יוסי טקוני (78) עובד כבר 42 שנים בבית המלון בקיבוץ הגושרים בגליל העליון. "זקן השבט". אחרי שנשלח בזמנו מטעם הקיבוץ לבית ספר לברמנים, הוא הקים את הבר במה שהיה אז עדיין בית הבראה. כיום הוא קצין הביטחון של המלון, אחראי על ניהול האבטחה, וגם מנהל הערב.

ב-7 באוקטובר הוא היה מנהל תורן. "ב-06:30 בבוקר קיבלתי טלפון מפקיד הקבלה שאמר לי לפתוח טלוויזיה. תוך עשר דקות כבר הייתי כאן עם כיתת הכוננות של המלון, להרגיע את האורחים שהתחילו להתפנות ולעזוב את המלון. ב-8 באוקטובר, עוד לפני שהקיבוץ התפנה רשמית, התפנינו עצמאית עם הבת שלי, שיש לה שלושה ילדים קטנים, ומאוד פחדה".

טקוני עלה לארץ מטורקיה כחלק מעליית הנוער כשהיה בן 14 והצטרף לקיבוץ, שהקים ב-1948 גרעין צעיר של יוצאי תנועות הנוער בטורקיה ובסוריה. כיום הוא, והמנכ"לית בילי רומש, הם חברי הקיבוץ היחידים שעובדים במלון.

בית המלון הקיבוצי הוקם על חורבות ארמון החורף המפואר של האמיר מחמוד אל פע'ור, ששלט על שטחים נרחבים בגליל. בשנות ה-40 של המאה העשרים מכר האמיר את אדמותיו לקק"ל, ועל חלקן הוקם הקיבוץ. שרידים מחורבות הארמון משולבים בקירות הלובי ומבואת הכניסה למלון. את החדרים מקשטים צילומים ישנים של הארמון ושל ראשית ימי הקיבוץ.

טקוני זוכר את הימים שהמלון היה עדיין בית הבראה. "בחורף, כשהיה גשום", הוא נזכר, "חברי הקיבוץ היו עוברים לגור במבנים של בית ההבראה, ובקיץ היו חוזרים לגור בצריפים כדי להשכיר יותר חדרים". הוא מראה לנו היכן היה הבר שאותו ניהל בעבר; את הנחל הקטן המפריד בין שטח המלון לבתי החברים; ואת צילום האוויר הישן שמציג את שטחי הקיבוץ והמלון לפני כ-30 שנה.

במהלך המלחמה טיל שנפל בשטח המלון פגע בכמה חדרים, אבל שנה וחצי אחרי, ב-16 בפברואר 2025, פתח המלון את שעריו מחדש אחרי שיפוץ בעלות 10 מיליון שקל. טקוני שמח לחזור לעבודה. "אני בן אדם שאוהב לפגוש אנשים, לשוחח איתם. היה חסר לי לבוא כל ערב, לתת שירות. לפגוש אורחים".

את תקופת הפינוי מהבית עשה תחילה בכמה בתי מלון ובהמשך עם 80 משפחות מהקיבוץ שעברו לכפר הנופש רמות ברמת הגולן, שם שהו שנה וחודשיים. "כאיש מלונאות ותיק, בכל מלון שהגעתי אליו הצעתי את עצמי לעזרה, בייעוץ בכל מה שקשור למרחב מוגן ובכל מה שקשור לאבטחה". הוא לא סבל ("טיפלו בנו היטב"), התארגן עם חברים וחרש את שבילי הגולן, אבל העבודה חסרה לו.

בתקופת הפינוי הרבה להגיע לקיבוץ, לבדוק את מצב המלון ואת מצב ביתו שלו שנפגע מרסיסי טיל ודרש תיקון משמעותי. בדצמבר האחרון חזר לקיבוץ, לדירה של הבת שיש בה ממ"ד; ומאז פתיחת המלון חזר לעבוד. "איך שמחתי לחזור לעבודה, לאורחים, לסדר היום. אנחנו רואים טיפין טיפין את האורחים חוזרים. יש אומנים שבאים להציע בידור בערב. ממש מרגש לפגוש מחדש". ובמיוחד מרגש שאחת מנכדותיו החלה לעבוד במלון כמלצרית עד הגיוס.

