לפנות ערב, כשעולים מהכביש, או יורדים מהמצודה ההולכת ונחשפת, קשה לא להרגיש שמחנה החופרים המבודד נראה כמו תחנת מחקר מסרט, אם לא תחנת חלל על מאדים. שני האוהלים הגדולים, הזוהרים, ולצידם מכל מים, בולטים בחשיכה היורדת על מדבר יהודה השומם וים המלח. הגנרטור מטרטר בתחתית הגבעה, במקום שמרבית כלי הרכב חונים, אבל כאן למעלה באוהלים, נשמע רק המהום.

באוהל הראשון, שנראה מקרוב כמו חממה פתוחה משני צדדיה, יושבים מתנדבים מקולחים, עייפים אך נינוחים לאחר יום של חפירות וממצאים, ומקשיבים בהתלהבות לאטרקציה של ערבי החפירה: הרצאה של אחד הארכיאולוגים מצוות החופרים.

זה השבוע השלישי שבו חופרים מתנדבי רשות העתיקות את המצודה המרתקת שהתגלתה פה, וחלק מהם ומהארכיאולוגים כבר הספיקו לקשור קשרים חמים. אוריה עמיחי, הארכיאולוגית שמרצה הערב, היא דוגמה מובהקת: אף שכמו האחרים כבר החליפה את חולצת רשות העתיקות בבגדי שינה, היא בולטת במרחב, והמתנדבים גומעים בשקיקה את הסיפורים על הצוות שלה ביחידה למאבק בשוד עתיקות.

"במשך כמה עשורים", מספרת עמיחי, "אספנו עתיקות שנשדדו מהמערות במדבר יהודה, מנסים ללכוד בכל פעם את השודדים. לפני כמה שנים החלטנו שבמקום להיאבק ביתושים, צריך לייבש את הביצה". היא מראה תמונות שמספרות כיצד הצוות שלה מיפה וחפר בזו אחר זו מערה אחר מערה באזור, ואת הממצאים המרתקים שמצאו, חלקם פורצי דרך. המאזינים המרותקים תוהים בינם לבין עצמם אם גם הם יזכו למצוא מחר דבר מה דומה.

"עד היום, סרקנו וחפרנו יותר מ-60% מהמערות במדבר יהודה", מספרת עמיחי, "אבל חשוב להסביר שבארכיאולוגיה אין נקודה שבה ניתן לומר שהאתר חפור לחלוטין. זו החלטה שנותרת פתוחה לארכיאולוג – באיזו נקודה הוא יגרום יותר נזק מתועלת, ומה ישאיר לארכיאולוגים של העתיד".

אף שההרצאה של עמיחי הסתיימה בשמונה, והותירה לארכיאולוגית העייפה ולמתנדבים די זמן להשלים שעות שינה, רבים נותרו באוהל, וגם היא, לשיחות על ארכיאולוגיה ועל כל השאר. רק סביב 23:00 האוהל מתרוקן, והמתנדבים פורשים לשקי השינה. מרביתם הקימו את אוהליהם בתוך האוהל הענקי השני, שנועד לסוכך מהרוח ולספק חמימות; אחרים בחרו להקים את שלהם תחת כיפת השמיים.

מבצע להצלת עתיקות

החפירה של רשות העתיקות באתר "מצד זוהר", בנחל זוהר, סמוך לים המלח, היא חלק ממבצע גדול יותר של הצלת העתיקות במדבר יהודה, מבצע שהחל לפני כשמונה שנים במימון משותף של רשות העתיקות, משרד המורשת וקמ"ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי. היקף החפירה ואופייה הייחודי, באתר יוצא הדופן שנחשף כאן, היו הזדמנות לפתוח צוהר לציבור הרחב.

הרשות הזמינה מתנדבים לחפירה, והיא מספקת להם מקום לינה, חשמל ומים, וכמובן אוכל וחברה טובה. החפירה הנוכחית נמשכת יותר מאשר בדרך כלל, כמעט חודש (בין 17 במרץ ל-8 באפריל). חופרים מיום ראשון עד חמישי, ובסופי שבוע נשאר במקום רק כוח מצומצם לשמור על המחנה ועל העתיקות.

