בשבוע שעבר פרסם בנק ישראל את תוצאותיו של מחקר מקיף, שבחן את השפעות החלת חוק חינוך חובה חינם לגילאי 3-4 על ילדים ביישובים ערביים המדורגים באשכולות חברתיים־כלכליים נמוכים. התובנות שעולות ממנו מספקות הצצה על מצבו של החינוך לגיל הרך, ומזמינות אותנו להישיר מבט לחשיבותה הקריטית של השקעה בתשתיות, תכנון שיטתי וראייה ארוכת טווח.

החוק, שנחקק בשנת 2012 לאחר ועדת טרכטנברג, יושם תחילה רק בחלק מהיישובים. המחקר התמקד בילדים שנולדו בין השנים 1999-1991, תוך השוואה בין יישובים שבהם יושם החוק בשלב הראשון, לבין יישובים דומים שנותרו מחוץ לרפורמה באותה עת. המחקר התבסס על מידע רחב ממקורות ממשלתיים ומדדים שונים לרווחה חברתית – שאִפשרו לעקוב לאורך שנים אחרי מסלול חייהם של ילדי קבוצת המחקר. הממצאים מעידים על שיפור משמעותי ומתמשך: שיעור ההרשמה לגנים ציבוריים זינק מ-20% לכ-90% תוך זמן קצר, והתלמידים שנחשפו למסגרות חינוך איכותיות בגילאי 4-3 הגיעו לבית הספר עם ביטחון עצמי וכישורים רגשיים-חברתיים מבוססים, שסייעו בידם לרקום מערכות יחסים טובות עם מורים וחברים. כתוצאה מכך הצליחו המורים להבנות אקלים חיובי שהוביל ללמידה אפקטיבית. מכאן, שבכוחו של חינוך ציבורי איכותי בגיל הרך לחולל שינוי מהותי במסלול החיים של ילדים, בעיקר באוכלוסיות מוחלשות.

בחרתי להתמקד בבסיס של ההכנה המיטבית לבית הספר ולהתעלם מתוצאות בגילאים הבוגרים יותר, שאליהם מצטרפים בוודאי פרמטרים נוספים. אולם, אין להתעלם מהאפשרות שכתוצאה מכך שהילדים הגיעו מוכנים יותר ללמידה בבית הספר, הן בכישורים החברתיים והן בכישורים הקוגנטיביים, נוצר שינוי תודעתי גם בקרב המורים בהמשך הדרך.

המחקר עצמו עסק בגילאי 4-3, אך קשה להתעלם מהשאלות שהוא מעלה בנוגע לשלב שקודם להם – השנים הראשונות בחיי הילדים. בעידן שבו הבטחת הבחירות של הממשלה על חינוך חינם מגיל לידה עד גיל 3 נדחקה הצידה ונשכחה בחסות סערות הרפורמה המשפטית והמלחמה המתמשכת, מתחדדת התחושה שהפער בין הצהרות למציאות רק הולך וגדל. דווקא הנתונים המרשימים שעולים מהמחקר, שממחישים עד כמה חינוך ציבורי מוקדם מסוגל להיטיב למסלול חיים, מעוררים תהייה מתבקשת: אם כך הם פני הדברים בגיל שלוש וארבע, מה היינו יכולים להשיג אילו ההשקעה הייתה מתחילה כבר מהחודשים הראשונים?

כמי שמקדישה את חייה לחינוך בגיל הרך, אני רואה יום־יום את השפעת השנים הראשונות על ההתפתחות הרגשית-חברתית והקוגניטיבית של ילדים. מדובר בשלב שקט ובלתי נראה כמעט לעין – אבל הוא זה שמטביע את החותם העמוק ביותר. כשפעוטות זוכים למגע חם ואוהב, לקשר יציב, לשפה נכונה, למסגרת מיטיבה – מתרחש שם פלא. זהו פלא שנדרש לו גם ידע מקצועי וגם אהבה.

אבל לפני שמבטיחים חינוך חינם לגילאי לידה עד שלוש מבלי להכיר במציאות. ההבדל המהותי בין שתי ההבטחות, אחת לכל קבוצת גיל, כרוך בכך שבעת החלת חינוך חינם בגילאי 4-3 – התשתית בשטח כבר הייתה. מבנים רבים של גני עירייה ביישובים השונים היו קיימים וכן כוח אדם עם עשרות אלפי גננות וסייעות. הוסיפו מעט מבנים בערים מסוימות, הוכשרו בהכשרת בזק נשים עם תואר ראשון – אך הבסיס היה קיים. השינוי העיקרי באותה העת היה תקציבי: הורים ששילמו שכר לימוד עבור הגן לילדי גיל השלוש, הפסיקו לשלם.

באשר לגילאי לידה עד שלוש, המצב שונה בתכלית. קיים מחסור חמור במבנים, חסרות אלפי מטפלות, ורבות מהקיימות עובדות בתנאים שאינם מאפשרים לא איכות ולא המשכיות. לא ייתכן "שוויון הזדמנויות" כשילד אחד משובץ במעון עם צוות מוכשר, רגיש ודובר את שפת האם, וילד אחר נמצא במסגרת שאין בה אפילו בסיס להתפתחות תקינה של שפה.

אם באמת רוצים להתקדם, על המדינה לפעול בצעדים מציאותיים: בניית מסגרות נוספות, שיפור דרמטי בשכר ובתנאי העסקתן של המטפלות, ומעל לכל – העלאת קרנו של המקצוע. רק כך נוכל למשוך לתחום נשים איכותיות שמגיעות אליו מתוך שליחות, ולא מתוך ברירת מחדל או מחסור באפשרויות אחרות.

המחקר של בנק ישראל לא בדק באופן ספציפי את השפעת החינוך בגילאים המוקדמים, הוא משרטט קו ברור: חינוך ציבורי איכותי בשלב מוקדם יכול לשנות מציאות. שורות אלה לא נכתבו רק כאשת מקצוע, אלא גם כאדם שמאמין שכל התחלה היא הזדמנות, ולילדים מגיעה התחלה אחרת. ההשקעה בגיל הרך אינה בגדר מותרות, אלא תנאי יסוד לעתיד בריא, שוויוני וצודק יותר. היא לא מתחילה בגן חובה אלא כבר בליטוף הראשון ובקשר שנרקם בין פעוט לבין מבוגר שמבין את עולמו. אם אנחנו באמת רוצים להבטיח התחלה שווה לכל ילד וילדה – עכשיו זה הזמן להתחיל.

ד"ר איריס גלילי היא ראש החוג לחינוך לגיל הרך באקדמית חמדת, מכללה לחינוך בשדות נגב