מנהלת המשק:
"פתאום החיים חוזרים"

מזל עייש (53) מקריית שמונה, אימא לשלושה וסבתא לשתי נכדות, עובדת במלון כבר 30 שנה. היא החלה כחדרנית, התמנתה למפקחת וכיום היא מנהלת המשק. "אנחנו מוכנים לפסח", היא אומרת, "מתרגשים לקראת האנשים שיבואו". היא מראה את החדרים החדשים ששופצו בבניין לבנון, חדרים משפחתיים שמתאימים לזוג עם כמה ילדים בחדר אחד מרווח. "הכול נקי, מאורגן ומסודר. הטבע פה מסביב ירוק ואביבי. החדרים אצלנו יפהפיים".

ב-8 באוקטובר, למחרת פרוץ המלחמה, ואחרי סוף השבוע שהמלון היה בתפוסה גבוהה, התעוררו חששות מהתפתחויות בצפון, והעובדים הבינו שהמלון עומד להיות סגור תקופה ארוכה. "הגענו כל הצוות לנקות את החדרים ולהשאיר את המלון נקי".

כעבור שבוע פונתה עייש למלון בטבריה ואחרי כן למלון בתל אביב. "כמלונאית, זה מוזר שחדר במלון הופך לבית. היה נחמד לגור על הים, אבל כל הזמן רצינו הביתה, את האוכל של הבית". את השהייה במלון כאורחת ניצלה כדי להסתכל איך אחרים עובדים, מה השיטות הייחודיות של כל מלון. "זה מפגש מעניין גם מקצועית. יש דברים שהמלצתי להם, שנתתי מהניסיון שלי, אבל יש גם הרבה דברים שלקחתי איתי. התחברתי מאוד למנכ"לית המלון שבו שהינו".

במשך כל תקופת הפינוי, המשיכה להגיע שלוש-ארבע פעמים בשבוע למלון בהגושרים, מרחק שעתיים וחצי נסיעה מתל אביב. "תחזקנו את המלון כל הזמן כדי שכשנחזור לפעילות לא יהיה הכול בבת אחת. במלון יש לנו הרבה ממ"דים, אבל הדרך הייתה מפחידה. תפסו אותי אזעקות. הייתה גם נפילה במלון, וחבר קיבוץ (ניר פופקו ז"ל, נ"כ) שעבד לפני כמה שנים במלון, נהרג. הכרנו אותו. לא היה פשוט מול המשפחה. הם אמרו: 'מה את מסכנת את עצמך', ביקשו שאשמור על עצמי. אבל זו העבודה שלי והאמת שגם העדפתי לעבוד. כל החיים שלי עבדתי. פתאום לא לעבוד זה דבר קשה. למרות הפחד, עושה קצת טוב לנשמה ששומרים על הבית, על המקום".

הביתה לקריית שמונה היא חזרה ב-15 בפברואר, יום לפני הפתיחה המחודשת של המלון. טיל בורקן שפגע בשכונת מגוריה הסב נזק גם לביתה. "כל השכונה שלנו דיקטים במקום חלונות. ברגע שהייתה הפסקת אש בעלי התחיל לטפל בדירה ולהביא בעלי מקצוע שיסדרו לנו שנוכל לחזור הביתה. המדינה עוד לא פיצתה על כל הנזק, אבל טוב לחזור הביתה".

היא התגעגעה לשגרה ומאושרת שהמלון חזר לפעילות. "עושה טוב על הנשמה לראות אנשים שבאים להתארח וליהנות אחרי כל התקופה הזו שעבדנו פה רק אני והעובדים שלי, והכול היה שומם ומפחיד. פתאום החיים חוזרים, האנשים חוזרים, ומאוד מפרגנים. גם בתל אביב היו תמיד שואלים מאיפה אנחנו, ומיד מבטיחים: נבוא לבקר בצפון. נבקר אתכם, העיקר שתחזרו".

סגנית מנהלת מחלקת ההזמנות:
"ממש תודה למי שבוחר להגיע לפה"

"הגושרים מלון בטבע" שוכן בלב מרחב ירוק, עשר דקות נסיעה מנחל שניר, מהבניאס ומנחל דן, מהמקומות היפים בארץ. ברחבי המלון, על המדשאה בין חדריו, פזורים פסליו של הפסל בן הקיבוץ אריה אשכנזי.

