חניתה

בן 9, בנם של שרון (49) ואלינה (44), ואח לאביעד (16)

"התגעגעתי לשחות עם החברים שלי, היה לנו ממש כיף כאן. אני אוהב את זה שהבריכה פתוחה, בלי קירות. היה כאן מציל שאהבתי לשחק איתו שש-בש. אף פעם לא ניצחתי אותו, אבל הייתי קרוב כמה פעמים. בכל יום חמישי בערב היו מדליקים אורות בתוך המים, וזה היה ממש יפה".

הוא נולד בחניתה, שהוריו עברו אליו לפני 12 שנה. "אהבתי לשחק מחבואים בבריכה. היו בה המון אנשים, אז היינו מתחבאים מאחוריהם. בקיץ היינו מגיעים לבריכה בכל יום. שנה לפני המלחמה, אבא קנה לנו קייאק והלכנו לים עם אחי. התהפכנו לרגע, אבל לא פחדתי. אני חושב שאכלתי שם קצת חול. חזרנו איתו לבריכה, ונכנסנו אתו לבריכה הקטנה, כי היו אנשים בבריכה הגדולה".

עם פרוץ המלחמה המשפחה עזבה לקרוב משפחה במושב מגדים, ואחרי כמה ימים עברו למכללת עמק יזרעאל בעפולה, שפתחה את מעונות הסטודנטים לתושבי הצפון. "היו לנו ארבעה חדרי שינה שם". ביולי המשפחה שכרה בית בקיבוץ שומרת שבו נמצאים כיום, עד שיסיימו לשפץ את הבית בחניתה. בזמן המלחמה גרו בבית חיילים, ורוב הנזקים נגרמו מההזנחה הממושכת. היה גם נזק ישיר קל יחסית מאחת הפצצות.

מה אתה מרגיש לקראת החזרה? "אני מאוד רוצה לחזור, נמאס לי לחיות מחוץ לבית. כל החברים שלי גם חוזרים".

דורית אבני מתגעגעת לפארק המעיין במטולה

בת 52 ממטולה, נשואה ואם לשני ילדים, נועה (11) ואלעד (15), ד"ר לאימונולוגיה, ראש קבוצת מחקר במכון מיגל ומרצה במכללת תל חי, עוסקת בחומרים ביואקטיביים

"יש בפארק הזה קסם אמיתי, שלווה בזכות העץ והמים. הגיעו לכאן הרבה סטודנטים ומשפחות עם ילדים צעירים. הרגשנו שזה לב המושבה. יש כאן עץ תות עתיק מהמם, וארון ספרים שאפשר להוציא ולקרוא – אני קוראת לזה הספרייה הקהילתית. היינו מגיעים לכאן המון עם הילדים, הם ממש אהבו לטפס בעץ ובעונה, לאכול את התותים. לפעמים היינו מגיעים לפה במיוחד כדי להוציא ספרים מארון הספרים ולעיין בהם.

"כל יום כיפור ארגנו ברחבה כאן תפילת נעילה. האחרון היה כמובן רק שבועיים לפני תחילת המלחמה. פרשנו מחצלות וסידרנו כיסאות, כולם באו בלבן, ובסוף התפילה תקעו בשופר וכולם ביקשו משאלות. הייתה אווירה ממש קסומה ביחד הזה. יש לי צמרמורת כשאני מדברת על זה. אני לא באה מבית דתי, אבל היה כאן משהו מעבר לדת".

היא נולדה וגדלה בתל אביב. "כשאלעד היה תינוק עברנו לארה"ב לפוסט-דוקטורט שלי. אלעד גדל במערכת החינוך שם, ונועה נולדה שם. גרנו באזור נורא יפה, בריצ'מונד, וירג'יניה, וכשחזרנו משם, חיפשנו מקום עם קשר לסביבה, לטבע. גילינו את מכון מיגל ואת אזור הגליל. לא ביקרתי לפני כן באזור הצפון. הרגשנו שהאזור הוא כמו יהלום לא מלוטש, שיהיה לנו הרבה מה לתרום כאן וגם מה לקבל". למטולה עברה המשפחה ב-2018.

עם פרוץ המלחמה עברה המשפחה לראשון לציון, קרוב למגוריהן של שתי הסבתות, ואחרי חודשיים שם, הם מצאו פתרונות דיור עצמאיים בכפר סאלד לחודש, ואז שבעה חודשים בקיבוץ עמיר. "רצינו להישאר בצפון כדי שהילדים יכולים להישאר במסגרת החינוכית שלהם". אחרי חופשת הקיץ עברה המשפחה לשאר ישוב, כרבע שעה ממטולה. הבית במטולה לא נפגע ישירות, אך סובל מנזק עקיף.