על הבוקר: קפה שחור ורוח קלה

אחרי ליל כוכבים, בא הבוקר. ההשכמה בסביבות שבע. באוהל הגדול כבר מחכים לחופרים ולמתנדבים ירקות פרוסים, פיתות וקפה שחור. מזג האוויר נעים יחסית, הרוח קלה והקרירות מרעננת. שיחות הבוקר עוסקות במידע על החפירה הצפויה היום ובניחושים של מה ימצאו. עבור רוב המתנדבים זו לא הפעם הראשונה. סקר מהיר מגלה שלפחות 60% מהחופרים היום הם מתנדבים חוזרים; ואף שהגיל הממוצע הוא יותר מ-40, הם נמרצים, ותוהים בקול אם יפגשו היום דבר מה יוצא דופן.

תנאי ההתנדבות גמישים, והמתנדבים מגיעים לתקופות שונות: חלקם באו ליממה אחת של חפירות ושינה תחת הכוכבים; חלקם הגיעו ליום ובחרו להישאר ימים נוספים; אחרים חופרים כאן כבר שבועות.

"ארכיאולוגיה היא מדע מיוחד", אומר אמיר גנור, ארכיאולוג בכיר ומנהל המשלחת. "אתה לא יודע אף פעם מה תמצא. אתה יכול לבוא פסימי, להיות יום שלם פסימי, ואז למצוא ממצא שישנה את פני המחקר. או לבוא אופטימי ולסנן אבק כל היום".

לא פירמידה, במה עם מגדל שמירה

גנור מתדרך את החופרים החדשים שהצטרפו, ויוצאים לדרך. הליכה קצרה אך תלולה במעלה הגבעה, סוחבים ג'ריקנים ודליים. בפסגה מקבלת את פנינו המצודה החרבה, זו שלשמה התכנסנו. זו מעין פירמידה רחבה – בנויה מסלעים גדולים ולא מסותתים – שכמו ניצבת על במה מוגבהת.

"כשרק חשפנו את המצד", מספר גנור, "הצורה המשולשת גרמה לנו להאמין שזו פירמידה קטנה, וכך גם פורסם הממצא בכלי התקשורת. אבל אחרי שהתחלנו לחפור הבנו שלמעשה היה פה מבנה יותר מורכב – מעין במה עם מגדל שמירה מוגבה עליה. כאשר היא קרסה, ככל הנראה בשל רעש אדמה, נוצרה צורה של פירמידה".

מכאן המתנדבים מתפצלים. חלקם נשלחים לאתר החפירה ב', השם שניתן למבנה צנוע יותר, אך מסתורי לא פחות, שהתגלה במורד הגבעה (זמן קצר אחרי המצודה). חלק מהארכיאולוגים מעריכים שהמבנה שימש מעין חאן דרכים; אחרים מנחשים שהיה מגורי חיילים. האתר כולו היה ככל הנראה מוצב צבאי שנועד להגן ולפקח על דרך המסחר באזור. נכון לעכשיו, מתוארך האתר לתקופה ההלניסטית, בין השנים 323 לפנה"ס ל-167 לפנה"ס. מציאת ראיות משכבה קדומה יותר, מהתקופה הפרסית או הישראלית, נותרה חלומם הרטוב של המתנדבים, חלום שהארכיאולוגים מנסים להרגיע, אך ככל הנראה שותפים לו בעצמם.

לפני שניגשים לחפור אל החלום, המשימה הראשונה והחשובה היא להקים צליות, לפני שהשמש הקופחת תהפוך את עבודת החפירה לסיוט. הצליות מפורקות מדי לילה, כדי שלא ייחשפו לרוחות המדבר, ולא יפריעו למאבטחי הלילה, השומרים ששודדי עתיקות לא ינצלו את החשיכה. וממילא, הן מוזזות קצת מדי יום כדי לכסות באופן מיטבי את האזורים הנחפרים.