המקום האהוב במלון על ליאורה אטיה (44), סגנית מנהלת מחלקת ההזמנות, הוא "עמק הנהר הנעלם", שעובר ממש מתחתיו, מסלול הליכה בן עשר דקות. "יש שם פינה קטנה שאפשר לשבת בה בשקט. לשמוע את המים שזורמים. קרני שמש מבצבצות ויורדות מבעד לעלים. כשאני יושבת שם אני נושמת עמוק והנשמה נפתחת. זו הפינה שלי כאן. כשחזרתי למלון אחרי חודשים של פינוי ישר רצתי לשם, כי לזה הכי התגעגעתי. יש שם שקט שאין בשום מקום אחר". זה גם המקום הכמעט יחיד בארץ שבו צומחים אלפי 'שבטבטים' – צמח קדום, ייחודי ומסקרן.

היא עובדת במלון מאז שהיא זוכרת את עצמה. נולדה ובגרה בקריית שמונה והגיעה לעבודה מועדפת בבריכת השחייה מייד אחרי שחרורה מצה"ל. אחרי כן עבדה כשבע שנים בתור סגנית השף במטבח; ואחרי שנולדה בתה בהורות יחידנית, החלה לעבוד במחלקת ההזמנות. "אני זו שעונה לטלפון של הלקוח, הפה של המלון והרושם הראשוני עליו. אני לא מרגישה אשת מכירות כי אני באמת מאמינה שיש לנו פה משהו טוב, שמתאים למשפחות מכל כך הרבה גוונים, ובאמת, רבים מהלקוחות שלנו הם לקוחות חוזרים, שמעדיפים אותנו על פני חופשה, אולי יותר זולה, בחו"ל, בגלל המשפחתיות".

"כמלונאית, להיות מפונה במלון זו חוויה יותר משונה. מצאתי את עצמי מדברת הרבה עם העובדים, מייעצת קצת על מכירות, נכנסת קצת לעזור במטבח ומציעה תפריטים"

במהלך המלחמה היא התפנתה עם בתה בת ה-6.5 לירושלים, ועברה שם בין כמה בתי מלון. "כמלונאית, להיות מפונה במלון זו חוויה יותר משונה. מצאתי את עצמי מדברת הרבה עם העובדים, מייעצת קצת על מכירות, נכנסת קצת לעזור במטבח ומציעה תפריטים. מדי פעם נכנסתי מאחורי דלפק הקבלה לקחת משהו. אבל גם שחררתי, נתתי לעצמי ליהנות קצת מהתקופה הזו בעיר הבירה. לגלות קצת מחדש את עצמי ואת הבת שלי ולחוות הורות אחרת".

החזרה לצפון, ועוד באמצע שנת הלימודים, לא הייתה מובנת מאליה. "ירושלים חיבקה אותנו. הבת שלי התחילה כיתה א' בבית ספר מצוין, חינוך שלצערי אין אותו כיום בצפון. היא כבר השתלבה והכירה חברים. ולצערי, אני גם מרגישה שהמציאות הביטחונית בצפון לא השתנתה מספיק".

מה בכל זאת דחף אותה לחזור? סרטון שהשאיר להוריו חייל צעיר, סרן איתן אוסטר ז״ל, שנפל בערב ראש השנה האחרון בלבנון. "הוא אמר להם שהוא יוצא להילחם כדי שאנשים מקריית שמונה יחזרו הביתה. זה חידד לי את סדר העדיפויות. אמרתי לעצמי: 'אם הילד הזה בן ה-18 נפל כדי שהמקום הזה יהיה בטוח, אני לא יכולה שלא לחזור'. אף שהחיים במרכז הארץ יותר קלים, וזה מורכב כשנפתחים לך האשנבים, אבל אני מרגישה שליחות מסוימת להחיות את האזור מחדש. גם כמלונאית, שאנשים יטיילו פה וייהנו".

לבניין של הוריה בקריית שמונה חזרו רק שתי משפחות מתוך 12, ובבניין שלה אף אחד אחר עדיין לא חזר. כדי שהצפון יחזור לפרוח, היא מדגישה, צריך שאנשים יבואו לנפוש ולטייל, אבל נדרשת גם השקעה ממשלתית משמעותית. "צריך משפחות חדשות; שאנשים יבחרו להגיע לגדל את הילדים שלהם כאן. צריך מקומות עבודה, מורים טובים, רופאים, תרבות".