תחזרו למטולה? "אני באמת לא יודעת. אני ממש מסכימה עם דוד אזולאי, ראש המועצה, כשהוא אומר לתושבים לא לחזור. רוב החוזרים הם אלה שיש להם שורשים כאן, ותיקי האזור. מי שאני מכירה, בעיקר משפחות עם ילדים, עוד לא חזרו. אני לא עם לב שקט כאן, גם עכשיו. הגעתי למטולה פעם אחת במלחמה כדי לקחת כמה דברים. הלוואי שהמצב יאפשר לנו לחזור לכאן. אני אופטימית".

סיגל, אביב ושחר מלאכי התגעגעו למשתלה המשפחתית במושב לימן

בת 46, מנהלת משתלת מלאכי, אימא של אביב (12) ושל שחר (10)

"זה הלב והחמצן של המשפחה. כשהיינו ילדים, כמעט כל יום אחרי בית ספר היינו באים לעזור להורים כאן. אז היו כאן גם פרדסים ומטעים, אז היינו עוזרים בקטיף. עם הזמן למדנו גם לשתול במשתלה, לעשות ייחורים ולמדנו את שמות הצמחים. גדלנו כאן, נשמנו אותו. אחרי שהתחתנתי וילדתי את הילדים ניסיתי לעבור למקום אחר, אבל אחרי שנה חזרתי, כי השורשים כאן חזקים מדי.

"את כל האירועים המשפחתיים אנחנו עושים כאן, בפינת הישיבה של המשתלה – ארוחות ערב, חגים, מונדיאל, ישבנו גם שבעה כאן. היום מי שעובד כאן בפועל זה ההורים ואני. אביב ושחר לא היו במסגרות חינוך עד גיל 3, והם בילו את כל הזמן כאן במשתלה, אני עובדת והם בתוך גיגית של בוץ משחקים עם האחיינים".

אביב: "התגעגעתי לתוכי שלי שנמצא כאן, קוראים לו פַּאי, וגם לראות את כל הצמחים, במיוחד סוקולנט שנקרא 'עץ הכסף'. אהבתי לשחק עם בני הדודים שלי פה – לקפוץ בין הממטרות כשמשקים מלמעלה. אבל זה היה לפני המלחמה, עכשיו אנחנו גדולים".

שחר: "התגעגעתי במיוחד לאזור של הפרחים – הם מאוד משמחים אותי. התגעגעתי גם לכלבים שלנו, קאי,  פיפו ו-ויולט".

אביב: "הוא נקרא ויולט כי זה הצבע שמסמל את האפילפסיה, וזה מה שיש לי".

משפחת מלאכי הגיעה ללימן אחרי פינוי סיני ב-1982. "נולדתי ביישוב דקלה בחבל ימית", מספרת סיגל, "וכשהייתי בת 5 עברנו לכאן. עוד קודם ההורים גרו במעוז חיים, בגבול ירדן, אז יש למשפחה קטע עם שמירת הגבולות". הוריה הקימו את המשתלה.

עם פרוץ המלחמה עברו סיגל והילדים לקרוביהם במושב שדמות דבורה, ואחרי שבועיים שם לקרובים אחרים בגבעת אלה. "רוב המפונים עברו למלונות, אבל אני חייבת אדמה". אחרי חודשיים מצאה סיגל דירה להשכרה בגבעת אלה. "שנה וחצי של הפינוי היה לי מאוד קשה, התגעגעתי לקום כל יום עם כל הירוק הזה בעיניים. היה מזל שיכולנו להשקות מרחוק במערכת הממוחשבת, אבל כמובן חלק מהצמחים מתו, וזה כאב. כשהתחילה הפסקת האש התחלתי להגיע כדי לשקם, והיה הרבה מה לשקם". המשפחה חזרה ללימן ב-1 במרץ, כשהצבא אישר את החזרה ליישובי הצפון.

איך את מרגישה מאז שחזרת? "יש בזה פחד. אומנם חווינו לא מעט מלחמות וקטיושות בעבר, אבל לא הייתה מלחמה כזאת, ומה שקרה בעוטף היה יכול לקרות גם כאן. היום כשהילדים מסתובבים במושב אני תמיד חייבת לדעת איפה הם, מה שלא היה לפני. כולם עם נשקים, אנחנו יותר ערניים, ויש מזוודה ארוזה בהיכון. יש כמה תושבים שעזבו, אבל בעיקר האנשים שאין להם כאן שורשים. במלחמה עשיתי קעקוע בזרוע הימנית של מפת ארץ ישראל שמצמיחה שורשים, ויש בה פרח שנקרא זכריני, לזכר החללים, ומגן דוד שבוכה על המדינה. אני גם שם עם הילדים, במרכז המפה – כי נישאר כאן עד אין סוף, עם כל הכאב".