אף שמגוון הגילים רחב, ולא כולם מכירים זה את זה, החופרים עובדים היטב ביחד, ברוח של שיתוף פעולה. לאחר שמסתיימות ההכנות, האנשים מחולקים לצוותים ותפקידים: חופרים, מסננים וסוחבי דליים. ועכשיו מתחילה מלאכת החפירה.

האתגר: לחפור בלי לפספס אף פריט

חפירה ארכיאולוגית נתפסת, ובצדק, כאומנות עדינה. אך משימת החפירה, ביסודה, כשמה כן היא – חפירה, במטרה להוציא כמה שיותר אדמה ולהגיע כמה שיותר עמוק, ורצוי במהירות. האתגר הוא לא לאבד או להרוס בדרך אף פריט, גם אם הוא קטן כמו חרוז, או עדין כמו פפירוס. לכן, כל דלי ודלי של אדמה שנחפרת מסומן בצבע, ומועבר בידי הסוחבים אל מסננות גדולות. המסננים מנפים את החול, ומחפשים בארבע עיניים פריטים בעלי ערך, שמועברים לדלי שמסומן באותו צבע כמו הדלי שממנו הגיעה האדמה. כך יידעו מאיפה בדיוק הגיעו הממצאים.

כל צוות חופרים, המונה לרוב שלושה מתנדבים, אחראי על מה שמכונה "לוקוס'" – מקטע חפירה בשטח קטן ועומק מסוים שמייצג שכבה בחפירה. דוגמה ללוקוס: החדר המזרחי, עד עומק 50 סנטימטרים (שהוגדר בחדר הסמוך כמעבר בין שכבות). אם ימצאו בו, למשל, חרצנים שניתן לתארך לשנה מסוימת, ניתן יהיה לומר שבחדר הזה, בסביבות שנים אלה ואלה, נאכלו או נזרקו ענבים מזן כזה או אחר.

כל צוות חופרים מקבל לוקוס ודליים מסומנים. המשימה: לחפור בעדינות, להוציא אבנים גדולות, לפורר גושי חול, ולהעמיס הכול לתוך הדליים. תוך כדי, משתדלים החופרים לאתר ממצאים בולטים לעין, גם כדי לא לפגוע בהם בטעות, אבל גם, ובעיקר, כדי להיות שותפים לחוויית הגילוי. באתר הזה, החפירה מספקת למדי. בכל כמה דקות מוצאים במרבית הצוותים חתיכת חרס או עצם.

אבל לא כל הממצאים נולדו שווים. המתנדבים הטריים חוגגים על כל חרס, הוותיקים יודעים שיש ממצאים להתרגש מהם, וכאלו שפחות. כך למשל, ידיות של חרסים הן פעמים רבות ממצא מרגש לחופר חדש, כי הן גדולות וברורות יחסית, אבל את המתנדב הוותיק הן לא ממש מרגשות.

"אי אפשר להבין כמעט כלום מידיות", מסביר אָב מייזלש, מתנדב ותיק בצוות, וירושלמי ותיק עוד יותר, לאחד הטירונים בני ה-40. "הן די זהות בכל תקופה. מה שמעניין בחרסים הוא השפה, לפעמים גם הבסיס. זה אינדיקטיבי".

התואר "אינדיקטיבי" הוא משאת נפשו של כל חופר שמראה לארכיאולוג ממצא. משמעותו היא שהארכיאולוג יכול להקיש ממנו, בקלות יחסית, מידע אמין על הלוקוס הנחפר. כך למשל, מטבעות נדירים, או ממצאים אורגניים שניתן לנתח במעבדה את גילם.

האינדיקטיביים המהנים ביותר הם חלקי החרס המדוברים, בעיקר של אזור השפה, משום שהודות להבדלים סגנוניים, הארכיאולוג המיומן מסוגל פעמים רבות לזהות מייד, על בסיס שבר אחד בלבד, את מודל הכד, ובאמצעותו את התקופה המשוערת שבה נוצר ועל ידי איזו תרבות; רגע מהנה הן עבור החופר והן עבור הארכיאולוג. שאר החרסים נשטפים ומחפשים עליהם כיתוב. אם אין עליהם כזה, הם לרוב יוחזרו במרוכז לאתר החפירה, עבור הארכיאולוגים של העתיד.