בתה תסיים את שנת הלימודים בכיתה של 40 תלמידים ללא צהרון. אין הצגות לילדים אחר הצוהריים, וגם לפני המלחמה לא היו הרבה. הספרייה העירונית עדיין סגורה. "זו נחיתה לא רכה, אבל זה בית שצריך לשקם מהעזובה, בית שאנשים הקיזו דם כדי שאחיה בו".

גם אם ברור שלא פשוט למטיילים להגיע לאזור שהייתה בו מלחמה, המלחמה הדגישה, לדבריה, את הקשר בין המלון ללקוחותיו. "מתקשרים אלינו גם עכשיו הרבה לקוחות ותיקים שהתגעגעו אלינו. אבל מתקשרים גם אחרים. אומרים: 'אנחנו רוצים לבוא לצפון, לחזק את הצפון'. מילואימניקים שמשרתים פה ליד ורוצים להביא את המשפחה לסוף שבוע, וגם חיילים שעברו פה בדרך ללבנון והיה להם כל כך קשה לראות את המקום הזה נטוש, רוצים עכשיו לבוא לראות אותו שוב משגשג. צריך לצבור את הביטחון מחדש, אבל יש גם המון ישראלים שפשוט מאוהבים בצפון. אני אומרת ממש תודה לכל מי שבוחר להגיע לפה".

מתאמת האופרציה:
"החזרה לאינטראקציה עם אנשים מחיה אותך"

מיכל אדלר (52) עובדת כבר כשבע שנים כמתאמת אופרציה במלון, אחראית לתאם ולארגן את כל הלוגיסטיקה סביב הגעת קבוצות מאורגנות לאירועים, סמינרים וימי עיון. עם פרוץ המלחמה יצאה לחל"ת אבל לא פונתה, כיוון שהיא מתגוררת בראש פינה. במאי האחרון, בסיום תקופת הזכאות לחל"ת, חזרה לעבודה. "יומיים או שלושה בשבוע הגענו למלון פיזית לעבודה, ביתר הזמן עבדנו מהבית. לא היה קל לבוא לכאן בזמן האזעקות והנפילות. הדרך הייתה מפחידה מאוד, אבל אחרי שמונה חודשי חל"ת התחושה הייתה שאפשר להשתגע מלהישאר בבית, והחזרה לעבודה הייתה די חבל הצלה. זה היה גם מרגש וגם מפחיד".

בתקופת המלחמה, היא עסקה בעבודות שלאו דווקא קשורות לתפקידה הקבוע. בין היתר טיפול בעניינים הנוגעים לשיפוצים במלון, גבייה מלקוחות עבר ועדכון תפריטים. "החזרה למפגש ואינטראקציה עם אנשים מחיה אותך. לקום בבוקר, להתלבש ולצאת לעבודה. כולנו זקוקים למסגרת, ובמיוחד בשנה נוראית כזו, שבה דאגתי בין היתר לילדים שלי שהם לוחמים בסדיר ובמילואים".

חוסר היציבות בענף המלונאות בחמש השנים האחרונות, בימי הקורונה והמלחמה, גרם לה לתהות על עתידה. "המלונאים תמיד הראשונים להיפגע והאחרונים לחזור. גם בקורונה היינו בחל"ת שמונה חודשים, וחזרנו, ושוב יצאנו לחל"ת. זה ענף מאוד מטלטל שקשה לצבור בו ביטחון. בסופו של דבר קיבלתי תפקיד טוב ומאתגר והחלטתי להישאר.

"כל חיי אני מלונאית. זה חלק מהזהות, ואני מתה על הענף הזה. זה ענף תובעני, אבל גם כזה שמפגיש אותך עם הצד היותר יפה וכיפי של החיים. עם אנשים בנופש, בפנאי. אינטראקציה ומפגש עם אנשים מגוונים. לארגן כנסים ופעילות לקבוצות זה מספק. לראות את האופרציה רצה; את האירוע עומד; את הכול מתקתק; את הקבוצות שיוצאות מרוצות. יש בזה אתגר וקצב".

המנכ"לית:
"בלי העובדים הנכונים שום דבר לא זז"

תפוסת המלון הולכת ועולה. סופי השבוע טובים יותר מימי החול, ובפסח יירשמו כבר 70% תפוסה. תוכניות הצמיחה כוללות הקמה של אגף חדש בן 43 חדרים שיצטרפו ל-174 החדרים הקיימים, לצד אולם הכנסים, מרכז הספורט והבריאות, בריכות השחייה והספא.

"אפשר לבנות עוד בניין ועוד בניין", אומרת בילי רומש (47), מנכ"לית המלון, "אבל בלי העובדים הנכונים כלום לא זז. העובדים שלנו שותפים מלאים גם לדרך וגם לתוצאות". בשגרה מעסיק המלון כ-180 עובדים, ובתקופות השיא מגיע גם ל-210 עובדים. כעת, מצוקת כוח האדם היא האתגר המשמעותי ביותר שהמלון מתמודד איתו, בין היתר משום שמכללת תל חי לא פתחה השנה את הלימודים בצפון ואין באזור סטודנטים זמינים לעבודה.

"פיתחנו ניידות מסוימת של העובדים בין מחלקה למחלקה", מספרת רומש, "עובד מהספא ילך לעשות דברים אחרים בשעות שהספא לא פעיל. מנהלים הפשילו שרוולים וירדו לעבוד בשטח כדי לקדם דברים. אנחנו מנסים לאפשר למי שעדיין לא חזר לצפון ורוצה לעבוד בחלקיות משרה את האפשרות לעבוד יומיים-שלושה בשבוע כדי לשמר אותם. ניסינו להישען גם על קבלני כוח אדם, אבל המצוקה לא פסחה גם עליהם".

לדבריה, המדינה צריכה להציע בימים אלה קורסים, משאבים ותמריצים שיסייעו לצפון להשתקם כמה שיותר מהר, כולל הפניית כלל הכנסים והסמינרים הממשלתיים לאזור הצפון. "צריך שזה יקרה בפועל", היא אומרת, "ולא רק בדיבורים".

בתחילת המלחמה החליטה ההנהלה לשמור על קשר אינטנסיבי עם העובדים – המפונים והלא מפונים. "בדקנו כל הזמן את הצרכים שלהם והפעלנו את כל הקשרים שיש לנו כדי לעזור", היא מספרת. "בכל חג כל צוות ההנהלה נכנס למכוניות ונסע להיפגש עם העובדים לפי אזורים. לחלק מתנה, להגיד חג שמח, להיפגש, לחבק ולהרגיש".

רבים מהעובדים, בעיקר הלא מפונים שתקופת החל"ת שלהם הסתיימה, הגיעו למלון במהלך המלחמה, גם תחת ירי טילים ואזעקות, לעבודות שימור, תחזוקה, שיפור ושיפוץ. רומש עצמה, שהתחילה את דרכה במלון כפקידת קבלה וטיפסה עד כיסא המנכ"לית, הגיעה אליו מדי יום גם במהלך המלחמה.

צוות ההנהלה נפגש פיזית במרכז פעם בשבועיים. "החלטנו להציף ולנסות לממש בתקופה הזו את כל הפנטזיות שאי אפשר לממש בזמן העבודה השוטפת. זיהינו שאפשר לסחוט מהלימון הזה גם לימונדה. האנשים שלנו התפנו לבתי מלון והלכו ללמוד גם מקולגות איך הם מתפעלים דברים, כי כל אחד עושה דברים אחרת, ומה אפשר לחדש גם אצלנו".

המלחמה גם חידדה את הקשר עם לקוחות המלון, שרבים מהם, לדבריה, לקוחות חוזרים. "קיבלתי כמויות של טלפונים מאורחים שלנו בעבר, ששאלו אותי מה שלומם של עובדים ספציפיים – מה שלום ליאורה? מה שלום שרית? ושמעתי שהלכו לבקר אותם עם מתנות במלונות שאליהם התפנו במרכז. זה פידבק מטורף מאורחים שהגיעו לכאן בעבר רק לחופשה, ופתאום אתה מגלה כמה הם מסתכלים לך בעיניים. שברגע האמת הם דואגים לך, על אמת. זה נתן לי את החותמת שאנחנו עושים את עבודתנו בצורה הטובה ביותר, וכל כך התגעגעתי לארח שוב אנשים, לפגוש את האורחים ולשמוע סיפורים".