בינתיים בהווה, מייזלש, שהגיע לעולם החפירות לפני כמעט 12 שנה, מספק את הסחורה – הוא מצליח למצוא לא רק חלק שפה אחד, אלא שניים, ולהתאים אותם זה לזה. בתוך כל האינדיקטיביות הזו, הוא מוסיף ומספר שמאז שיצא לפנסיה, מהנדסת מכונות, הוא משתדל להגיע לחפירות כמה פעמים בשנה: "את אישתי, לצערי, לא ממש מעניין לבוא, אבל היא מקשיבה".

הופה, הופה: מטבע! תראו!

הארכיאולוגים בשטח נגישים. הם מסתובבים בין החופרים, קושרים שיחה, מדריכים, עונים על כל שאלה, גם בפעם החמישית, וכמובן עובדים. הם לבושים בחולצות הכתומות הבוהקות של רשות העתיקות, מה שמקל לזהות אותם, אך זה לא הכרחי. גם בשעת ערב, אחרי שפשטו את הכתומות, קל לזהות ארכיאולוג על פי גוון השיזוף יוצא הדופן שלו.

על אתר החפירה המשני שבתחתית הגבעה מפקד עקיבא גולדנהירש, צעיר הארכיאולוגים, בן 29. "עבודה עם המתנדבים היא רק חלק קטן מהעבודה שלנו", הוא מספר, "אבל זה חלק מהנה. לרוב אנחנו ישנים בבתים שלנו, אבל כשהמתנדבים פה, אמיר (גנור) הופך עולמות כדי שזו תהיה הפקה רצינית ונוחה".

גולדן הירש חולה כבר יומיים, ובכל זאת מפקד נמרץ. מסתובב בין הצוותים, ומדי פעם מביא את הצעצוע האהוב ביותר – גלאי המתכות. "הופה, הופה!" נקטעת פתאום שגרת החפירות, כשהצוות הירוק חושף בזהירות את האובייקט המצפצף בחול.

"מטבע! תראו!" מתלהבים החופרים. המטבע אומנם מכוסה בחלודת נחושת ירקרקה, כך שקשה לראות מה כתוב עליו, אבל עבור הירש, מומחה לתקופה ההלניסטית, הוא אינדיקטיבי. "מהתקופה ההלניסטית המאוחרת, השושלת הסלאוקית ככל הנראה", הוא פוסק על המטבע. הסלאוקים היו בסביבת 200 לפנה"ס אימפריה רבת עוצמה במזרח התיכון, והם גם 'היוונים' המפורסמים מחג החנוכה.

המתנדבים עדיין מתלהבים, על אף שרובם קיוו שזה יהיה, במזל, מטבע עתיק יותר, שיוכיח שיש באתר עוד שכבות. זמן קצר אחר כך, אחד החופרים מגלה לתדהמתו כד שיצר בועת אוויר בלב האדמה.

חרצנים, חרוזים וחמגשית

למעלה, באתר הראשי, החפירות נמשכות, אלא שכאן הדינמיקה אחרת. היות שמרבית האדמה כבר הוצאה מבין הריסות המצודה, העבודה נעשתה עדינה ומסוכנת יותר. הארכיאולוגים מבצעים לבדם את החפירה, כשחלק מהזמן הם מחוברים לרתמות בטיחות. את החול והדליים הם מעבירים בזהירות למתנדבים, שמופקדים רק על הסינון.

אם במורד הגבעה הסינון הוליד בעיקר חרסים, כאן הממצאים שונים. "תראה כמה חרצנים", אומרת איילה אבוטבול, מתנדבת ותיקה ועליזה ילידת פינלנד. היא אוספת חרצן אחרי חרצן, ומניחה בשקית סטרילית כדי שלא יזדהמו. "אנשים אף פעם לא מאמינים לי כשאני אומרת אבוטבול", היא צוחקת, ומצביעה על שערה ועיניה. בגיל 20 עלתה לארץ.

"יום אחד שמעתי שיש דבר כזה חפירות בהתנדבות", היא מספרת, "ואמרתי לחברה שלי שאבוא רק אם היא תבוא. היום היא ארכיאולוגית מפורסמת". אבוטבול לא הפכה בעצמה לחוקרת, אבל ממשיכה להגיע לחפירות מדי שנה. "תמיד אהבתי ארכיאולוגיה של ישראל. תמיד הרגשתי קשר לכאן, אף שנולדתי במשפחה של נוצרים ממוצא יהודי. אימא שלי מספרת שכשהיא הייתה הרה, היא שמעה חדשות על ישראל, והרגישה אותי משתוללת משמחה".

במסננת הסמוכה חוגגים ניצחון כפול. עידו דן ונתנאל שבתאי מצאו ממצא מיוחד – חרוז זהב, ושעה לאחר מכן גם חרוז זכוכית. "פשוט עברנו בין גרעיני הזיתים, והבנו שזה לא זית", מספר דן, מטפל קבוצתי ממרכז הארץ.

השניים הכירו בסבב החפירות הנוכחי, ומאז הם מבלים יחד כבר שלושה שבועות. "הדבר הכי מרגש שמצאתי היה קוביית משחק", מגלה דן, "בגלל שבקובייה יש הסתברות, וזה דורש תחכום ועדינות שלא ידעתי שהיו לפני 2,300 שנה". "והדבר הכי מרגש שאני מצאתי", צוחק שבתאי, "זה חמגשית בלי גלוטן. צריך לגוון קצת".

הפסקת צוהריים: שניצל קריספי

השעות חולפות. העבודה אומנם פיזית ורציפה אך רגועה יחסית, משום שצריך להפעיל גם שיקול דעת. "ובכלל", אומר גנור, "במדבר צריך לעשות הכול קצת יותר לאט. יום טוב זה יום שהתקדמנו בקצב שרצינו, ואף אחד לא נפגע". החופרים מפטפטים. אחד מהם משמיע מוזיקה רגועה.

לקראת צוהריים, כשהחום מתחיל להכביד, החופרים יורדים למאהל להפסקה של שעה. אחד מאנשי רשות העתיקות מופקד על ארוחת הצהריים, ולצד הטחינה והירקות הטריים שהוא חותך, הוא מטגן גם שניצלים שנותרו מארוחת הערב של אתמול, ומגיש אותם בסלייסים קטנים וקריספיים. "צריך לאלתר", הוא אומר, "חבל לזרוק אוכל". החופרים מסיימים את הרצועות הקטנות במהירות.

עדיין בהפסקה, על כוס קפה שחור, נפתח רצף ארוך של שאלות, שהארכיאולוגים עונים עליהן בחיוך, ובעיקר ב"כנראה לא היום". "אף שזה רק חלק קטן מהעבודה שלי", אומרת עמיחי, "אני חושבת שממש חשוב לשתף את הציבור בחפירות. זה באמת מקרב את העבודה שלנו לכלל האזרחים. לדעתי, כל אדם בישראל צריך להתנסות בחפירה, להבין את הארץ שלו, את המקורות שלו".

בסביבות השעה אחת החופרים מטפסים שוב למעלה. נותרו שעתיים של עבודה רציפה. לאחר מכן, כשהאוויר מעט נעים יותר, מתחילים לקפל את האתר – מהדקים את החול בכל חלקות החפירה, כדי שלא יזדהם בממצאים מבחוץ; מסיימים לסנן את כל הדליים; ומעבירים את דליי הממצאים לארכיאולוגים, שמתיישבים למיין ולתעד כל דלי ודלי לפני שישלחו אותם למעבדה.

המתנדבים מקפלים את הציוד, מפרקים את הצליות ומסדרים את הדליים בערימות לפי צבע. לאחר מכן הם לוקחים את הג'ריקנים ושבים למחנה, למקלחת קרה ובגדים נקיים. בחמש אחר הצוהריים מגיע אוכל חם בחמגשיות. חלק מהחברים ייפרדו עכשיו, באופן זמני או קבוע, ויחזרו לבתיהם;  אחרים ינצלו את הזמן היקר לשנ"צ. אחרי הכול, בשבע יש הרצאה.